גישת הרוקנרול: חייבים להמשיך הלאה
אנשי הרוקנרול רגישים ואכפתיים, אבל בואה של להקה כמו הפיקסיז הוא הרבה מעבר לסתם עוד הופעה. "אנחנו לא רוצים לעצבן אף אחד, רק תובעים את הזכות להיות שונים", מסביר יקי הפשטיין למה אסור היה להחמיץ את ההופעה אתמול, למרות הכאב הלאומי
עוד בתרבות:
מונדיאל של להקה אחת
הפיקסיז ניצחו בבלומפילד
תובע את תואר הכוכב הבא
אבל הפעם דברים הרגישו גם קצת אחרת. מעבר לציפייה של כולם לקראת האקט המרכזי של הערב, הפיקסיז, מעבר לבמה המרשימה שנבנתה על הדשא, לאיכויות
הפיקסיז צילום: גטי אימג'ס
הידיעה שטרגדיה גדולה, לפחות עד שנשמע בשורות אחרות, מתרחשת במרחק 15 קילומטר מכוס הבירה שאתה מחזיק ביד, לא באמת נתנה מנוח לנפש, גם לא לזו הרוקנרולית שבך. הויכוח במדינה לגבי מרקם החיים שצריך להתנהל בצל ארועים כאלו לא התחיל היום וגם לצערינו כנראה לא יגמר מחר ותמיד יהיו בו דעות שונות לכאן או לכאן. חסידי גישת החייבים להמשיך הלאה שאני מודה שאני נמנה עליהם, באמת יאמינו שבמדינה למודת טרור כמו שלנו אי אפשר לתת לצד השני את התענוג שבשיבוש החיים לגמרי, ושכל אחד צריך לעשות את החישובים שלו באשר לאופן ההתנהגות שלו כל עוד הוא לא שוכח את הקונטקסט הרחב של המציאות שבה הוא חי. יש גם כמובן את אלו שיתקוממו על אנשים מסוגי, שמסוגלים לעמוד מול במה בימים כאלו ולנוע עם ראש למעלה ולמטה כאילו שום דבר לא באמת קרה.
זה אולי נשמע קלישאה אבל האמת נמצאת עם שני הצדדים. זהו לא טקסט מתחסד, אף אחד לא הכריח אותי ללכת לאצטדיון בלומפילד והציפייה לראות אמש (ג') את הפיקסיז והערב את סאונדגארדן פה בבית היתה גדולה. אבל ברוח הימים ובניגוד לקולות חרחורי ריב שנשמעו באוויר בימים האחרונים, חשוב להעביר מסר למשפחות שקיום הפסטיבל לא צריך חלילה להעמיד אצלהם בספק את רמת ההזדהות שלנו הקהל באצטדיון עם הכאב שלהם, שגם בשיא הרגש אתמול לרגע אחד לא הפסיק להיות נוכח אצלנו.
זה אולי בלתי נתפס לחלק גדול מהציבור שכרגע פחות רלוונטי מהמשפחות הסובלות, אבל אם יורשה לי להיות פה לסוג הקהל שקיבל את הפיקסיז ואת
על התחושות האלו בדיוק כתבו את המילים שאת המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. באופן כללי נכון יהיה להגיד שהעמידה בניגודיות שקיימת בין עולם הרוקנרול להתעסקות במציאות הבלתי אפשרית שאנחנו חיים בה היא ברמת הבלתי אפשרי. אבל תתפלאו עד כמה קהל הרוקנרול הישראלי יכול להיות הרבה יותר ערכי ממה שנדמה לכם, וסליחה על מידת הגאווה שבמשפט הזה. קל להתבלבל בגלל החולצות שאנחנו לובשים, התספורות המעטרות את ראשינו, הסטטוסים שאנחנו כותבים והמוזיקה שאנחנו שומעים שאנחנו במקום אחר אפילו בימים האלה, אבל לא כך הדבר. זוהי התפילה שלנו, זה המשרד שלנו, זה מגרש הכדורגל שלנו, זה אימון הכושר שלנו, ובדרך לא דרך אנחנו גם מקווים, גם אם לא בפאסון שלנו להגיד את זה, שאנחנו מצליחים לעזור למדינה שאנחנו חיים בה להיות מקום טוב יותר לחיות בו.
"אנחנו לא רוצים לעצבן אף אחד, רק תובעים את הזכות להיות שונים", כתבו חברי להקת פאלפ על אחת מעטיפות האלבום שלהם, ודייקו בהרגשה. וכן, בימים האלו גם "שונים" רוצים כרגע יותר מהכל שגיל עד, נפתלי ואייל יחזרו הביתה להורים שלהם כמה שיותר מהר, שלרגע לא יובן אחרת, גם אם הרצון הזה עטוף בלא מעט דיסטרושן.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם