טלוויזיה: מפעל החיים של פרלושה

סיפורה של ניצולת השואה פרלה סגל, גיבורת סרט הטלוויזיה "פרלושה", שבחרה בחיי שליחות והנצחה, מרגש כסיפורם של מיליונים אחרים ומובא בצורה מרתקת, גם אם על רקע מצבם הידוע של הניצולים בארץ הוא מקבל פנים אחרות

מרינה קיגל | 28/4/2014 10:24 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
"אני לא שונאת", אומרת פרלה סגל. "אני מוכנה לדבר על זה, אני ממשיכה קדימה. אני עדיין רוקדת ריקודי עם, התנדבתי 35 שנה בחדר ניתוח בתל השומר".

עוד בתרבות:
ספרו המטלטל של דויד גרוסמן מגיע לבמה
נער ככל הנערים: קווים לדמותו של מפקד אושוויץ
מדוע ספרות המלחמה מתעלמת מהיהודים?

יש לפחות שש מיליון דרכים לספר על השואה. "פרלושה" הוא רק סיפור אחד קטן, אשר מתאר את הסיפור של פרלה סגל, שהגיעה לאושוויץ
פרלושה
פרלושה יח''צ
בגיל שלוש וחצי, איבדה את אמה, דודתה ובת דודתה ובגיל שש ראתה את החיילים הסובייטיים משחררים את המחנה.

לאורך כל הסרט משולבים איורים – לא מקצועיים, מהוססים, לא כאלה שצוירו בצבעי פנדה על דפים לבנים, אלא נחרטו בידי ילדים בביתן 27, אחד מאותם הביתנים בשורות האינסופיות, עם ערובות מעשנות ברקע.

רק בשנות התשעים החליטה פרלה-פרלושה להסיר את הטאבו מעל שנות ילדותה ולספר למשפחתה מה עבר עליה. מאז כל הנושא הפך למפעל חייה. השנה פרלה ביקשה להצטרף למשלחת הממלכתית של ממשלת ישראל שיוצאת לביקורה הקבוע במשרפות של אושוויץ-בירקנאו ביום השואה הבינלאומי – יום חורפי הרבה יותר, לפחות בפולין, 27 לינואר.

 



הרעיון לקשר בין הביקור הממלכתי הרשמי עם סיפור אישי מצמרר הוא סוג של שליחות. פרלה נוסעת לצומת מנגלה, מקום שהיא דווקא מרגישה בו על הגובה, גאה על שהיא שרדה. חברי כנסת גם מרגישים שהמעמד הזה מחייב ומתראיינים למצלמות, עטופים באויר החם שיוצא להם מהפה יחד עם המילים המוכרות לנו כל כך: "לא ניתן", "לא נאפשר", "החלום התגשם – יש לנו מדינה".

היום פרלושקה מאושרת ופעילה ותורמת מזמנה לחברה. יש לה בת מקסימה ותומכת שאוהבת לבלות עם אמא ("כיף לנו לבלות ביחד, זה לא שאני
מלווה אותה לכל מקום כי היא ניצולת שואה"), תמונה מושלמת של אישה עדינה ופוטוגנית שבחרה למרות כל הקשיים, לחלוק את סיפורה עם כל העולם.
הסיפור של פרלה הוא יחיד ומיוחד. היא הייתה ילדה שחשבה שמעכשיו היא לבד בעולם. אבל זה לא ככה. היא זכתה. אם אפשר להגיד בצורה מאד מעוותת, אפילו היה לה מזל. כשרואים אותה על המסך, מדפדפת בין דפי האלבום עם התמונות המצהיבות, מתרגשים עד עומק הלב. היא לא ויתרה. היא המשיכה. האנשים הכי חשובים במדינה נותנים לה כבוד.

הסיפור של פנינה-פרלושה הוא אחד מתוך מיליונים, הוא מרגש, הוא נוגע, הוא נותן את הכוח להמשיך. אבל ברגע שנזכרים שפנינה היא אחת מתוך מאתיים אלף שעדיין חיים בישראל, למה הסיור הרשמי הזה בין הביתנים מתעקש להעלות בזיכרון סרט דוקומנטרי אחר, על אנשים מחייכים עם עיניים עצובות מטיילים בין ערוגות הפרחים המסודרות בגטו טרזין, כפי שצולמו ע"י אנשי התעמולה של גבלס?

"פרלושה", ערוץ הכנסת

היכנסו לדף הפייסבוק של nrg תרבות
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק