ה"תמונות מחיי הכפר" והצופים באוויר

העיבוד לספרו הנודע של עמוס עוז מבטיח הרבה ומקיים מעט. רוב הדמויות לא מעניינות ואלה שכן מתפוגגות מיד, הסיפורים משעממים והתפאורה מדכאת, ואפילו השחקנים המצוינים לא מצליחים לחבר את התמונות המפוזרות לאלבום קוהרנטי

מכבסת, תולה, מייבשת. ''תמונות מחיי הכפר'' יעל אילן

אבל למרבה הצער, אחרי כעשרים דקות שנדמו כסוג של אקספוזיציה, התחלתי להשתעמם. דמויות שעוררו עניין, מערכות יחסים שנדמו כמתחילות להיטוות בין דמויות – פשוט התפוגגו להן ונעלמו ללא המשכיות. דמותו של פסח קדם, למשל, הסב הקנטרן והזועם בגילום מופתי של יהויכין פרידלנדר הנהדר – נעלמה. תקוותי לראותו שוב - נכזבה. איזו דמות מרתקת, עם דיבור אופייני, מדויקת עד לחולצה המכופתרת שלא כהלכה. הבליח – ונעלם. חבל.

אותו גורל לעאדל, הסטודנט-לשעבר (איזו הגדרת-עיסוק דוסטוייבסקאית) הערבי שמגיע להתגורר בכפר, ונרמזת קרבה מעניינת בינו לבין מארחתו האלמנה – מה קרה שם ביניהם? היה פוטנציאל לאיזו דרמה קטנה, אבל שניהם מתפוגגים והופכים לאוויר דליל (את עאדל מגלם להפליא יואב היימן, שבהמשך מגלם באופן חינני וכובש גם דמות של... כלב!). ניתן לומר שההצגה סובלת מהקלות הבלתי נסבלת של הקיום – אנחנו רואים רק פרגמנטים. נכון, בשם ההצגה, "תמונות", נרמז אולי שתהיינה לנו רק אפיזודות חלקיות וקצרצרות, אבל רבאק - ככה לעורר תיאבון ולהשאיר את הצופים באוויר וחצי תאוותם בידם?

השירה בציבור לא מצליחה לחבר את הטלאים התלושים. ''תמונות מחיי הכפר'' יעל אילן

אילו היו דמויות וסיטואציות צצות להן, מעלות חידה מעניינת או דמות מרתקת, ואחר כך משאירות את הצופה הנבון לנחש מה יהיה ומתפוגגות – מילא. זהו עניין סגנוני. אבל הבעיה הגדולה באמת של ההצגה היא שמרבית הדמויות ובעיותיהן הן, איך לומר זאת בנימוס, פשוט לא כל כך מעניינות. הנה דמותה של ירדנה (תמר אלקן): מתחשק לומר לה "נו, אז סבא שלך הסופר (ניר רון) נעל אותך בילדותך כעונש במרתף החשוך, אוי-אוי-אוי, ממש טרגדיה. תתגברי כבר!". הסיטואציה הזו לא מחזיקה מתח דרמטי. והמירקין הנודניק ההוא (גם הוא בגילום ניר רון), והדודה הרופאה (עירית פשטן) שאבוי, התאהבה בגבר נשוי שאחר כך נהרג במילואים ומאז היא רווקה זקנה שלא נותר לה אלא לחכות לביקוריו הנדירים של אחיינה – לא, סיפורה אינו מעורר רגש בצופים, כי אסונה הישן מסופר במילה וחצי בעוד ציפייתה המשמימה היא זו שנמתחת ונמתחת לעינינו.

ויש עוד בנות-עלילה על מוות ואהבה אסורה ואשמה ואולי פיתוי – הצרה היא שזה נשמע קצת יותר מעניין מכפי שזה נראה. האווירה הכללית – מדכאת. החוט המקשר הוא כביכול אירועי השירה בציבור שנערכים בבית משפחת לוין בכפר (ואולי זו רק הזדמנות להניח לשחקנים לפצוח בשירי "ארץ ישראל היפה", ולגרום לקהל לנוע שכם-אל-שכם ולזמזם - גם ב"עת דודים" של הבימה, המוצגת עתה, עושים זאת).

יש כאן, ללא ספק, אמירה מושחזת על הביחד המפוברק, החברותא המזויפת שמאחוריה מתחבאים אינטרסים וכעסים, וההתרפקות על איזו ישראליות מאחדת מדומיינת. השאלה היא אם די בכך כדי להחזיק הצגה שלמה.

משחק מצוין של יואב היימן, אפילו בתור כלב. ''תמונות מחיי הכפר'' יעל אילן

"תמונות מחיי הכפר", מאת עמוס עוז, תיאטרון החאן
עיבוד ובימוי: יורם פאלק
תפאורה: אלכסנדר ליסיאנסקי
תאורה: רוני כהן

שחקנים נהדרים, לפחות זה. ''תמונות מחיי הכפר''