ראשי » תרבות » במה

האהבה מתה: 'סיפור אהבה' לא עומד במבחן הזמן

העיבוד ללהיט ההיסטרי מהסבנטיז לא מצליח להיות רלוונטי על הבמה ב-2014. אפילו הסצינות הנועזות הן נועזות בסטייל שנות השבעים

הספר "סיפור אהבה" של אריך סגל, שעל פיו נכתב "סיפור אהבה – המחזמר" שרץ בימים אלה בתיאטרון הספרייה – בית צבי, היה ההארי פוטר של זמנו, 69'-70', כלומר, פופולרי עד כדי כך שכולם קראו אותו. ומי שלא קראו, וגם מי שכן, צפו בסרט שנעשה על פיו, בכיכובם של ראיין או'ניל ואלי מקגרו, ובכו בדמעות שליש.

העלילה – אין בסיסית ממנה: בחור פוגש בחורה, בחור מתאהב בבחורה, בחור ובחורה מתחתנים, ולבסוף הבחורה מתה בדמי ימיה, בגיל 25, ממחלה קשה. זה לא ספוילר, אל דאגה, הספר וגם המחזמר מתחילים בטקסט האלמותי "מה אפשר להגיד על בחורה בת 25 שמתה? שהייתה יפה ומוכשרת? שאהבה את מוצארט ובאך? והביטלס? ואותי?".

מה שהפך את העלילה הקיטשית-סכרינית הזו ללהיט כובש – מלבד חיבתם של ההמונים לקיטש ולסכרין – הוא היותה בעלת מקדם קוליות מסוים, וקצת פלפל: נערה משכילה ויתומה מאם מבית איטלקי עני, ג'ני קאווילרי הקתולית, בעלת אופי חזק, הומור, אישיות עצמאית ופה מלוכלך, ושחקן הוקי חתיך וחסון ממשפחה פרוטסטנטית עשירה, סנובית ומיוחסת, אך בעל מודעות חברתית ואישיות כובשת.
 
נעימת הנושא של הסרט הפכה ללהיט היסטרי, המחזמר (בימוי: משה קפטן) הוסיף נדבך מוזיקלי נוסף, ועתה הוא מוצג לראשונה בארץ בתיאטרון הספרייה ברמת גן. הגרסה הישראלית חיננית מאוד, אבל לא הרבה נשאר מהחוצפה והקוליות של המקור, שאיזנו את רדידות העלילה. אולי זה הזמן שחלף, שגרם לכך שאנחנו כבר לא מזדעזעים בעונג כשבחורה אומרת "המזדיין הזה", ואולי זה משום שהמילים-כדורבנות שאומרת ג'ני קאווילרי יושבות כאבני חצץ בפיה של הילה הויזמן היפהפייה והמתוקה (ג'ני בערב שבו צפינו במחזמר).

מה לנו ולקטסטרופה של בחור פרוטסטנטי שמתיידד, אבוי, עם נערה קתולית, ואנחנו בקושי מבינים את ההבדל בין שתי הגישות הללו? אגב, אריך סגל נולד למשפחת רבנים, אם כבר עוסקים בזה. ומה הרבותא בבחור עשיר שיוצא עם נערה חסרת אמצעים? בקיצור, העלילה לא ממש עומדת במבחן הזמן והמקום, ונראית די תלושה וארכאית.

בחורה בחזייה זה לא שערורייה
הליהוק של הדמויות הראשיות, ג'ני ואוליבר, הוא כמעט אנטי טייפ-קאסטינג – ג'ני (הויזמן) ענוגה ובלונדינית, אוליבר (יואב מילשטיין) שחרחר וצנום, ליהוק מסקרן שיש בו תעוזה, ולמה להיות גזענים, מן הסתם יש גם כמה איטלקיות בלונדיניות. אבל הויזמן, כאמור, אינה צולחת את משוכת מתיקות היתר. מילשטיין הוא שחקן מוכשר, אבל נראה מעט שלא במקומו. בנוסף, הוא נאלץ להתמודד גם עם לבוש לא קשור, סתמי וכעור (תלבושות – יובל כספין) – ממש קשה היה לי להתיק את עיני מנעלי השפיץ שלו, איך הן מתחברות בכלל לספורטאי קשוח? דווקא הנשים בהצגה הרהיבו עין בשמלות סבנטיז מדהימות – נראה שכספין הצליח הפעם הרבה יותר עם הלבוש הנשי.

קטע הכמעט-עירום על הפסנתר (אוליבר וג'ני עושים את זה, יה!) היה מיותר. אולי בסבנטיז עלמה בחזייה על המסך או על הבמה הייתה עניין שערורייתי, אבל עכשיו, ובהקשר הקצת קיטשי הכללי, היינו מסתפקים ברמזים כדי להבין שרומיאו ויוליה המודרניים מימשו את אהבתם. נדמה לי שגם השחקנים שידרו מבוכה מסוימת, מכמירת לב.

שבחים רבים מגיעים לדוקי עצמון, אשר על ההדרכה הקולית. השחקנים מצליחים להפיק, בהדרכתה, את המיטב מקולות בלתי אופראיים בבסיסם, והתוצאה היא שירה הרמונית, מדויקת ומרשימה, בליווי תזמורת חיה של פסנתר, כינור, צ'לו וקונטרבס.

בין שאר השחקנים בולטים לטובה זהר בדש (בתפקיד פול קאווילרי, אביה של ג'ני), כסחבק איטלקי מוחצן וקולני, נדב זילברמן כאוליבר בארט האב, קריר ומרוחק כראוי, ושי פרידמן בתפקיד האם, אליסון בארט, האצילית והסנובית.

עיצוב הבמה פונקציונלי על גבול המרומז (תפאורה: אדם קלר): ארבע קוביות שהופכות לכיסאות, ספסלים וכן הלאה, ובעיקר פסנתר – ג'ני הרי מוזיקאית - שולחן ארוחת הערב, ודלפק רב שימושי שהופך לבר או לשולחן הספרנית. בשורה התחתונה, המחזמר אינו חורג מגבולות הנחמדות, ומיועד בעיקר לדור שלא ידע את יוסף, כלומר לא קרא את הספר ולא ראה את הסרט.

המחזמר עולה מדי יום עד 26 במאי, כולל שישי ושבת, בתיאטרון הספרייה. 
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...