"עת דודים": טלנובלה בתיאטרון הלאומי

עלייה וקליטה, עבודה עברית והקמת תל אביב עומדים במרכז המחזה החדש של "הבימה". שבחים שלוחים לליא קניג, תומר שרון ויתר השחקנים שמצליחים ליצור קסם אמיתי באופרת סבון משנות הארבעים

טלנובלה ארצישראלית. עת דודים ז'ראר אלון

את האם המיתולוגית הגדולה מגלמת ליא קניג, והיא ענקית ומרגשת. הקומיקאי האמריקאי ג'ורג' בארנס אמר פעם בהומור משובח כשהיה בן 90, שלעתים נדמה לו שמוחאים לו כפיים על עצם הופעתו על הבמה (הוא המשיך להופיע כמעט עד גיל 100, אגב). ובכן, לא זה המקרה כאן – גילה של קניג, 84, תזכה לחיים ארוכים ופוריים ולתפקידים רבים נוספים, הוא רק נתון אחד מני רבים, והעיקר הוא כישרונה ליצור דמות שלמה, אמינה, שכל צופה כמעט (לא חשוב מאיזו עדה) יזהה בה פנים מקרובות משפחתו שלו. לעתים היא מעלה על הדעת מין "אמא קוראז'" בהפוכה – אם קוראז' מקריבה את ילדיה כדי לעשות רווחים מהמלחמה, ה"מאמע" תיתן את כל העולם כפרת ילדיה – "שייקחו המצרים את החול בנגב", היא זועקת, "ושייחנקו איתו", העיקר להציל את הילדים. בכל עת צרה היא תיגש ל"קניפלע" המפורסם ("הקשר", ביידיש), דהיינו המטפחת שבה צרור הכסף, כדי לקנות מה שצריך ולסדר את הטעון תיקון. היא גם נדמית לפעמים כמעין בת דמותו הנשית של טוביה החולב – מדברת עם אלוהים כעם חבר שווה ערך שמותר לכעוס עליו וגם לעשות איתו עסקאות – "אם תשמור לי על הילד אסלח לך על יוינה", היא מבטיחה, בדברה בייאוש על בתה המתה, שהותירה בן יתום עם אב זועף ומר נפש. המאמע עושה מניפולציות טלנובליות בארגון חתונות וגירושים, ושולחת בלי היסוס את בניה, בחורים כארזים, להרביץ מכות לבורגני המשתמט שמפתה את בתה.

קניג, כאמור, משכנעת וכובשת בדמות האם שמנהלת את העניינים, שלבסוף ילדיה יטיחו בפניה את מררתם ויאשימו אותה על מה שעשתה ולא עשתה ("ואיפה אני, ומתי ראית אותי", אומר הבן אהרון). היא מקרינה עוצמה וסמכות, קולה רועם ואינו מאפשר סירוב, אבל היא גם נוגעת ללב עד דמעות. כשהיא שרה בשקט-בשקט, בקול מרוסק, שיר ערש לתינוק, הקהל ממש עוצר את נשימתו.

מחזיקה את ההצגה. ליא קניג ב''עת דודים'' ז'ראר אלון

על במה שרובה פיגומי בניין חשופים, שלד שעדיין לא הפך לבניין בתל-אביב, מקום שעוד לא הפך לעיר, חיים שהם בתהליך בנייה ולא תמיד מגיעים לכלל מימוש, מסופר סיפורה של משפחת הבנאים-טייחים. סניה (רוברטו פולק) האלמן, ששכל את אשתו יוינה בדמי ימיה ומגדל לבדו את בנו נחומי (דניאל סבג ומוטי לוגסי לסירוגין) , הבן אהרון (אלון נוימן) הנשוי לאיטה (טלי אורן) בנישואים לא מאושרים ועדיין חולם על אהובתו הקודמת, שלא ברור אם היא עדין בחיים, והבת פנינה (נגה שחר) בת ה-17 וחצי, שהולכת שבי אחר ה"ספקולנט" הטרזן חנן פיקלמן (תומר שרון). איתם עובד על הפיגומים יודה ה"ליטבק" (אמנון וולף) השקט והנאמן.

תומר שרון הווירטואוז קל הרגליים מצוין בתפקיד פיקלמן, ומפליא לנוע ולהתנהל כרקדן קל דעת – כולל שירת ארייה אופראית – ויוצר דמות אמינה ומשעשעת (אם כי ניתן היה להסתפק רק בסימון המבטא הייקי). אבל קצת קשה להאמין לפנינה, שמצעירה חזקה, עמלה ועצמאית, העובדת שכם אל שכם עם הגברים ומתגרה בפיקלמן, הופכת לסמרטוט חרדתי ומאוהב (או שככה זה בטלנובלות). המהפכים הללו קצת קשים לבליעה – כך לא ברור גם איך יודה הליטבק השתקן הופך פתאום מעובד חרוץ ונדכא לגיבור ישראל, ומוביל את המערכה על הנגב, אבל ניחא, זו העלילה.

אלון נוימן מבצע באופן אמין ונוגע ללב דמות של גבר שיש בו אלימות כבושה וכוח פיזי המנהל את העסק המשפחתי, אך שבביתו פנימה הופך לרודן אכזרי וחסר רגישות, ונושא בלבו כאב של ילד זנוח, שאהבתו משכבר הימים מדרדרת אותו לתהום. טלי אורן נהדרת בתפקיד איטה, האשה הלא אהובה המנסה להביא לעולם ילד, ללא הצלחה, אם כי גם אצלה חיתוך הדיבור הייקי מיותר. רוברטו פולק משכנע גם הוא בתפקיד הגבר הזועף ושבור הלב.

משחק כובש, עלילה פחות. ''עת דודים'' ז'ראר אלון

ביום שבו צפיתי בהצגה הופיע דניאל סבג בתפקיד נחומי, כילד ההולך ומתבגר לעינינו – ה"בן יקיר" של המאמע, הלומד ממנה חוכמות חיים: "בחוץ לא מספרים מה ששועים בבית", "לא מדברים על מוות כדי שמלאך המוות לא ישמע ויקבל רעיונות". אילנית גרשון המגלמת את הילדה רוח'לה, בתה של פנינה, חמודה וחיננית מאוד, אבל כבר המשפט הראשון שאמרה בהצגה שכלל את המספר המשובש אחד עשרה (כך!) גרם לצרימה קשה ומיותרת. בלוויית שירים מתקופת החלוצים ותל-אביב הקטנה, מדובר בהצגה שעיקר קסמה הוא המשחק, האווירה והדמויות בנות תקופת קום המדינה.

היכנסו לדף הפייסבוק של nrg תרבות