ראשי » תרבות » במה

מירה עווד: אם גם אני אוותר - מי יעשה?

מבצעת את שירי מחמוד דרוויש בהצגה "עיניים", מירה עווד לא מוותרת על ההגדרה העצמית "ישראלית-פלסטינית" ולא על הדו-קיום

"הצליחו להדביק לו שם של שונא ישראל, עוכר ישראל, ולכן לא רוצים לשמוע ממנו במוסדות החינוך. לא נוגעים בו ולא מלמדים אותו פה, הוא סוג של מוקצה. המטרה שלנו הייתה להביא את החומרים האלה, ודווקא בעברית ובערבית, לקהל שלא מכיר אותו מילדות כמונו", כך מסבירה מירה עווד את הרעיון שעומד מאחורי "עיניים", מסע תיאטרלי-מוזיקלי בעקבות שיריו של מחמוד דרוויש שעלה בתיאטרון היהודי-ערבי.

"אנחנו הפלסטינים הישראלים רואים בדרוויש את הגאווה הלאומית, את הפה של כולם. הוא משורר גדול, שיריו מתורגמים היום לכל שפה אפשרית. לא ניסינו לגלם את סיפור החיים שלו או לתאר אותו אישית. השחקן שמשחק איתנו (דורייד לידאוויי) לא מנסה לעשות מחמוד דרוויש. כל אחד מאיתנו, השחקנים שעל הבמה (בהם גם ענת חדיד ועינת וייצמן), מביאים אותו מנקודת המבט שלהם, ולכן שם ההצגה  'עיניים'".

בביוגרפיה של דרוויש יש את הסממנים המוכרים של הגליה מישראל (ללבנון) וחזרה אליה.
"זה הסיפור הכואב והחרטא של מה שנקרא 'מסתננים'. אלה אנשים שגורשו ב-1948 ולא הותר להם לחזור. אז הם מצאו דרכים להסתנן, נחשבו פושעים וכל הזמן נזרקו אל מעבר לגבול בחזרה.  הייתה תקופה ארוכה של מסכת עינויים שאנשים עברו פה בשנים הראשונות שאחרי הקמת המדינה. משפחת דרוויש היא דוגמא טובה ל'מסתננים' האלה".

הם לא קיבלו אזרחות ישראלית, אלא מעמד של תושבי קבע.
"זה היה מגוחך. כשהם חזרו הכפר שלהם כבר לא היה קיים והם גרו בכפרים אחרים והיו פליטים בתוך ארצם. לא היה קל להשתרש מחדש. מחמוד דרוויש נשאר תלוש בחברה של עצמו, וכשהתבגר והגיע לחיפה התחיל לכתוב על הבעיות שיצר הממשל הצבאי, הקושי והאישורים. זה עבד כי הוא משורר, ותמיד פוחדים מכוח העט יותר מכוח הזרוע. הוא כתב בביטאון רק"ח והוטלו עליו הרבה מגבלות. הוא חי בחיפה ולא יכול היה לבקר את משפחתו בכפר. ההכרה הגדולה בו נרשמה כשהוא עזב, כשנפלט לגמרי. הוא נסע למצרים ללא אישור ולא הורשה לחזור, נהיה המשורר הגולה וחי בכל מיני מקומות, בין היתר בלבנון, פריז, מצרים, ועל זה הוא כתב".

שיבצתם בהצגה דמויות יהודיות מחייו, המורה שושנה והאהובה ריטה.
"הבחירה להביא גם את הדמויות היהודיות בחיי דרוויש הייתה הצד שפחות מצא חן בעיני הערבים. הם שאלו, למה דווקא להביא את הדמויות האלה? לנו היה חשוב להביא דווקא את המקום הזה. הוא חי פה והיו לו אינטראקציות עם יהודים. כל כמה שינסו להציג זאת כאילו לא וכאילו הוא שונא את כולם וכתב רק שירי שנאה – זה לא נכון. הייתה לו מורה, שושנה לפידות, ויש סצנה שאני מגלמת בה אותה, וכל הטקסט הוא מתוך מאמר שהיא כתבה לעיתון שבו היא מספרת את החוויות שלה והזיכרון שלה ממנו. מזה עשיתי את הסצנה, ממש מילה במילה. לא המצאתי כלום.

"אחד השירים הכי משמעותיים שלו נקרא 'ריטה', והוא אומר 'בין העיניים שלי לבין ריטה יש רובה'. זה שיר שהוא כתב על אהובה יהודייה. הוא מתאר את האהבה הגדולה הזו כמשהו מאוד חושני, יפה וטהור, אך בלתי אפשרי, בגלל הקשיים שמוערמים על מערכת היחסים התמימה הזו".

איך היה עבורך להלחין מחדש את השירים המוכרים כבר בלחנים אחרים.
"זה היה האתגר. שירי דרוויש מולחנים והם נכס צאן ברזל. כולנו גדלנו עליהם ומכירים אותם בעל פה. ולכן לבוא ולהלחין מחדש זו לא הייתה החלטה קלה, אבל בסופו של דבר אני חושבת שזה משרת יותר נכון את ההצגה, ברוח מה שקורה על הבמה ולא ברוח הערגה והרומנטיזציה של פעם. למזלי זה גם הוערך ואפילו זכיתי בפרס על המוזיקה ("קיפוד הזהב", בפרסי הפרינג')".

לנוכח מה שקורה, או יותר נכון לא קורה, בשטח, את לא מתייאשת?      
"עבור כל אלה שמאמינים בדו-קיום במרחב הזה, המציאות מתסכלת. זה מאוד מייאש, אבל אם גם אני אוותר – מי יעשה? אני בטוחה שלכולם יש רגע שבו רוצים להרפות מהכל ולומר, אתם רוצים לשנוא – תשנאו, אתם רוצים לרצוח אחד את השני – תרצחו. תעשו מה שאתם רוצים. אני חיה את החיים שלי ודי. בסדר. אפשר גם להגיד ככה. אבל ביום שאחרי אני מתעוררת ואכפת לי, כי אני רוצה לגדל ילדים במקום יותר טוב, לא רוצה לעזוב, לא רוצה ללכת. יש פה פוטנציאל אדיר לעשות משהו שפוי ויפה". 
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...