האישה האחרת: לנה דל ריי ממשיכה לצלול
האלבום החדש של כוכבת הפופ ששונאת לחיות ממשיך בניסיונות למתג אותה ככלת אופל מסכנה ומרירה, דרך הרבה סמים, אלכוהול, ילדות עצובה והמון מערכות יחסים אלימות עם גברים. לפרקים זה עובד, בעיקר בזכות ההפקה של דן אורבך מהבלק קיז
לא עוד הסגנון האמביוולנטי, החובבני והבתולי קמעה של Born To Die. המלכה של קוני איילנד מ-Off the Races המפתיע והמרענן התחלפה במלכה של ניו יורק סיטי ב-Old Money הנוגה והמקסים, שיר שיכול היה להיות מושלם בתור סיומו של אלבום אך למרבה הצער הוא לא. נשמע שבין שני האלבומים הללו עברו עשורים, אותה ילדת מסיבות שובבה שעליה שרה לנה דל ריי רק לפני שנה וחצי התבגרה מהר וחזק והפכה לאישה מרירה, עצובה וקשה. אולם השינוי הזה עדיין אינו שורש הבעיה.
עוד בתרבות:
תחסכו לעצמכם את שבוע הספר
הנאה צרופה מפילוסופיה זולה
מתופף על פחים ומעיר את העיר
אז נכון, ההפקה הפעם הרבה יותר סולידית ולא ממש בעניין של התנסויות. ניכר שאורבך יודע מה הוא עושה, ומה שהוא יצר הוא אלבום חלומי שבו שיר אחד מתמוסס אל תוך הבא אחריו, שבו כל יצירה שואבת את המאזין אל תוך עולם אגדי ואפל, אותו עולם שכבר מתחילת דרכה בתור הפרסונה שהינה לנה דל ריי, ובתכלס היא ליזי גרנט, בנתה סביב עצמה אט אט.
ועם זאת, מגיע רגע בשיר הרביעי, אולי החמישי, מקסימום השישי, שבו כל הסיפור הזה מתחיל קצת למצות את עצמו. הכוכבנית היפהפיה לא מפסיקה
אך גם בבליל השעמום ישנן כמה נקודות אור. שיר הנושא הנפלא של האלבום, Ultraviolence, עושה רפרנסים לבחור בשם ג'ים שעליו לנה שרה “He hit me and it felt like a kiss”, ולכאורה מדבר על מערכת יחסים אלימה, אך ההיסטוריה של הזמרת עם אלכוהול מציעה שאולי ג'ים הוא למעשה מותג הוויסקי ג'ים בים (Jim Beam) ושהשיר עוסק דווקא בהתמכרות. אולי סוף סוף ישנו שיר אחד באלבום שעוסק לא ב"לנה-ביחס-לגברים-הנוראיים-בחייה" אלא במשהו עמוק ואישי יותר.
כמו כן, עם Money Power Glory, מואסת לנה בחזרתיות של לשיר על שברון לב והמתנה נצחית לגבר הנואף ויוצאת עם ההצהרה הנועזת “I want money, and all your power, all your glory…I wanna take you for all that you got", ובכך מספקת תשובה נשית ולמרבה הצער יחסית נדירה לאותם אמנים השרים על תאוות הבצע שלהם עצמם. ולא נשכח כמובן את הסינגל שהתחיל את הכל, West Coast החושני והממכר, שיכול מאוד להיות הפרסומת הכי טובה לחוף המערבי שנכתבה אי פעם.
לבסוף, בגרסת הדלוקס מפרגנת לנו לנה עם Florida Kilos, כנראה השיר הקרוב ביותר למשהו קצבי בכל האלבום, פרט לגרסת הרדיו של West Coast. השיר נכתב על ידי מיס דל ריי ביחד עם הבמאי החתרני הרמוני קורין, מה שמסביר מדוע המילים (“Guns in the summertime, drink a Cherry Cola lime”) מזכירות באופן מחשיד את עלילת סרטו האחרון של קורין, ספרינג ברייקרס. מעבר לפריט הטריוויה המעניין הזה, Florida Kilos עצמו הוא אחד המוצלחים באלבום החדש, וכל כך נחוץ לאחר האזנה לחמישים דקות של מלודיות דיכאוניות על אהבה כואבת וכוזבת. אפילו שהוא על קוקאין.
ייאמר לזכותו של Ultraviolence שהוא אכן חוויה מעניינת, באופן שהוא לא מבקש, אלא דורש לסחוף את המאזין לתוך מעמקיו, דורש את תשומת הלב הראויה לו, ללא הסחות דעת. זהו כנראה הכוח בעבודתו של אורבך. ככלל, האלבום מבוסס יותר מ-Born To Die, אך מעטים השירים בו שניתן להשוות בעוצמתם ללהיטיה הקודמים של הזמרת, כגון Video Games, National Anthem, Ride, או שום שיר שהופיע בסרט הקצר שהוציאה בסוף השנה שעברה, Tropico. על אף שלהתעלות על יצירות אלה הנו אכן אתגר קשה, לגיטימי להרגיש מעט אכזבה לאחר שכל אחד והאחד מהסינגלים שיצאו בחודש האחרון היה מוצלח יותר מקודמו. אולי הצעד הנכון הוא לקבל את לנה במנות קטנות כל פעם ועם הרבה הפסקות. ניתן רק לקוות שבאלבומה הבא, כוכבת הפופ תמצא גברים נחמדים יותר להסתובב איתם ותחליף סוף סוף את השמלה האדומה במשהו קצת פחות נדוש.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם