מדוקטורט על נחמן מאומן לפילוסופיה של הבלוז
ערן סבאג צלל כבר לתוך 800 ביוגרפיות בתוכנית הרדיו 'חיים של אחרים', וכל אחת מהן, בדרך כלשהי, הייתה גם הביוגרפיה שלו. בראיון הוא מספר מה עוזר לו להתרגש מהדמות, למה היא חייבת להיות בר מינן ולמה רק למוזיקה אפריקאית יש ערך מהותי לחיים
גם סגנון ההגשה מתאים לאוריינטציה הזו. סבאג פונה למאזינים כאילו היה מנהיג של התכנסות שחורים בדרום ארה"ב: הרבה "אחים", ואזכורים של גיבורי תרבות שחורה שאין צורך להסבירם יותר מדי, כי הקהל הקבוע אמור כבר להכיר. כך למשל מוזכר פעמים רבות היילה סלאסי, הקיסר האחרון של אתיופיה, וסבאג אף מתהלך ברחובות תל-אביב כשעל חולצתו סיכה עם תמונת הקיסר המנוח.
ארבע פעמים בשבוע, ראשון עד רביעי, משודרת תוכנית הביוגרפיות 'חיים של אחרים'. זה התחיל לפני כחמש שנים, כאשר סבאג חזר מחופשה ארוכה שלקח לעצמו בעקבות מחלתה ופטירתה של אמו, ובניסיון להשלים את עבודת הדוקטורט שלו. "כשחזרתי לתחנה, די מהר ידעתי מה אני רוצה לעשות, לאיזה כיוון הזדככתי והצטמצמתי במשך השנים", הוא מספר. "הבנתי שאני הולך לעשות ביוגרפיות, סיפורים של אנשים שהמאחד אותם זה שבאיזושהי צורה הם השפיעו על חיי. אבל יש להם עוד תכונה משותפת: הם צריכים להיות בר-מינן. טיפלנו עד היום במעט מאוד דמויות עכשוויות; נניח מישהו כמו בוב דילן, שהוא מעל הזמן. זה קשור גם למותה של אמי, וגם לתחושה שרק בן-אדם מת השלים באמת משהו בחיים".
לא קל להרים תוכנית ביוגרפית מדי יום. סבאג מוכן לגלות שהסוד המקצועי העיקרי שלו, בכ-800 התוכניות ששודרו עד היום, הוא "לעסוק רק באנשים שהם כבר חלק מסוים מהחיים שלי, לא על מישהו שאני צריך להכיר אותו מאפס". מדי בוקר הוא ועורכת התוכנית, ענבר מאור, דנים על מי ידברו הערב. לפעמים יעלו גם רעיונות להמשך השבוע, אבל סבאג מעדיף שההחלטה על הדמות תתקבל ממש באותו יום. "זה קשה, אבל עושה את זה חי. גיליתי שככל שאתה מחליט על הדמות קרוב יותר למועד השידור, כך ערך השידור עולה, כי האימפקט הרגשי שיש לך כלפי הדמות הרבה יותר נוכח. אם אחליט שבעוד חודש אדבר על יונתן רטוש, ובמשך חודש אכין עליו תוכנית מסודרת, כשאגיע לשידור כבר אהיה מרוטש בעצמי. הכיף הוא להתרגש מהדמות".
בעידן הגוגל מן הסתם קל יותר מבעבר לערוך תחקיר בתוך יום אחד.
"זה נכון. אבל גיליתי שבאנציקלופדיה העברית, שבצלה גדלתי, אתה עדיין יכול למצוא דברים ואיכויות שאין סיכוי שתמצא בגוגל. למשל, הערך על לב שסטוב, פילוסוף רוסי גדול. לא בטוח שבוויקיפדיה קיים בכלל ערך עליו, לפחות לא בעברית (אגב, קיים – י"ש). לעומת זאת הערך עליו באנציקלופדיה העברית, שנתקלתי בו עוד כילד, הוא סיפור מסתורין של פיסקה וחצי".
אתם מזווגים דמויות למועד שידור לפי שיקולים של ימי זיכרון וימי הולדת, או שזה לגמרי חופשי?
"אין קונספט. העיקרון היחיד הוא שהדמויות צריכות לעניין אותנו, ויש כמובן מוזיקה מסוג מסוים. מה שמאחד את המוזיקה אצלנו הוא הקשר לאפריקה. או שהיא באה מאפריקה, או שהיא מכוונת לשם - בין אם מדובר בעבדים שהגיעו לדלתא של המיסיסיפי, או בעבדים שהגיעו לקאריביים.
"אין לי הוכחה לוגית, אבל התחושה הסובייקטיבית הברורה שלי היא שהמוזיקה היחידה שיש לה ערך מהותי לחיים היא זו שמגיעה מאפריקה. כל הדברים שלא מגיעים מאפריקה יכולים להיות מלאכת מחשבת, אבל הם לא נוגעים לחיים. מוזיקה מאירופה, מוזיקה לבנה בכלל, יכולה להפנט אותך, אבל לא לעשות נחת רוח".
בהחלט אמירה סובייקטיבית. אני בטוח שיש אנשים שמוזיקה לבנה עושה להם המון נחת רוח.
"נכון. אבל רק מי שסובייקטיבי יכול להגיד דבר אמת. כי כל אמירה אובייקטיבית ניתנת להפרכה, ורק מי שקרוב אצל עצמו יכול להגיד דבר אמת".
שיהיה ברור: כשסבאג מדבר על "נחת רוח", הוא לא מתכוון לנחת הבורגנית, מהסוג שמאחלים להורים בבר/בת מצווה. הוא מתכוון לסולידריות, "שזו המילה שאני כנראה משתמש בה הכי הרבה בשידורים. כל מה שאני מתעסק בו – המיסיסיפי, ותרבות הראסטות, ואתיופיה וציון, וגם המהפכנות המזרח-אירופית – סובב סביב יסוד הסולידריות. מבהיל עד כמה החוטים האלה קשורים. כשאתה קורא על גוסטב לנדאואר, מהפכן יהודי אנרכיסט שנרצח ב-1919 בגרמניה כיוון שניסה להקים עולם חדש, אתה מגלה שהספרים בספרייה שלו והמחקרים שהוא כתב היו קשורים בכלל לתרבות הודו. לצד היותו אנרכיסט מהפכן, הוא הלך אחרי האופאנישדות מהוודות (כתבי הקודש של התרבות ההינדית – י"ש). אז גם הוא חלק מהסיפור הזה".
הודו, למיטב ידיעתי, לא נמצאת באפריקה.
"במובן המהותי היא כן. היא חלק מעולם הסולידריות. הרעיון האוטופי הוא לבנות גשר מירושלים לאתיופיה, להודו, לדלתא של המיסיסיפי, לג'מייקה, ובחזרה לארץ ישראל".
"מדוכאי כל העולם, התאחדו"?
"אין פועל שהוא לא מדוכא. והיסוד המיואש הוא שנותן את החיות והשמחה, כי מי יכול להיות שמח? רק זה שיודע לאיזו גאולה הוא הולך".
עם תפיסה כזו, משהו בין אנרכיזם לסוציאליזם מהפכני נשכח, אפשר היה לחשוב שהתוכנית של סבאג תהיה עניין לקומץ קטן של מאזינים. אלא שלפחות לפי
למרות הפופולאריות שסבאג מדווח עליה, בגלי צה"ל יש כוונה – או לפחות הייתה לאחרונה - להוריד את 'חיים של אחרים'. זאת כחלק ממגמה כללית להפוך את תוכניות הערב לזירת הצעירים (באותה רוח גם הורדה לאחרונה הרצועה הוותיקה של האוניברסיטה המשודרת), וצעירים כידוע אוהבים מוזיקה עכשווית ופאן - לא ביוגרפיות, בלוז ודיבורים על סולידריות. על הנושא הזה סבאג לא מוכן לומר מילה, ורק מפנה אותי להנהלת התחנה .
סבאג עצמו נראה ונשמע כמו סטריאוטיפ כמעט קלישאי של סטודנט נצחי, שהיה צריך בעצם לככב בהפגנות של שנות ה-60 בפאריז, ומצא את עצמו בתל-אביב הנובורישית של 2014: קסקט לראשו, משקפיים עבים לעיניו, צנום, לעולם עם בירה ביד, נטול משפחה משל עצמו. רבות משעותיו הוא מבלה בקפה תמר – מעוזם המיתולוגי של הקלושארים האחרונים של העיר, אותם סופרים, עיתונאים, שחקנים ושאר דמויות צבעוניות שלא הצליחו, או לא רצו, להשתלב בתרבות הסלבז העכשווית.
לא במקרה הבלוז הוא המוזיקה החביבה עליו, ומככב בתוכנית יותר מכל סגנון אחר. "מאז שהוא נוצר, לפני 150 שנה, ועד היום - הבלוז הוא המוזיקה שהכי משפיעה על כל סוגי המוזיקה הלבנה. הוא אבי אבות הרוקנרול. ואם תשים לב, הבלוז הוא אולטרה-סובייקטיבי. הבלוזיסט שר: 'קמתי היום בבוקר וגיליתי שאין לי גרוש, ושהבחורה שלי עזבה אותי, ואין לי עבודה ואין לי כסף לשלם שכר דירה', ומתוך שהוא סובייקטיבי כל העולם מבין אותו. לכן הוא אוניברסאלי, ולכן גם כשאני מדבר על טרוצקי אני יכול להשמיע בלוז, כי היו לו אותן דילמות שהיו לבלוזיסט בדלתא של המיסיסיפי.
"כששמעתי בלוז בפעם הראשונה, הבנתי שזו לא מוזיקה, אלא מרפא לנפש. האישה עוזבת אותך, והיא לא תחזור בסוף השיר. איבדת את הכסף שלך, ולא תהיה עשיר ואיש לא יחמול עליך. אבל הגאונות היא לקחת את הבעיות האלה ולשיר אותן, ובזכות הניגון לבטל את האחיזה שלהן עלינו, לפחות לפרק זמן מסוים. כשאתה שר על הדיכאון שלך, אתה שר כדי לנצח את חרדת המוות. לא במקרה גם אחרי 150 שנה, אין לנו בלוזיסט אחד שהתאבד - בכל אופן לא כזה שעשה רק בלוז. היו שמתו צעירים, היו שמתו מאלכוהול או שחיו חיים גרועים, אבל לא התאבדו. כי המוזיקה אמנם לא נתנה להם פתרון, אבל נתנה כוח. כמו שאומר רבי נחמן בתורה פ"ט: כשאתה יודע שכל האמונה שלך זה לשמוח שאתה לא מקבל אותה בחייך, אתה שמח באמת. ורבי נחמן ללא ספק היה בלוזיסט".
ערן סבאג (39) גדל ברמת-אפעל, השלישי מבין ארבעת ילדיהם של משה ודניז – מעצב אופנה וספרית שעלו ממרוקו. וכפי שהוא מספר, "כל העניין האינטלקטואלי שלי מתחיל מהם. אמא שלי העניקה לי את כל האהבה לקולנוע ולהיסטוריה. בתור ילד קטן ידעתי על ארנסט בורגנין, צ'רלטון הסטון, מרטין בלזאם, באסטר קיטון, והכרתי גם אפיזודות היסטוריות שאמא הייתה מספרת עליהן. היא עלתה ארצה 12 שנה אחרי אבי ובגיל מבוגר יותר, כך שכבר קיבלה חינוך צרפתי. דרכה הכרתי את עולם השנסונים: בראסאנס, ז'אק ברל. אבא העניק לי את היחס למקורות היהודיים. בכל שבת היה מקריא לי פרשת שבוע ופרקי אבות, וממנו קיבלתי נגישות לעולם של גמרא והלכה, וגם סיורים בתלים ארכיאולוגיים".
זה סיפור של הורים שלא זכו בעצמם לממש שאיפות אינטלקטואליות, והשקיעו בך את כל החסר?
"לא. אף פעם לא הייתה לי תחושה שהם מגדלים אותי כפיצוי לחסר שלהם. נתנו לי באופן עצמאי להחליט על הדרך שלי. כשהשתחררתי מהצבא ואמרתי להורים שאני הולך ללמוד ארכיאולוגיה, זה לא עשה להם נחת. אני רציתי ללמוד ארכיאולוגיה כדי באמת להיות ארכיאולוג, והשאלה הטבעית שלהם הייתה: 'מה תעשה עם זה? מקסימום תקבל רכב מרשות העתיקות, וגם זה פעמיים בשבוע'. אבל הם נתנו לי להיות מי שאני".
בלי שתכנן מעולם קריירה רדיופונית, הגיע בגיל 18 לתחנה הצבאית, ומאז הוא שם. "כשעמדתי להתגייס, הדבר האחרון שרציתי זה גלי צה"ל. כל מה שרציתי זה להיות חייל קרבי, להיות פייטר. באיזשהו שלב, עם התקדמות הסינונים, הצבא גילה שהוא פחות מעוניין בתרומה הזו שלי, כי אני לא בדיוק בן-אדם בריא, ויש לי היסטוריה של בעיות ראייה ובעיות אוטו-אימוניות. באותו זמן אילי בר, חברי לכיתה ששירת כקריין בגל"צ, הציע לי לשלוח גלויה למיונים שם. הייתה לי התנגדות פנימית לכך, אבל כשהבנתי את מצב הפרופיל שלי, שלחתי. המיונים התקדמו והתקדמו, בכל פעם עברתי איזה שלב, ואז כבר אנשים אומרים לך: 'אתה מתקבל לגל"צ, לא תלך?' אז שלחו אותי לעשות עבודת קודש ליד המיקרופון, לשמור על הנפש של המאזינים".
בתחנה השתלב במחלקת האומר, שעניָנה תוכניות דוקומנטריות. התוכנית הראשונה שלו עימתה את פרופ' רפאל פלק עם פרופ' ירמיהו ברנובר לדיון על בריאת העולם, "משהו הכי בנאלי, בסגנון הוויכוחים של ימי הביניים". בין היתר הכין תוכנית שמעולם לא שודרה, אבל לדבריו השפיעה עליו מאוד: מפגש בין דניאל רופאייזן - 'האח דניאל', יהודי שהתנצר לאחר השואה ולימים עתר לבג"ץ בדרישה להכיר בו כיהודי (ונדחה) - לבין הרב דן בארי, נוצרי שהתגייר, היה בין אסירי 'המחתרת היהודית' ופיתח שיטת לימוד תורה מקורית. "זה היה מפגש של שני אנשים שלא רק המירו את דתם, אלא גם הפכו לבעלי תפקידים בדתות שהגיעו אליהם", אומר סבאג.
הוא השתלב גם "בדברים בכיוון היותר פופולרי", כהגדרתו, "מין פינות חקרניות, סמי-אינטלקטואליות, שהיו לי בתוכניות צהריים: למה סכין יפנית היא דווקא יפנית, מה זה תרפפ"ו. דברים שאנשים לא יכולים לזוז בלי לדעת אותם". אחרי השחרור נשאר בתחנה והכין סדרות דוקומנטריות כמו 'סיפורים מהקופסה' השבועית, שהביאה תחקירים מתולדות המדינה והיישוב, ותוכנית פרשת שבוע עם הזמר מאיר אריאל. בשנת 2000 קיבל רצועה יומית, יחד עם חברו אור עזרתי. במשך שש שנים הם שידרו את 'תיאוריית הקשר' - תוכנית ייחודית, יש שיאמרו ביזארית משהו, ששרטטה קו אסוציאטיבי בין מושגים מתחומים שונים.
איך קיבלו בתחנה לאורך השנים את הכיוונים המעט-מוזרים שלך?
"קודם כול, במשך הרבה שנים לא הייתי כל כך חריג. עבדו איתי עוד אנשים שהראש שלהם היה בכיוון די דומה: אור עזרתי, דורי מנור ובעצם כל אנשי מחלקת האומר, כולל אהוד גרף שניהל אותה. לא יודע מה המפקדים חשבו עליי, אבל בסופו של דבר נתנו לי גיבוי. משה שלונסקי התייחס אליי כעוף מוזר, ומצד שני מאוד תמך בצורת השידור שלי. גם יצחק טוניק, גיל עומר ואבי בניהו תמכו. אולי בגלל שמלכתחילה התעסקתי עם נושאים שלא יכולים לגרום למשבר קואליציוני, למפקדים לא הייתה בעיה. הרי אם אעשה תוכנית פרו-מנשביקית (יריביהם המובסים של הבולשביקים במהפכת 1917 – י"ש), מי בדיוק יתקומם על זה?"
במקביל לעשייה הרדיופונית עבר סבאג מסלול מטאורי באקדמיה. מלבד ארכיאולוגיה הוא למד באוניברסיטת תל-אביב פילוסופיה יהודית, וכיכב שם במידה כזו שהוצע לו ללמד קורסים עוד לפני שהשלים את התואר הראשון. לאחר התואר הוא נכנס למסלול ישיר לדוקטורט, שאותו החליט להקדיש לדמותו של ר' ישראל אודסר – חסיד ברסלב והאיש שגילה לעולם את המנטרה "נ נח נחמ נחמן מאומן". אבל כאן נקטע הזינוק של סבאג בעולם האקדמיה, והוא מצא את עצמו מדשדש עם דוקטורט שלא הושלם עד היום.
"אנשים מאוד האמינו בי", מסביר סבאג. "התייחסו אליי כעילוי. ומרוב שמאמינים בך, אתה פתאום מגיע לשתיקה. היו כמה מורים בחיים שלי, כמו חביבה פדיה, פצ'י (חוקר ההגות היהודית פרופ' אברהם שפירא) וד"ר יוחנן גרינשפון (מומחה לתרבות ההודית) – אנשים שאתה אומר לעצמך: אני רוצה להיות כמוהם. ובד בבד אתה מקבל תחושות פנימיות של חוסר אמונה בעצמך, תחושה שכל הזמן בוחנת את עצמך מבחוץ ובעצם משתקת אותך. אז מצד אחד התחלתי את המסלול האקדמי שלי מאוד מוקדם והייתי במסלול ישיר לדוקטורט; ומצד שני אני עוד מעט בן ארבעים, ועוד לא השלמתי את המסלול הזה. איך אמר רבי נחמן: כל מקום שאני הולך אליו, אני הולך לארץ ישראל. אז אצלי בכל מקום שאני הולך, זה בכיוון הדוקטורט, בין אם אגיע ובין אם לאו.
"רומנטיזציה סביב הרעיון של להיות דוקטור צעיר והגאון הכי מוצלח - מזה כבר התרגשתי. עכשיו אני די מרגיש בוז למצוינות ולווירטואוזיות ולגאונות. כי גאונות, יופי, וירטואוזיות - כולל במוזיקה - זה אנטי-סולידרי. קח למשל את ג'ימי הנדריקס, או אריק קלפטון. הם מחזיקים את הגיטרה ורוקדים עם האצבעות, בצורה שאתה לא מאמין שבן אנוש בכלל יכול לעשות דבר כזה. והכול מאוד וירטואוזי, מאוד גאוני, מאוד מצוחצח. ילדי פלא. אבל פלא זה תמיד מעליך. סולידריות זה אופקי, זה בגובה העיניים, כתף אל כתף".
זה לא קצת יותר מדי אידיאולוגי? הנפש לא רוצה להצטיין, לבלוט? איפה זה מוצא את ביטויו?
"זה מוצא את ביטויו בריסונו. אצל כולנו יש אגו, אבל נדמה לי שמאז שאני משדר ברצועה הלילית הזו - ואני לא מתחייב במאה אחוז - בכל התקופה לא אמרתי את השם שלי בשידור. לא פותח את התוכנית עם השם שלי, וגם לא סוגר אותה. מביך אותי להגיד מי אני. יגידו שזו פוזה, סבבה. עדיף להיות בפוזה של הקטנים מאשר בפוזה של הגדולים".
קטיעת המסלול האקדמי נבעה לא רק מבעיות פנימיות של סבאג, אלא גם מטרגדיה חיצונית: ב-2006 חלתה אמו האהובה בסרטן, ומתה כעבור כשנה וחצי. מחלתה קטעה את כל מהלך חייו של סבאג, שהפסיק גם את עבודתו ברדיו, והתמסר לשהייה לצדה. רק לאחר מותה חזר לתחנה, וגם זה במידה רבה "משום שהיא עצמה אמרה לי 'אתה טוב בזה, אתה חייב להמשיך'. ומכיוון שלאורך השנים לא בדיוק הייתי הבן שממלא בדייקנות אחרי הוראות הוריו, לזה נשמעתי".
למות האם הוא מתייחס כאל הפצע המכונן של חייו. "הייתי מאוד קשור אליה, ואני עדיין מאוד אוהב אותה. אני יודע שזה לא פוליטיקלי-קורקט בשיח הישראלי לדבר כך, אבל יתמות מאם באִבם של החיים זו שואה, שואה במלוא מובן המילה. אתה יכול לראות שאצל סופרי השואה, ובכלל אצל אנשים שעברו קטסטרופות, בסופו של דבר ברזולוציות הכי כואבות של הסיפור שלהם גם הם מדברים על הפעם האחרונה שראו את אמא או את אבא. זה שאתה פתאום נתלש מהשכינה, ממה שמגן עליך, מהאהבה הכי גדולה שלך - זה טירוף.
"כשאמי נפטרה הייתי בן 32 פלוס – לכאורה גדול, לכאורה מבוגר. אבי שיחיה הוא נחמה גדולה מאוד, ובכל זאת יש חור נורא, חלל ריק במובן המטאפיזי הכי עמוק; חלל פנוי שאין לך שום יכולת לקבל אותו בהיגיון. וההבנה שנובעת משם היא שהדבר החשוב ביותר בחיים, זו הסולידריות. זה נמצא בחסידות, בשאמאניזם הסיבירי ואצל הראסטאפריי בג'מייקה. כי מעבר לזה, מה יש לנו? אדם נולד, סובל ומת. אין לך שום יכולת להגיע לאיזשהו פשר בחיים האלה. אם אתה מאמין, אתה מאמין על אף ולא בגלל. יש משהו מהר"לי כזה, שהאמונה היא כל דבר שחותר נגד המציאות".
במה הפצע הזה שינה אותך, עיצב אותך?
"קודם כול, בתחושת שוויון הנפש כלפי דברים. אתה כבר פחות מתלהב, פחות סוער, גם בענייני אהבה וגם בכלל מדברים שקורים לך. זה נתפס אולי כהתנשאות או כשעמום, אבל חוסר התלהבות זה הפילטר הטוב ביותר כדי לנהוג כלפי דברים ללא משוא פנים, לא ללכת בהפנוט אחרי משהו. אי ההתלהבות זה גם הדבר הכי שוויוני, פילטר לשוויון. וזה נותן לך את המחשבה שאולי עולם סוציאליסטי בכל זאת אפשרי באיזשהו יום. משהו כמו חזונו של הרב אשלג, או של גדולי האנרכיסטים. וגם העניין של ההצטיינות, הרצון הבלתי ברור להיות הכי טוב, הכי מואזן - אין לך בו צורך יותר".
גם אופי התייחסותו ליהדות השתנה באותה תקופה. "מגיל 16 עד 31, בערך עד הזמן שבו אמי חלתה, חייתי כשומר מצוות. גם עכשיו אני לא בדיוק פורק עול, רק פחות גבה לב בדרך הזו, או בכל דרך. העיסוק היהודי שלי היום הוא יותר פנימי".
אחרי החזרה לתקשורת שב סבאג גם לאקדמיה, אבל באופן שונה. הוא זנח את הרעיון לכתוב דוקטורט על ר' ישראל אודסר, ולפני כשנה התחיל לעבוד על כיוון אחר לגמרי, שנוגע הרבה יותר עמוק בחייו האישיים: התפיסה הקיומית שמאחורי מוזיקת הבלוז. "בעצה אחת עם המנחה המדהימה שלי, חביבה פדיה, החלטתי שאם יש נושא שיכול ללכת מבחינתי באופן אקדמי - זה הנושא, ודווקא מנקודת מבט של אדם עברי. זה הרי מעסיק את כל חיי".
מן הסתם קל יותר לבלוט כאינטלקטואל של המדיה, מאשר להתחרות על מקום באקדמיה. הבחירה שלך להתמקד בתקשורת היא לא הליכה אל הפתרון הנוח?
"אין ספק שהעיסוק התקשורתי הוא גורם מעכב, מכיוון שנרצה או לא, היותנו אנשי תקשורת זה סוג של אופיום. זה מרדים, זה נותן לך תחושה שאתה משיג כל הזמן דברים, כשלמעשה אתה רק זורע לרוח ואין לך שום קושאן על כלום. אולי קרל מרקס צריך היה לומר שהתקשורת – לא הדת - היא אופיום להמונים, וגם לאנשיה. אבל יש גם צד שני: דווקא מחוץ לאקדמיה יותר קל להעז לומר דברים חדשניים. לא יודע אם מבחינה אקדמית יכולתי לקשר בין החסידות לראסטאפריי, אבל כשדר רדיו אני יכול להרשות לעצמי. תאר לך שאתה כותב מחקר אקדמי, ופתאום עולה בראשך אסוציאציה מדהימה שיכולה להפיל את הקורא ולהשפיע על נפשו. אבל אין לך הוכחה לרעיון הזה, אז אתה מוותר עליו. תוסיף לזה את העובדה שאני לא משורר ולא איש פרוזה, כך שנותר לי רק לדבר ברדיו ולהמציא בעצמי את הנישה שלי.
"בכל מקרה, אני עדיין במסלול האקדמי, בין היתר משום שאני רוצה לשמח את המנחה הוותיקה והנאמנה שלי, שמלווה אותי בכל העליות והמורדות ואני מרגיש חייב לה, ולהבדיל גם את אמא שלי, שגם לה זה היה חשוב – לא שאהיה דוקטור, אלא שאגמור את מה שכבר התחלתי, שלא אשאר בחוסר סיפוק. החלטתי שעד גיל ארבעים אני נותן לעצמי את הזמן ולא מחליט סופית איפה אני. כמו רבי עקיבא".
אלא שלרבי עקיבא הייתה רחל, ואצל סבאג יש משהו מכמיר לב בבדידות שאליה הוליכו נסיבות חייו: עם הרבה ספרים והרבה חברים (כשאנחנו יושבים בקפה תמר כמעט כל רגע ניגש מישהו, והם קובעים לדבר או לקפוץ לבקר), אבל ללא משפחה שהקים, ללא קריירה אקדמית, ועם מקצוע שעתידו בסכנה תמידית; חיים על חבל דק. "המורים הגדולים שהיו לי חזרו וציינו באוזניי שיש לי אופי שאולי הוא באמת אנרכיסטי", אומר סבאג. "אופי של אחד שמתעורר רק ממצבי חירום, רק כשהוא על הקצה של משבר או אסון, אבל כשיש לו זמן הוא מעדיף לוותר. חביבה אמרה לי כבר לפני הרבה שנים: תזכור שבאמת אנשים נמצאים כל הזמן על הקצה. יש כאלה שממש רואים את זה לגביהם, ויש כאלה שלכאורה משדרים נורמליות - אבל בכל רגע נתון אנחנו על הקצה ויכולים ליפול. זה יכול לשתק אותך, ומצד שני יכול גם לשים אותך בפרופורציות. כמו שאמר רוזנצווייג : לא 'ואהבת לרעך כמוך' זה הכלל הגדול ביותר, אלא 'והצנע לכת עם אלוהיך'.
"להגיד לך שאני לא מבואס מזה שלא הקמתי משפחה, לא יהיה נכון. מצד שני, להגיד שאני בלחץ מטורף למצוא מישהי ולהקים משפחה, גם לא יהיה נכון. ואי אפשר שלא להיזכר בעובדה שחלק גדול מהגיבורים שאני מדבר עליהם היו באמת אנשים בודדים – ללא משפחה בכלל, או ללא צאצאים. אפילו לרבי מלובביץ' לא היו צאצאים, ולרב קוק היה בן אחד, שגם הוא לא השאיר יורש. אז תמיד אני בוחן את הגיבורים שלי גם מהזווית הזו. אני מסכים שיש איזה חוט אנרכיסטי מקשר בין השקפת העולם שלי, היעדר המשפחה, והמקצוע שהוא לא בדיוק מקצוע".
אז מה תעשה כשתגדל?
"גם נהגי מוניות שאני נוסע איתם, לפעמים מזהים אותי ושואלים: 'ומה אתה עושה חוץ מזה?' וזה לא חתן פרס נובל ששואל אותך. אז הייתי מחזיר בשאלה: 'ומה עוד אתה עושה חוץ מהמונית?' אבל אין ספק שרדיו לא נתפס כמקצוע. אנשים חושבים שאתה עובד את השעה ביום של השידור, וכל שאר הזמן פנוי למשהו אחר.
"היום בכלל יש טרנד שכבר טריוויאלי להזכיר אותו, וזו הסלביזציה של התקשורת. 'תן לי איזה כוכב, ולא חשוב מה הוא יעשה'. אבל אנחנו בכל זאת אנשי תוכן. הרדיו הוא מדיום מיסטי, שעובד לכאורה רק על הסאונד: הדברים שאתה אומר, איך שאתה אומר, המוזיקה שאתה שם. אבל בשבילי הרדיו הוא לא רק מקצוע, או עיסוק, אלא חלק מהחיים. הוא ה-חיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם