ערב מושלם: הפיקסיז ניצחו בבלומפילד
אורי בראונר כנרות התגלה כמתאבן מעולה, דה הייבס נתנו פרפורמנס אדיר כאילו הם חותמים את הערב והפיקסיז עלו על כל הציפיות. סיכום הערב הראשון של פסטיבל רוקנרולר נותן בראש
אמש התקבצו באיצטדיון בלומפילד אלפי אוזניים שנחתכו משירים של הפיקסיז בשלושת העשורים האחרונים, בעיקר כאלו שחוו בזמן אמת את המפץ הדיסקוגרפי המרשים שלהם בסוף האייטיז. השאלה היחידה שריחפה באוויר היא האם הסכין תהיה חדה מספיק גם הפעם, והאם הביטול המאכזב מלפני 4 שנים יהווה פקטור כלשהו בסוגיה. התשובות לכך, בהתאמה, הן כן ולא, והן הגיעו בסיומו של ערב ארוך ומענג בפסטיבל "רוקנרולר" .
ראשונה עלתה UBK, פרויקט הסולו של אורי בראונר כנרות, שהתגלתה כמתאבן מושלם. אווירת הרוק-בכפכפים של הלהקה מאוד התאימה לשעת אחה"צ בואך בין הערביים, והגוונים האוריינטליים בשירי הפרויקט הזכירו את הדרך שעשה הרוק המקומי בהיפתחות להשפעות סביבתיות מאז הביטול ההוא של הפיקסיז. הייתי כותב שיש כאן משהו סימבולי אבל לא בטוח שיש, אז אסתפק בהמלצה להקשת המילים "Desert love" בגוגל עבור מי ששומע לראשונה את שמו של ההרכב הזה.
עוד בתרבות:
פרק ראשון מתוך ספרו החדש של חיים באר
לנה דל ריי היא כוכבת פופ ששונאת לחיות
כל הסודות של משפחת קוסבי
צפו בקטע מההופעה:
בניגוד לכנרות, שעושה רושם כי גם מבחינת אופיו הוא "מחמם" מטבעו, The Hives הופיעו כאילו הם חותמים את הערב בבמה המרכזית בפסטיבל פרימוורה, כששום שדונים קטנים לא אמורים להפציע אחריהם. הפאנק הגראג'י של הלהקה השבדית שם קץ לאווירת הנינוחות המגניבה שמשלה בפסטיבל עד עלייתם, אבל גולת הכותרת של המופע הייתה הפרפורמנס האדיר, מצד חבורת גברים שלבושים בחליפות לבנות משל היו מדעני רוק שפיצחו את נוסחת ההופעה המושלמת.
הספקטקל של הולין פל אלמקביסט, הכוורן הראשי, כלל תיזוז ממקום למקום – כולל עמידה על מערכת התופים כבר אחרי שיר אחד - עד שקשה היה לעקוב אחריו; פניות רבות לקהל בשפת המקום, אחת ג'יברישית ומצחיקה ("רבותיי וגבותיי"); ופארודיה על היבריס של להקות רוק. לשיא הגיע אלמקביסט בהצגה היצרתית של הנגנים ("הוא גודל על ידי דובי פנדה והמציא את החומוס") ושל עצמו ("דובר 15 שפות עם 10 דוקטורטים. ושקרן טוב"). האינטראקציה שנוצרה בין הלהקה לקהל חיפתה על כך שרוב השירים של ההייבס לא היו ממש מוכרים לבאי הפסטיבל, עם חריג במקרה של Hate to say I told you so שנשמר להדרן.
בזמן שההייבס ניפצו כל סטריאוטיפ על קור שבדי סטייל סאגה נורן מ"הגשר", תהיתי איך יגיב הקהל לעובדה שהשיא האנרגטי של הערב עוד לפניו. ב-21:15 בערך נסתם לי הפה לכמעט שעתיים. צלילי הפתיחה של Bone Machine, שהציג לראווה את
מה עוד? Something Against You עורר התפעלות מכך שאדם הנראה כמו ארקדי דוכין מנצח על כזה קונצרט מוזיקלי, Caribou סיפק המחשה לגדולה של ג'ואי סנטיאגו, ופז לנצ'נטין אולי לא מילאה את החלל העצום של קים דיל אבל את מבחן קולות הרקע של Debaser היא עברה.
כצפוי, הרגעים החלשים יותר בהופעה התרחשו כשהפיקסיז הפסיקו לנבור בקלאסיקות הישנות ויצאו לגיחות מהאלבום האחרון. Magdalena 318 קטע את השכרון ההדיוניסי של השליש הראשון של ההופעה, וגם ב-What goes boom ו-Greens and blues הרגליים לא קפצו לאותו הגובה. Bagboy היה קצת חסר ודווקא Indie cindy עורר אמוציות, אולי בגלל הניחוח הרומנטי שעולה ממנו והתאים מאוד להופעה שרבים מהבאים בשעריה הם זוגות שניסו להסתכל אחד לשני בעיניים כמו שלא עשו כבר הרבה מאוד זמן.
אם בהופעה של ההייבס הלהקה הייתה מופרעת יותר מהקהל, אצל הפיקסיז התמונה הייתה הפוכה לחלוטין. פרט לתיאטרליות מסוימת שהציגה הרביעייה במהלך טקס הפרה-הדרן, אף אחד לא חרג מהמ"ר עליו התביית בתחילת ההופעה. אפילו את עצם ה"ערב טוב" פרנסיס סרב לזרוק לקהל, אבל זה לא הפריע לאף אחד לצעוק את הפזמון של Monkey Gone to Heaven ולא בגלל הנטייה האנושית לאהוב דווקא את הלא מושג. זה פשוט שהשירים, ברובם, היו מושלמים, והזיכרונות שהם עוררו היו מושלמים אפילו יותר.
ההופעה נחתמה עם Where is my mind, לא בדיוק חבר קבוע בסט-ליסט של הבוסטונים. את הבתים של השיר פרנסיס שר מהר יותר מהרגיל, ואחד הפזמונים היה הרגע היחיד בהופעה שבו קולו דמם ורק הקהל נשמע. גם אם אפשר לראות ברגע הזה כמייצג חלק מהחסרונות ביחס לסבב ההופעות הנוכחי של הפיקסיז, הוא לא היה רלוונטי ביחס לחוויה הכוללת של הערב הראשון בפסטיבל. לכל אחד יש את ההוכחה הפרטית שלו, לי יש את זו: בפעם הראשונה בחיים ראיתי מטוס בשמיים ולא היה בא לי להיות עליו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם