ראשי » תרבות » במה

מרגש השדים: "הדיבוק" מטלטל מאי פעם

"הדיבוק", המחזה היהודי המיתולוגי שנכתב לפני כמעט מאה שנה, זוכה לעיבוד רענן, חדשני ורצוף באזכורים תרבותיים מגוונים - ממעשיות חסידיות ועד סרטי אימה. אפרת בן-צור נפלאה בתור לאה

ב–1912 יצאה משלחת אתנוגרפית למסע תיעוד של תרבות בסכנת היעלמות. החוקרים לא חבשו כובעי שעם, ופניהם לא היו אל הג'ונגלים של מוזמביק - אלא לעיירות אוקראינה. השבט שאותו יצאו לחקור ולתעד היה זה של יהודי תחום המושב, והסכנה שבפניה עמדו סיפורי העם והניגונים היו המודרנה והחילון.

עבודת המשלחת הצילה מסורות רבות מהכחדה ממשית הרבה יותר, שאיש לא שיער אז שתתרגש על יהודי אירופה. בין חברי המשלחת ההיסטורית היה הסופר והמשורר ש. אנסקי, ששמע בעיירה מירופול מעשיות על הצדיק הגדול ר' שמואל, שידע לגרש דיבוקים שקנו אחיזה בגופותיהם של יהודים תמימים. אנסקי סחב איתו את הסיפור כל הדרך חזרה לאמא רוסיה, ושם עיבד אותו למחזה המפורסם ביותר בתיאטרון העברי המתחדש, "הדיבוק", או כפי שהוא נקרא בתחילה: "בין שני עולמות".

עוד בתרבות:
להקת טיפקס מתאחדת
מסר מיוחד לישראל מהפיקסיז
טל פרידמן עוזב את ארץ נהדרת

בעיבוד שלו הצליח אנסקי להשאיר את המעשייה היהודית חיה ונושמת, במקום להקפיא אותה מאחורי ויטרינה מוזיאלית. זו אולי הסיבה שבעיבוד החדש של תיאטרון "גשר" לסיפור הוותיק מככבת במרכז הבמה קובייה עצומה ושקופה, שממנה הסיפור הנושן פורץ החוצה בלבוש חדש.

הקובייה, שנמצאת במוקד התפאורה העוצמתית והמרשימה של סמיון פסטוך, פושטת ולובשת צורה - פעם היא שחורה כקוביית תפילין, פעם שקופה ופעם נעכרת ומשמשת כמקווה בסצנה יפהפייה. היא משמשת כביתם של לאה ושל אביה סנדר, ובתוכה גם מצטופפים המתפללים בבית הכנסת, כאשר מעליהם ומחוץ להם רוכן חנן המתעסק בחסידות וקבלה, שהזכיר לי גם את היהודים המרחפים של שאגאל וגם את הלל הזקן על גג בית המדרש. את הסיפור הידוע על הדיבוק שבא לדרוש קיום הבטחת אירוסין שהופרה כתב מחדש רועי חן, ויחד עם הבמאי יבגני אריה בראו ללאה התמימה בהמת אדם בתור אבא - דורון תבורי המשכנע.

בעזרת רמזים לא דקים בכלל להתעללות במשפחה, הניחו השניים תשתית פסיכולוגיסטית לתסמינים המיסטיים שמהם תסבול לאה בהמשך. אפרת בן–צור מצוינת בתור לאה, ומצליחה להעביר את ההתחבטויות והייסורים הנפשיים במשחק טוטאלי (כולל עירום קצרצר, לשיקולכם). העבודה שלה מרגשת ומטלטלת. את חנן הפגום והמאוהב משחק היטב ישראל דמידוב, והחיבור בינו לבין בן–צור עולה יפה.

אריה וחן מודעים למעמדה המיתולוגי של ההצגה בתולדות התיאטרון העברי ולא מתעלמים מכובד המשא; ריקוד הקבצנים הידוע הפך למין ריקוד הוללות גרוטסקי עם התייחסויות ל"מעשה בשבעה קבצנים" של רבי נחמן מברסלב. גם דמותה של השחקנית המיתולוגית, הלאהל'ה האולטימטיבית, זוכה פה למקום של כבוד בתור אמה המתה של לאה - שאותה משחקת נטע שפיגלמן המצוינת (שהבריקה לאחרונה גם בטלוויזיה בתפקיד יונה וולך בסדרה "המקוללים").

הסצנות שבהן מסתובבים חנן ולאה בעולם המתים ופוגשים את חנה המתה וחבריה (ליליאן רות, אלכסנדר סנדרוביץ', נועה קולר ויבגני טרלצקי, נהדרים כולם) הן מהמוצלחות בהצגה, ובהן היא מתאווררת קצת מכובד הראש והקור שעוטפים אותה בחלקים מסוימים, ואנחנו זוכים לנגיעות של חום, הומור וקסם. אחת היפות שבהן היא זו של החתונה המאולתרת שמתארגנת כדי לאחד בין חנן ללאה. בעולם הבא מתרחשת גם סצנת הסיום המפתיעה, שמצליחה להאיר באור חדש ומיוחד את לאה ומעשיה.
 
מלבד מעשיות חסידיות צצה גם המודרנה - בעיצוב מעניין של האדמו"ר עזריאל ממירופול (גלעד קלטר), שאמנם משתמש במיסטיקה כדי לגרש את הדיבוק אבל גם מכריז ש"יש מספיק צרות ליהודים גם בלי דיבוק", ונראה משכיל הרבה יותר ממקובל. ההצגה מרוצפת באזכורים מעניינים נוספים, מהתיאטרון היידי ועד לסרטי אימה ישנים. עוד משתתפים: פירה קנטור, מנדי קאהן, אורי יניב ובוריס פורטנוי. את התלבושות עיצבה סטפניה גראורוגקייטה, על התאורה איגור קפוסטין, את המוזיקה הלחין אבי בנימין, ויחזקאל לזרוב שימש ככוריאוגרף.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...