"כביש 90": שכחו אותי בפריפריה
הסדרה הדוקומנטרית החדשה של מודי בר און וענת זלצר מציגה תמונה עגומה, עייפה, מוזנחת ועלובה של החיים בפריפריה. תקווה? לא ממש. פתרונות? אין. מסקנה: רוצים להצליח מחוץ למרכז? תפתחו עסק של קלנועיות
עוד בתרבות:
בגיל 64: צביקה פיק שוב אבא טרי
קוורטט הנשים שידהים אתכם
אמא ואבאז, גרסת המציאות
בר און לוקח כביש שכבר כמעט נשכח מהלב ומהרכב, אך עובר ממטולה ועד אילת, חוצה ישובים ממש בתוכם, ומספר את סיפורה של המדינה.
מה הפתרון? מודי בר און ב''כביש 90'' טולי חן ועדי מוזס
החצייה הזו של המדינה היא גם משל: בר און עובר במקומות משני צידי הכביש, מקומות שהתאווה, בצע הכסף והחלום התל אביבי רחוקים מהם שנות אור ודורות שלמים. מדינה חצויה אם תרצו.
בר און בודק מהי בעצם פרצופה של המדינה שלנו, נכנס אל מקומות אשר פעם דרך כוכבם והיום דעך כמעט לחלוטין. מקומות שהיו בלב השיח הישראלי, אם משום היותם בלב ליבה של מלחמה זו או אחרת, אם משום היותם מקור מרכזי לפעילים פוליטיים ואם משום שהיו מקום דתי או היסטורי המביא אליו תיירים.
בפרק הראשון עובר בר און בקרית שמונה, יסוד המעלה וטבריה. שלושה מקומות שאנו מכירים אבל למעשה מתרחקים מהם יותר מיום ליום.
בר און מעביר את הפרק לאט. לעייפה. הוא עצמו נראה עייף, כאילו יודע כבר מה התשובות שיקבל. הוא נהנה לראות ולשמוע, אך פתרונות אין לו. הוא מנסה להביא את סיפורם של תושבי הפריפריה שמצויים משני עברי הכביש, אך הוא עצמו מגיע כאשכנזי נאור מבירת הארץ תל אביב, בודק, וחוזר אל הבירה ממנה בא. הוא בהחלט נשמע כמו מישהו מהצד, לא כאחד שמכיר את ההוויה לאמיתה.
אולי זה במכוון, אולי מטרתו היא שנחוש את עייפות החומר, עייפות הפריפריה מלהילחם על תקציבי בניה, על הדור הצעיר הנוטש, ועל היותם מרכזי תיירות.
כי נמאס להם. מנהלת בית ספר בקרית שמונה טוענת כי לאחר שנים בהן הקריה קיוותה להתאושש מאלפי הקטיושות שנחתו עליה, אחרי שנים של אדרנלין, הם עוד לא יודעים איך לחיות בשקט, בשמחה, להרוויח ולשגשג. אפילו תקציבים, בשל המצב הביטחוני, כבר אין כמו פעם.
קרית שמונה הנמצאת מטרים בודדים מהגבול עם לבנון, ממשיכה כפי שהתחילה לפני מאה שנה לעבד אדמות חקלאיות. בר און מתחיל את הפרק עם ציטוט השיר שנכתב ממש שם לפני מאה ושתיים שנה: "פה בארץ חמדת אבות... פה נחיה ופה ניצור... פה תהיה השכינה שורה... פה תפרח גם שפת התורה".
האם עמדה ארץ חמדת האבות בכל הבטחותיה? בר און מצייר תמונה עגומה וכואבת. במקום בו פעם עבדו ישראלים עובדים היום תאילנדים. האם על עמל כפיים זה שרו בגימנסיה הרצלייה?
טבריה מנסה להיות כרך גדול, ללמוד מהערים במרכז. מתחילה בפרויקט של חניון עירוני ענק אך הורסת את המדרחוב והרחוב הראשי בתהליך בניה שנתקע בגלל סכסוך עירייה - יזמים. העיר מתרוקנת.
כאן הישועה? ''כביש 90''
טולי חן ועדי מוזס
ביסוד המעלה יושב אדם שחלם על העיר הגדולה, נסע אליה אך חזר בגיל שלושים פלוס. בר און מתעניין אם הוא מצטער על כך, גדי אומר לו שכן. "בערב כשהחשיכה יורדת אין כלום. אין גירויים, אין מה לעשות". וממה מתפרנס גדי? הוא גילה את פלח השוק העיקרי בערים אלה: המבוגרים, והקים עסק של קלנועיות לרווחת המתקשים ללכת או לנהוג.
ואכן התמונה מבוגרת, לאה ועקרה מהשמחה והחדווה, מה"שירו שיר, נירו ניר", שפינו מקומם לצעקות של תושבת טבריה שצועקת לעברו "בושה וחרפה, המדינה זרקה אותנו. הלך לנו רחוב הגליל. כבר לא באים לפה".
בר און מעלה עוד חשש וצער הנובע מהעייפות ומהזנחת המקומות האלה, שעד לא מזמן היו יעדים לא רק לטיולים שנתיים. יש כאלה הרואים את
בעבר היו אלה מקומות לביקורים בקברים, בתי כנסת ואתרים היסטוריים. היום גם אלה התמעטו, תעשיית הקברים פורחת אולי בשני מרכזים ורק בימים מיוחדים בשנה.
"כביש תשעים" נועד לאנשים שמוכנים לעצור לרגע ולחשוב לעומק על האמת. לא לברוח ממנה. הוא נועד לנער את כולנו: אם רצינו וביקשנו שלום או לכל הפחות שקט בטחוני מסוים, עלינו לפנות כעת לבניית המדינה מבחינה ערכית, תיירותית, חינוכית.
הכביש הארוך בארץ עובר בלב ליבם של כל המקומות בהם האנשים כמעט שקופים לתושבי המרכז. במקומות שדווקא בהם אמורה המדינה לעשות עבודה יסודית של הגדרה מחדש, רענון יעדים ופעילות אינטנסיבית של משיכת הדור הצעיר והפיכתו לדור היצרן הבא.
אין בסדרה דרמות גדולות, דמעות זולגות או סיפורים מסמרי שיער. יש כאן את סיפורה של המדינה לאחר שישים ושש שנים מייגעות. והמספר, יחד עם גיבורי סיפורו, כבר עייפו מלבכות.
"תראה, פעם הייתה צומת גולני. היום אין צומת. יש מחלף. בצומת לא היו מעולם פקקים. פתאום היום הכול פקוק. הזיזו כאן הרים רק בשביל הכבישים". אומר גדי מהקלנועיות. ואולי זה בעצם כל הסיפור.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם