ביכורים לפנים: היוצרים שהפתיעו על ההתחלה
מאור זגורי יצר את התוכנית שכולם מדברים עליה, גלוריה בס הדגימה שתיקה רועמת, מיכה הרשליקביץ' הפתיע בסולו מוצלח ועוד בפרויקט ביכורים מיוחד עם היוצרים החדשים שקלעו בצעדם הראשון
עוד בתרבות:
כל ההופעות השוות של הקיץ
מחול אתגרי מבלגיה בנמל יפו
של מי השורה הזאת בתל אביב
למרות השם הפומפוזי-משהו, "זגורי אימפריה" מסתמנת כממתק האולטימטיבי לקיץ הקרוב. ראיון עם מאור זגורי, שהצליח לקלוע בול כבר בסדרה הראשונה שלו
רחלי מלק-בודה
אם הסדרה "זגורי אימפריה" הייתה עולה לאוויר לפני שאמנון לוי שחרר את התחקיר שלו אודות השד העדתי, סביר להניח שחלק גדול מהתמות שלו היו מתבססות עליה. שום דבר אינו פוליטיקלי קורקט בסדרה הזו. המזרחיים מוצגים בה כתחמנים, שוחרי אמונות טפלות ובעלי תפיסת עולם רדודה. האשכנזים הינם יפי נפש שגורלם שפר עליהם ושמוצאים עניין בלתי מובן בג'ודו ובאופרה.ולמרות הכל, "זגורי" מסתמנת כאחת ההפתעות הגדולות של הקיץ, שכל דקת צפייה בה תסב לכם תענוג בלתי מובן.
במרכז הסיפור עומד אביאל (עוז זהבי) שגורש בנעוריו מהבית על ידי אביו (משה איבגי). הוא חוזר למשפחה כאשר נודע לו שסביו, המסוכסך עם אביו, עומד למות. הסב משאיר אחריו צוואה ולפיה אביאל מחויב להחזיר עטרה ליושנה ולהחיות את אימפריית הפלאפל שהקים ושנסגרה בעקבות הקמתו של דוכן פלאפל מתחרה שפתח לא אחר מאשר אביו. פתיחת הדוכן חוצה את המשפחה ומעוררת לא מעט שדים רדומים ואינטריגות בין האחים.
אבל הקסם של הסדרה לא נעוץ רק בעלילה, אלא גם, ובעיקר, בדיאלוגים הגאוניים, בשפה האותנטית, במעברים המהירים בין הומור לרגש ובארסנל שחקנים משובח, שכולל לא רק את עוז זהבי, נינט טייב ומשה איבגי, אלא גם פנים חדשות ומבטיחות כמו חן אמסלם ויפית אסולין.
מאור זגורי, מאיפה באת לנו?
"מבאר שבע, איך לא".
בשביל פעם ראשונה שאתה כותב תסריט לטלוויזיה, קיבלת לא מעט קרדיט.
"הכל מתחיל בתסריט. בהתחלה ביקשו ממני לנסות לעשות סוג של דרמה יומית עם הרבה דמויות. התחלתי עם תסריט פשוט ולאט-לאט הוא הפך מורכב, עם הרבה עלילות ואמירה מאוד חזקה על משפחות. ככל שהתסריט יותר השתכלל, הממונים בהוט יותר התלהבו והחלו לתת בי אמון".
בחרת להשתמש בשם המשפחה שלך כשמה של הסדרה. יכול להיות שזאת מעין פרודיה על המשפחה שלך?
"כן ולא. אמנם לקחתי את השם, אבל שום דבר מהמציאות האישית שאני מכיר לא קורה שם. זו הקצנה מאוד גדולה של משפחות שאני מכיר, חברים וחברות, והכל ביחד התערבב למשפחת זגורי".
באחת הסצנות המשעשעות בסדרה עורך בבר, אב המשפחה, מגבית מהילדים לאחר שנקלע לחובות. כל ילד נדרש לתת את חלקו, אפילו הקטנים נפרדים בכאב מדמי הכיס שלהם, ומקבלים הבטחה שהם יוחזרו. אלא שכולם מפקפקים בכך, משום שהם מורגלים בזה שמילה של האבא אינה מילה.
לחברה האשכנזית של אביאל קוראים מיונז, אב המשפחה מכונה היטלר ובגדול, איך לומר, הסטריאוטיפים חוגגים.
"אלו דברים שקורים במציאות ובכל משפחה. בסופו של דבר אתה בא לספר סיפור. אני יכול למנות לך הרבה סדרות שהציגו את המזרחיות בצורה יותר קיצונית אבל קיבלו פחות הד. אם זגורי לא הייתה פופולרית אף אחד לא היה בכלל ממצמץ לכיוון".
לא חששת מהתגובות של המשפחה שלך, החברים?
"לא. גם אם יש בפריפריה משפחות יותר אמידות או אקדמאיות, בחרתי להציג משפחה שהיא לא. כשמדובר ביצירה, אין לי שום צורך להניח את דעתם של כל הצופים. אני קולט את התגובות, יש כאלה שאוהבים, יש כאלה שלא, אבל לכולם יש מה להגיד".
גיבור הסדרה הוא נער פריפריה שהשתכנז ונאלץ להתמודד עם הפערים שנוצרו בינו לבין משפחתו. זה קרה גם לך?
"כן. אחרי שהשתחררתי מהצבא נסעתי לחו"ל, הסתובבתי. באיזשהו מקום כדי למצוא את עצמך אתה צריך ללכת רחוק. הפרדוקס הוא שאביאל לא ברח רחוק, הוא הלך לצבא והדבר היחיד שאשכנזי כאן הוא החברה משם. זה אומר שהבריחה מהבית היא בריחה אל מקומות יותר שכלתניים. אחותו אבישג, שהיא כביכול ההפך ממנו, היא פקעת רגש. ולאט-לאט גם אלה מתהפכים ככל שהוא יותר בבית. בסופו של דבר מתרחש כאן תהליך שאומר משהו על צורות אנושיות, וגם על משפחות כאלה".
אולי בגלל שעל הבמה היא בעיקר שותקת, גלוריה בס, המועמדת לפרס השחקנית המבטיחה של השנה, משתדלת מאוד לדייק במילים
אסף קוגלר
כשאני מבקש את רשותה של גלוריה בס להקליט את השיחה בינינו לצורך הראיון היא משיבה: "אוי ואבוי, אם אתה מקליט אני צריכה לקחת אחריות על מה שיוצא לי מהפה". הזהירות עם מילים והמחשבה על משמעותן שמורות אצלה לא רק לשיחות עם עיתונאים, ועם כל זאת המפגש איתה מהנה וקולח.
בס, 29, התחילה לדבריה עם המשחק בגיל יחסית מאוחר "למרות שכבר בגיל חמש ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות", היא מתוודה. "במהלך השנים הבנתי שזה מקצוע, מה לעשות, די מחורבן, וניסיתי להתחמק ממנו". המשיכה לעולם הבמה הביאה אותה לעבוד מאחורי הקלעים בתיאטרון. "עבדתי הרבה שנים בכל עבודה שחורה -תפאורות, הלבשה וכל מה שיש, וקינאתי בשחקניות שעל הבמה. כל הזמן היה נדמה לי שרק אם תיגרם איזו תאונה נוראית אז אוכל לקפוץ להחליף מישהו". בסופו של דבר בגיל 23 הבינה שאין מנוס, החליטה ללמוד את המקצוע ברצינות ופקדה את ספסלי בית הספר למשחק של ניסן נתיב. "הבנתי שאחרת אני פשוט לא אסלח לעצמי".
מבית הספר למשחק הגיעה לפני שנתיים היישר לתפקיד איפיגניה בטרגדיה של אוריפידס בתיאטרון באר שבע והעונה נכנסה לנעליה של קתרין בהצגה "אמא קוראז'" בתיאטרון הקאמרי (בבימויו של אודי בן משה), שעליה היא מועמדת לפרס השחקנית המבטיחה של השנה.
אני שואל אותה איך התחושה לקבל שני תפקידים כל כך קלאסיים כבר בתחילת הדרך והיא משיבה בצחוק מתגלגל ש"מישהו עשה טעות נוראית וסימן אותי כשחקנית דרמטית/טראגית. כרגע בכל התפקידים שלי כולם סביבי בוכים ומתים, לא בהכרח בסדר הזה. הקומדיות עוד יגיעו, אני מקווה. בכל מקרה אני כרגע בקתרין ואין לי מילים - זה מצחיק לבחור בניסוח הזה, כי היא הרי אילמת - אבל אין לי מילים לתאר איזה כוח יש בה, וכמה אני מקבלת ממנה וכמה אני מפחדת מהיום שבו ההצגה תיאלץ לרדת. כי באיזשהו מקום בא לי שהיא תמשיך להתקיים ואני רוצה לתת לה עוד מקום בחיים. היא אלופה והיא אמיצה ואני כל כך למדתי ממנה, בעיקר דרך זה שהיא לא מדברת, על הכוח של מילים ועל הכוח של כוונות, ופתאום אתה מתחיל לתרגם את זה לחיים האישיים שלך ולשים לב למה שיוצא לך מהפה ומנסה להשתדל להוציא רק דברים טובים".
אז ככה את מסתובבת מלווה בדמויות שאת מגלמת כל היום?
"לפעמים כן", היא שוב צוחקת. "לא נעים לי להגיד אבל יש ימים שאני יוצאת מההצגה, הולכת ברחוב ומרגישה שקתרין - שהיא נורא פיזית, ויש לה תנועות לא רצוניות כאלה בידיים - משתלטת עליי וכמעט עומדת להתפרץ ממני, מגלוריה. אני מרגישה שהיא צריכה להתבטא וצריך להגיד לה שששש, חכי למחר, להצגה".
מה הדמות הבאה?
"תפקיד נורא טעים. אני משחקת את האחות הקטנה של אלקטרה, כריסומטיס - לקח לי כמה שבועות ללמוד להגות את השם. עוד פעם טרגדיה יוונית, עוד פעם כולם מתים וכולם בוכים. את אלקטרה משחקת אולה שור–סלקטר, ששיחקה את קתרין בגלגול הקודם של אמא קוראז', והיא פשוט בית ספר מהלך. גם הבמאי כפיר אזולאי, ובכלל כל ההפקה הזאת, היא מתנה גדולה ואני נהנית מאוד. אני גם סוף–סוף מדברת, וזה בכלל שינוי מרענן".
לסיום, ידעת שהערך שלך בוויקיפדיה נפתח בכך שסבתא שלך עוסקת בחוכמת הנסתר?
"באמת? ומישהו באמת קורא את זה? אצלנו במשפחה זה נורא מקובל, אני בכלל הייתי בטוחה שאצל כולם זה ככה. אבל כן, אנחנו מאמינים שעם מילים אפשר לעזור למציאות. כבר אמרנו הרי שבחיים, כמו על הבמה -לכוונות, למחשבות ולמילים יש משמעות, וכדאי לדייק בהן".
סולן להקת "החדשות" מיכה הרשליקביץ' פנה לדרך עצמאית ומוציא בימים אלו אלבום בכורה. יצירתו חושפת את אחד האמנים המרגשים שנראו לאחרונה בעולם המוזיקה הישראלי
יקי הפשטיין
אהוד בנאי חצה את גיל ה–30 ואת יבשת אירופה עם גיטרה על הגב לפני שהוציא את האלבום הראשון שלו; דייויד גריי הוציא כחמישה אלבומי דמו עד שפרויקט הביכורים שלו תפס. אלו שתי דוגמאות קלאסיות לכך שבכניסה לשערי עולם המוזיקה אין מחסום גיל. כשיש לך חומרים טובים ביד, תאריך הלידה או מספר השנים שבהן אתה פועל בתחום לא יעמדו לרועץ ולא יפגמו בתחושות שמביא איתו אלבום ביכורים הן לאמן, אבל לא פחות חשוב מכך, לקהל שצורך את השירים.
אצל מיכה הרשליקביץ' המצב מעט שונה. היוצר בן ה–29 כבר רשם לעצמו סיבוב אחד ביחד עם להקת "החדשות" ועבודה בתחום המוזיקה כמפיק, אבל נדמה שאלבום הבכורה שלו כסולן שרואה אור בימים האלו מעניק לעולם המוזיקה הישראלי את האפשרות לגלות את אחד היוצרים היותר מרגשים שצפויים לצוץ כאן על המפה בשנים הקרובות.
"האלבום הזה והעשייה שלו היו שונים מהדברים הקודמים שעשיתי", מסביר הרשליקוביץ' בראיון מיוחד למוצש. "הוא נוצר במהלך סדנת כתיבה בהנחיית אביתר בנאי
איך משתחררים מצל של להקה? גם אם היא צעירה, היא עדיין יושבת על הכתף.
"האלבום הראשון של 'החדשות' היה חוויה חיובית ובתולית עבורי. גם מבחינת העבודה עם מפיק האלבום יובל שפריר (שעבד בעבר עם יוצרים כמו ירמי קפלן ואיפה הילד, י.ה.), וגם בהופעות ובחיבור עם הקהל -זו באמת הייתה תקופה מדהימה מבחינתי. על אף ההצלחה של כמה מהשירים ברדיו כמו 'להיות שוב זר לך', או הקאבר ל'שיר אחר' של הנטאשות, כשהגענו לאלבום השני והחלטנו להפיק אותו בעצמנו נתקלנו בקשיים ב'הכוונת הספינה'. באיזשהו שלב נעצרנו והחלטנו לקחת הפסקה, באותו רגע הבנתי שאני יכול להתמודד עם הסיטואציה הזאת רק באמצעות יצירה חדשה, כזו שתהיה לחלוטין שלי ותבטא את כל מה שמסתובב לי בבטן".
מאיפה אתה מקבל את ההשראה שלך?
"האמת שאני צרכן של מוזיקה אנגלית ומחובר מאוד לכל מה שקורה בחצי האי הבריטי, אבל ככל שהשנים עוברות אני מבין שמשהו בשפה העברית נוגע בי עמוק יותר. גם סופרים ישראלים כמו פנחס שדה, יורם קניוק ועמוס עוז מצליחים לגעת בי במקומות שורשיים יותר. הרבה יותר קשה לי לכתוב טקסטים בעברית, היא שפה פחות סלחנית וברגע שאתה מזייף זה צועק מבין השורות אבל יש בה קסם גדול ואני מאוהב בה. הכתיבה שלי באלבום הזה התעסקה בחוויות שעברתי, באיך שאני חווה את הדברים. אמנות כנה באה מתוך קונפליקט, אני מרגיש שבזמני שובע קשה לי יותר להתיישב ולכתוב. זו גם הדרך שלי להתמודד עם הדברים, לחשוף אותם ולהסתכל להם בעיניים. אני מקווה ומאמין שהמצבים והמקומות שמתוארים בשירים האלו יתחברו לעוד אנשים".
יש לאלבום סיכוי בשוק הישראלי הצפוף והרווי?
"בשוק המוזיקה הישראלי אין קסמים. אמן צריך להוכיח את עצמו לאורך שנים ולאורך כמה וכמה אלבומים. הדרך הזאת שאני עושה בתור מוזיקאי היא בהחלט דרך ארוכה, אני מאמין גדול בבנייה ולא חושב שהייתי יכול לעשות את זה אחרת. אני מתכוון להמשיך ליצור מוזיקה משלי, אלבום אחרי אלבום, ומאמין שזה ייפול על האוזניים הנכונות בסופו של דבר".
רומן הביכורים המצליח של הרב ליאור אנגלמן "לא מפסיקים אהבה באמצע", עוסק ברב המסתיר סוד אפל, וחודר אל לב כל מי שקורא אותו
ריקי רט
בעידן שבו סדנאות כתיבה פורחות ומדי שנה יוצאים אלפי כותרים חדשים לאור, קשה למצוא יצירת ביכורים שבאמת מותירה רושם. "לא מפסיקים אהבה באמצע" (כנרת, זמורה–ביתן), פרי הביכורים של הרב ליאור אנגלמן, ר"מ בישיבת עטרת כוהנים בהחלט יישאר איתכם הרבה זמן אחרי הקריאה. זהו אחד הספרים המדוברים ביותר שיצאו לאחרונה, הוא זכה לשבחי הביקורת והפך לרב מכר. "לא מפסיקים אהבה באמצע" מספר את סיפורו של אייל, רב בישיבת הסדר שמקבל הצעה להתמנות לראש הישיבה. אלא שלאייל יש סוד שהוא מסתיר מהסובבים אותו -חטא נסתר המלווה אותו מנעוריו, התמכרות אסורה, דחף שאין לשלוט בו: התאווה להציץ לחייהם של אחרים. בעזרת פסנתרנית קשישה וערירית, שגם היא אוצרת בקרבה סוד, יוצא אייל למסע של תיקון, השלמה וקבלה.
"בחיים של כולנו יש פער בין השאיפות הגדולות שלנו מעצמנו ומהמשפחה, לבין היותנו בני אדם שמתקשים לממש אותן", אומר אנגלמן. "הקסם של אייל הוא בכך שאינו אדם צבוע, הוא לא ויתר לעצמו למרות הקשיים. אני חושב שבסופו של דבר הוא מספר את הסיפור של כולנו, ולכן הוא מוצא שביל ללבבות של קוראים רבים".
יצרו הגדול של אייל מביא אותו שוב ושוב להציץ בפתקי הבקשה שמתפללים השאירו בכותל. לא פחדת לגעת בטאבו הזה?
"אייל מחפש לדעת מה קורה מאחורי הקלעים של נפש האדם והוא גם מסתיר סודות גדולים בעצמו. חיפשתי את זירת האירועים הכי נקייה, את המקום אולי היחיד בעולם שבו האדם חושף את עצמו, בלי מסכות ובלי משחקים".
אנגלמן, 41, נשוי לעינת, מנהלת מקלט לנשים מוכות דתיות של עמותת "בת מלך" ואב לחמישה ילדים. הוא כתב בעבר אוסף סיפורים קצרים בשם "שקופים" שיצא בהוצאה קטנה ולא הצליח לפרוץ את גבולות המגזר. למרות שגם בספרו הנוכחי הדמויות דתיות יש בו משהו שמצליח לגעת בכל קורא, בייחוד דמותה של רעות, בתו החריגה של אייל.
"רעות היא באיזשהו מקום 'הכישלון' של המשפחה הזאת. היא התנפצות השאיפות ובסופו של דבר היא זו שעוזרת להם לקבל את החיים שלהם. אמנם לא כתבתי על כך מתוך ניסיון חיים אישי אבל יש בי משהו שמאוד בוער ומרגיש את הילדים האלו, ובעיקר את המשא שהם נושאים על כתפיהם. הם לא לפי התוכניות של אבא ואמא. אני מאמין שכל אחד שיפתח את לבו ועולמו לאנשים הסדוקים הללו רק יקבל מהם וילמד מהם. כשאומרים 'ברוך משנה הבריות', לכאורה אנחנו מברכים את זה על האדם השונה -הקב"ה שינה אותו, אבל בעצם צריך לברך את זה עלינו, האנשים 'הרגילים'. דרך הילדים עם הקשיים אנחנו משתנים".
תגובות רבות לספר מגיעות אל הן מהמרחב הרבני והן מקהל חילוני שקרא את הספר והתרגש. "בין היתר זה גם ספר על מסע משותף של העולם הדתי והחילוני ביחד, אייל הדתי ורחל החילונית מסייעים זה לזה בתיקון שכל אחד מהם צריך לעבור. זה משהו שחסר בחברה הישראלית, תמיד יש ויכוח על העגלה הריקה והעגלה המלאה, כאן יש ספר שמחבר עגלות".
בסוף הספר מודה הסופר לסופרים הדתיים הרב סבתו ומיקי שיינפלד אבל גם לסופר אשכול נבו ולמשוררת אורית גידלי שאנגלמן נטל חלק בקבוצת הכתיבה שלהם.
מה למדת מקבוצת הכתיבה התל אביבית, שם היית הדתי היחיד, מעבר ללכתוב סיפור טוב?
"הופתעתי לגלות שם פתיחות אמיתית. באחת הסדנאות כתבתי סיפור קצר, אנושי, על גוש קטיף שקילף כל כך הרבה שכבות של ניכור. למדתי שלטוב ולרע במקום שאין ציפייה ל'עזרת השם'' האדם לוקח על עצמו את כל האחריות -מה שמביא את היוצרים החילונים לאיכויות גבוהות מאוד של יצירה. בעיקר חוויתי מקרוב את מה שידעתי כל הזמן, שאפשר לבנות חברות אמיתית כשמשני הצדדים יש קשב ולב פתוח".
אב ובנו פיתחו מקלדת מיוחדת שמאפשרת לעיוורים להקליד על מסך מגע. במוצר המהפכני טמון פוטנציאל לשינוי החיים של כולנו
אסף בר-שי
לא. הכל לא התחיל בצעידה הצנועה אך החלטית אל מול עיניהם הבוחנות של צוות שופטי תוכנית "המיזם". גם לא במהלך שהייה מנומנמת באמבט שהביאה לקריאה "אאוריקה!". המקלדת של ניסן ירון, 31, שמאפשרת לעיוורים להקליד על מסך מגע, ושאותה הוא מפתח עם אביו, בן עציון, בחברת הסטארט-אפ שלהם, הגיחה אל העולם דווקא בשיחה בין חברים.
"ישבתי עם חבר לפני שנתיים וחצי", מספר ירון למוצש, "הסמארטפון אז עוד לא היה כל כך נפוץ. החלטנו שהמקלדת שמוטמעת בסמארטפון לא הגיונית, כי צריך להסתכל על המסך כל הזמן כדי להקליד בה. בנוסף היא מכסה חצי מסך וככה הרעיון של מסך המגע הולך לאיבוד". ירון והחבר ידעו שיש בעולם מקלדת שהשימוש בה דומה להפעלה של חוגה. "חשבתי לעצמי, למה שלא נקליד עם כמה אצבעות ביחד? משם זה התחיל".
ירון הלך הביתה עם קונספט למקלדת שתאפשר הקלדה על המסך מבלי להסתכל עליו ובלי שתתפוס הרבה מקום יקר של שטח מסך-מגע. עם הזמן הבין שהפתרון הזה יכול לאפשר לעיוורים ולקויי ראייה להקליד באופן חופשי על מסך מגע.
הרעיון של המקלדת הזו מנצל את העובדה שמסכי הטאצ' מאפשרים מגע של כמה אצבעות במקביל. המקליד נוגע בחמש אצבעות כף היד על המסך, קצת כמו נגינת אקורדים על גיטרה, ואצבעותיו זזות על גבי המסך בתנועות קבועות מראש שמאפיינות אותיות שונות. האות ש', למשל, דומה לשלוש אצבעות בכף היד שפונות כלפי מעלה, ולכן - כדי להקליד אותה נוגעים במסך עם שלוש האצבעות ומסיטים אותן כלפי מעלה. האות ח' נראית כשתי אצבעות שמופנות כלפי מטה, ועל כן, כדי להקליד אותה, נוגעים במסך בשתי אצבעות ומובילים אותן כלפי מטה.
ירון הוא בוגר לימודי קולנוע בבית הספר לקולנוע ולטלוויזיה "סם שפיגל" ובחייו המקצועיים עוסק בצילום ועריכת וידאו. לאחרונה סיים לצלם סרט קולנוע על אביו, בן עציון, שהתייתם מאביו, סבו של ניסן, עוד לפני שנולד בקרבות מלחמת השחרור בכפר עציון. "במהלך העבודה על הסרט ביליתי הרבה במחיצת אבא והחלטנו לשתף פעולה בפיתוח המקלדת, במקביל לעבודה על הסרט". למיזם שלהם קורא ירון בשם "Inpris", קיצור של Innovative Products from Israel, ובעברית - מוצרים חדשניים מישראל. שמה של המקלדת עצמה הוא "Upsense".
ההתמודדות עם פיתוח של מוצר כזה צורכת זמן ומשאבים רבים. ניסן ואביו הצליחו להשיג מימון פיננסי מכיוונים שונים. לאחרונה נהנו מחשיפה ציבורית בזכות תוכנית הטלוויזיה "המיזם" של אברי גלעד, שמאפשרת ליזמים וממציאים לחשוף רעיונות בפני פאנל שופטים ולעבור, או לא לעבור, לשיפוט הקהל. בתוכנית זכתה Inpris להצלחה גדולה וגייסה למעלה ממאה אלף שקלים. לפני כן קיבלו ניסן ואביו מענק תנופה של המדען הראשי במשרד המסחר והתעשייה וגם התקבלו לתוכנית אימון עסקית אינטנסיבית בשם "סיפתח" בירושלים. את הרעיון והפיתוח הציגו ניסן ואביו בכמה מקומות בעולם, כולל באירוע ייחודי אצל חברת גוגל בעמק הסיליקון.
מה הלאה?
"אנחנו מתכננים לשווק את המקלדת גם לצריכה פרטית בקרב הציבור הרחב, וגם מכוונים לשיתוף פעולה עם יצרניות של מכשירים וספקי סלולר. החזון שלנו הוא שהמקלדת תוטמע במערכות ההפעלה עצמן, כמו אנדרואיד. הבסיס של הכל הוא השיטה שהמצאנו לניהול המגע. מכאן נפתח ממשק משתמש שמבוסס על מחוות ואפשר לקחת את זה להמון כיוונים - ממשחקים ועד למערכת שליטה ברכב".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם