ערס פואטיקה: כשהמדרובּ החליף את המשוגע
אחרי שסיווגו את הסרטים שלהם כ“פולקלור“ ואת המוזיקה שלהם כ“תחנה מרכזית“, היוצרים המזרחים שמים סוף להדרה ומראים שהם באמת תחנה מרכזית בתרבות הישראלית. המטרה הבאה: למחוק את הסיווג “מזרחי“, בלי למחוק את ההיסטוריה
(טוקבק לביקורת על הסדרה ‘להיות איתה‘)
קצת קשה היה להתעלם בחודשיים האחרונים מהטרמינולוגיה החדשה שנפוצה ברחובות. מילות גנאי טריות חדרו את אוצר המילים המקומי וסלנג מרענן פילח את האוויר. את ה‘משוגע‘ החליף ה‘מדרובּ‘, אשכנזי צהבהב הפך ל‘מיונז‘, מתנשא הוא מי ש‘חש‘ ו‘פְסָרה‘ (במלעיל) מתארת מצב שהוא באופן עקרוני לא משהו. אם שפה משקפת משהו מהלכי הרוח החברתיים, הרי שעצם העובדה שהמוני בית ישראל הפכו לדוברי זגורית שוטפת מלמדת על ההישג הטלוויזיוני המרשים של מאור זגורי, יוצר ‘זגורי אימפריה‘.
הדרמה היומית המתוקצבת ביותר בתולדות הוט, הימור כלכלי בכל קנה מידה, הבטיחה וקיימה. שבועיים בלבד לאחר עלייתה היא שברה את כל שיאי הרייטינג, הניבה 3 מיליון צפיות ב־VOD ושבתה עשרות אלפי עוקבים בפייסבוק ובאינסטגרם. למי שישן לאחרונה (מזרוב) נספר ש‘זגורי אימפריה‘, על פי התסריט הטלוויזיוני הראשון שכתב זגורי, נער הזהב של התיאטרון, מבוססת לא מעט על משפחתו הבאר־שבעית. במרכזה עומד בן מתנכר ששב הביתה לחיק משפחתו לבקשת סבו הגוסס, כדי לקיים נדר - פתיחה מחודשת של דוכן פלאפל מיתולוגי. חוץ מחומוס־צ‘יפס־סלט יש ב‘זגורי אימפריה‘ גם אמונות טפלות, קללה בדמות פרפר שיש להסיר, כשפים, צעקות, ניבולי פה ומה לא.
משפחת זגורי היא משפחה מוטרפת, או כמאמר המשורר - משפחה אומללה לפי דרכה. אם היא מייצגת מישהו זה כנראה בעיקר את עצמה, אבל כן, זו משפחה מרוקאית, עובדה שהטוקבקיסטים לא הצליחו לפספס. אבל דיה לפסָרה בשעתה. בכך מצטרפת ‘זגורי אימפריה‘ לאחיותיה הטלוויזיוניות שכל אחת מהן, בהתאם לחוקי הז‘אנר שלה, מעניקה זמן מסך למשפחות מזרחיות. ‘שבתות וחגים‘, ‘הבורגנים‘, ‘מגדלים באוויר‘ או ‘החיים זה לא הכול‘ ההומוגניות והדשנות נדחקו הצדה למען סדרות שונות שמציגות ישראליות אחרת. למשל ‘שנות ה־80‘, יצירת כפיהם של שלום ומני אסייג, שמגוללת את זיכרונותיהם המשותפים מילדותם בטירת־הכרמל. או ‘להיות איתה‘, סיפור אהבה בלתי צפוי בין אופה לדוגמנית, שבו הביא אסי עזר את הבית התימני שלו. נאור ציון עזב ב‘עממיות‘ את החברים התל־אביבים הזכורים מ‘החברים של נאור‘ והנחית בנות מהפריפריה בלב הבוהמה התל־אביבית, ואפילו ב‘רמזור‘ אדיר מילר ורן שריג השיבו את איצקו הגרוש לבית אמו התימנייה.
על אופי הייצוג אפשר כמובן להתווכח, אבל דבר אחד ברור: גיבורים מזרחים הצטרפו למדורת השבט וייצבו קצת את חוסר האיזון הבולט שהיה על המסך הקטן. המגמה לא נעצרה בטלוויזיה אלא הסתערה על כל הז‘אנרים התרבותיים, בין אם זה המסך הגדול, עולם האמנות הפלסטית, המוזיקה, השירה או הספרות הישראלית. תרבות מזרחית הפכה לחלק אינטגרלי בדי־אן־איי התרבותי־הישראלי. הציבור והמבקרים מצדם שיתפו פעולה: ‘הבלדה לאביב הבוכה‘, סרטו של בני תורתי שהיה כולו מחווה למוזיקה המזרחית השורשית, זכה בארבעה פרסי אופיר לשנת 2012; ב‘מפריח היונים‘, המבוסס על ספרו הקלאסי של אלי עמיר ומספר את סיפורה של יהדות עיראק, צפו כבר בשבוע הראשון 30 אלף איש, למרות מספרן המועט יחסית של ההקרנות; המשורר ארז ביטון, מי שהיה מראשוני הנציגים של הקול המזרחי בפואטיקה וספרו ‘מנחה מרוקאית‘ (1976) התקבל בזמנו בביטול, זכה השנה בפרס מפעל חיים על שם יהודה עמיחי לשירה עברית; ‘בייבי אוריינטל‘, אלבום המאגד עיבודים אוריינטליים למבחר שירי ילדים, עומד כבר חצי שנה בראש מצעדי המכירות בישראל; ובאוניברסיטת בן־גוריון מוצגת בימים אלה התערוכה ‘חרוזים שבורים‘, שמקבצת אמנים עכשוויים העוסקים בזהותם המרוקאית. ואם דני סנדרסון, מי ששורשיו לא ממש נעוצים במרחב האפריקני, מעלה מופע עם התזמורת האנדלוסית, אכן בא לציון גואל.
“עזבו את זגורי, לכו תראו את מפריח היונים, יותר משקף, מראה צד אחר ואמיתי יותר“
(טוקבק)
בשנת 1973 יצא לאקרנים ‘אור מן ההפקר‘, סרטו העלילתי הראשון של במאי הקולנוע, המרצה והמבקר נסים דיין. הסרט, שהתמקד בקורותיו של נער רגיש, בן למשפחה מזרחית מפרבר עוני תל־אביבי, היה האנטיתזה לסרטי הבורקס ששלטו בקולנוע הישראלי בראשית שנות ה־70. באחד ממאמריו כתב אז דיין: “היינו בטוחים כי מאז ‘סאלח שבתי‘ (1962) הקלאסי, שטה תעשיית הקולנוע הישראלית במימיו העכורים של הלבנט, יימח שמו, והמרחב המזרחי הנורא המקיף אותנו חודר אלינו גם מבעד למסכים דוברי העברית. הצעקנות, הבדיחות הוולגאריות, הג‘סטות התיאטרליות הכבדות, הדמויות העממיות והמטופשות והעלילה השדופה והצפויה מראש“. אבל הקהל בחר בוולגריות, מילא את אולמות סרטי הבורקס, והשאיר את ‘אור מן ההפקר‘ למבקרים האנינים.
כעבור ארבעים שנה עלה לאקרנים ‘מפריח היונים‘, גם הוא בבימויו של דיין, ונכון לכתיבת שורות אלה כבר צפו בו 170 אלף איש. “כמות התגובות, הטלפונים, מנשים וגברים, צעירים ומבוגרים, היא אדירה“, אומר דיין. “העיראקים שבהם מדברים על בכי. אני מסתובב בבתי קולנוע, והסדרנים מספרים שלא היה להם כזה דבר כבר כמה שנים. מרגש אותי לראות נשים עיראקיות מבוגרות, שאני חושב שכבר ארבעים שנה לא הלכו לקולנוע, באות ומזדהות עם הסרט. אני יודע גם שישנן משפחות שחוזרות לראות את הסרט פעם נוספת באופן קבוצתי. בהיבט סוציולוגי־אנתרופולוגי שווה לערוך מחקר על הקהל שמגיע“.
ל‘אור מן ההפקר‘, שעסק במשפחה מזרחית קשת-יום, הציבור לא נהר. איך אפשר להסביר את הצלחת ‘מפריח היונים‘? מה קרה, התבשלנו במהלך ארבעים שנה?
“התשובה היא לחלוטין כן. ישנה עלייה חד־משמעית בהופעה של המזרחי על המסך ובכל תחומי האמנות, וההתעוררות הזו מעשירה ומדשנת את התרבות. אנחנו בשלים, אנחנו יותר רב־תרבותיים משהיינו בעבר, יותר פתוחים מכל הבחינות“. ב־15 הטיוטות שכתב דיין עד לתסריט המבוקש, הוא ברח בכל דרך אפשרית ממלכודות הפולקלור והאקזוטיקה שהציבור התרגל לקבל במנות גדושות בכל פעם שעוסקים בתרבויות המזרח. “התרחקתי מזה כמו מאש. קבעתי לעצמי מראש לא לחטוא בזה, ואפילו הרחקתי את התסריט שלי מהרומאן אם היה צורך, כי אסור ליפול לפח הסנטימנטליות וחשוב לא לצייר קריקטורות. את סאלח שבתי לא אהבתי בשעתו בדיוק מהסיבה הזו. עכשיו אני מחבב אותו, אבל הוא עדיין מצליח לקומם אותי משום שהוא מציג את המזרחים כקריקטורות. מה שמקל את קבלתו של סאלח שבתי הוא שגם האשכנזים לא מוצגים בו מאוד בחיוב“.
‘מפריח היונים‘, שמטעמים מובנים לא צולם בין הפרת לחידקל אלא בסמטאות יפו, נצרת, ירושלים ועכו, הקים לתחייה את בגדד של שנות ה־50 במאה החולפת. אחד ההישגים המרשימים שדיין יכול לזקוף לזכותו היא העובדה שעשרות אלפי ישראלים צפו בסרט שכולו על טהרת הערבית־יהודית, השפה שדיברו יהודי עיראק. “הרעיון הגיע לעולם על ידי אהובה קרן (המשחקת את אמו של כאבי, גיבור הסרט - י“א), שזו שפת האם שלה. אני בחיים לא הייתי מעלה על דעתי לעשות את זה, אבל היא נלחמה בשיניים. לדעתי זהו הסרט היחיד בתולדות הקולנוע שמדבר בשפה הערבית-יהודית שאף אחד לא מכיר.
הלאדינו והיידיש, שהופיעו על בימות שונות בעולם הקולנוע, נולדו הרבה אחריה. יהודי עיראק היו הקהילה היהודית העתיקה בעולם, שנמצאה שם עוד מימי נבוכדנאצר, והשפה שלהם קדמה אפילו לערבית המוסלמית. היא מכילה בתוכה יסודות של ארמית עתיקה, עברית מקראית, פרסית, הכול מעורב. המוסלמים בעיראק לא יכלו להבין את השפה הזאת, וכשיהודים נפגשו עם מוסלמים, הם דיברו במוסלמית שלהם. השחקנים יגאל נאור, אורי גבריאל ואלי דור־חיים הם דוברי עיראקית מבית, וזו בשבילם הייתה הזדמנות פז לדבר בשפה שהם מעולם לא יכלו לדבר בקולנוע“.
“האסירים לא המתינו להוראה וכמו על פי אות נסתר פתחו את פיהם ובמאמץ עליון פצחו בשירת ‘התקווה‘. אף על פי שהכירה את המילים על בוריין, לא היתה מסוגלת לשיר עמם. רק כשהבינה ששירתם קרבה לקיצה, הצטרפה אליה, מדגישה בכל כוחה את מבטאה הערבי, למען ידעו הכל: גם היא היתה שם, יחד אתם“
(מתוך ‘בנגאזי-ברגן-בלזן‘)
כמעט בכל הביקורות, ואולי זה אך טבעי, הוצג ‘מפריח היונים‘ כסרט מזרחי. לדיין עצמו הוצמדה התגית הזו לא פעם, גם אם בדרך יצר סדרת טלוויזיה כמו ‘האישה באפור‘, סדרה בלשית שלא נגעה בסיפור המזרחי, או סרט דוקומנטרי על איטליה בשואה. “תראי, זאת עובדה, מפריח היונים עוסק בקהילת יהודי עיראק, אבל קודם כול הוא סרט קולנוע, והתוספת של ‘מזרחי‘ היא כמו לומר על מישהו שמלבד היותו בן־אדם הוא גם יהודי. מפריח היונים זכה להצלחה כי הוא סרט קולנוע“.
אמרת פעם שמדביקים לך את התווית המזרחית ואתה לא מסיר אותה.
“נכון, כי אם תסתכלי על הפילמוגרפיה שלי - אם זו הסדרה ‘מישל עזרא ספרא ובניו‘, הסרט ‘אור מן ההפקר‘ והסרט ‘גשר צר מאוד‘ שעסק בקצין מילואים ממוצא מרוקאי שמתאהב בערבייה - בלתי אפשרי שלא לצרף אותם למכנה משותף מזרחי. אבל שימת האצבע על המזרחיות היא עניין מורכב. הציבור המזרחי הוא לא מיעוט היום, הוא רוב, ולכן השיוך הזה בשנת 2014 לא ברור לי. זה כמו לומר שחנוך לוין היה יוצר אשכנזי. הרי ברור שחנוך לוין הוא קודם כול יוצר ישראלי“.
הסופר יוסי סוכרי, זוכה פרס ברנר לשנת 2014 על ספרו ‘בנגאזי-ברגן-בלזן‘, מתחבר מאוד לדבריו של דיין. ספריו המתארים את החוויה המזרחית יצאו בחו“ל וזכו להצלחה אף שהצרפתים לא שוחים בדקויות של מיהו מזרחי ומיהו אשכנזי. “הספרים שלי אוניברסאליים, נקודה“, מבהיר סוכרי. “מבחינה תמטית, האם אני מתעסק הרבה בנושא המזרחי? כן, אבל גם עמוס עוז מתעסק בספרים שלו בתמות אשכנזיות, אז למה לא קוראים לו ‘סופר אשכנזי‘? אין לי שום בעיה שיגידו שאני סופר מזרחי, אני בגאווה נושא את התואר, אבל אשמח, למען ההגינות, שיהיה אקוויוולנט ויגדירו את עמוס עוז ודויד גרוסמן כסופרים אשכנזים.
“באחרונה לקחתי חלק באירוע שעסק בפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. כאשר המנחה הציגה אותי, היא אמרה: ‘יוסי סוכרי, סופר ואינטלקטואל מזרחי‘. אמרתי לה שאין לי בעיה עם ההגדרה, בתנאי שתקרא לאחרים ‘סופרים ואינטלקטואלים אשכנזים‘. אני צריך לעמוד מולם כשהם מייצגי הישראליות? אני לא חלק ממנה? הארץ שלהם יותר משהיא שלי?“ בשנת 2002 יצא לאור הרומן האוטוביוגרפי פרי עטו, ‘אמיליה ומלח הארץ. וידוי‘. סוכרי תיאר בו את המפגש של סבתו, ילידת לוב וניצולת ברגן־בלזן, עם המתחים הכלכליים והעדתיים בארץ. ב‘בנגאזי-ברגן-בלזן‘, שיצא לאור לפני כמה חודשים, הוא חזר אחורה בזמן והציב את הגיבורה סילבנה, וריאציה ספרותית של סבתו, בימיה המפוארים בלוב. בשני הספרים התנער סוכרי מהדימוי הסטריאוטיפי של נשים מזרחיות שפשה בתרבות, והקפיד לברוח מכל שבלונה חבוטה ומוכרת של אישה פשוטה הישובה בין הסירים, חמה ולבבית. “אני בז לסופרים המזרחים שמתארים את המזרח בחבלי קסם הריחות והתבשילים“, הוא אומר. “התיאורים האלה מדובבים עוד יותר את המבט האוריינטליסטי, זה שרואה במזרח משהו קסום אבל מפקיע ממנו את הרציונאליות, את החיים הממשיים של בני אדם, את הפרוגרסיביות והאנושיות. הם מאפשרים לקוראים הכמו־מערביים להתענג עליי.
“אמיליה היא לא דמות האישה המזרחית שכל-כולה קודש לאימהות ולהכנת תקרובת משביעה וטעימה. היא אישה מתקדמת, בעלת חשיבה אבסטרקטית, אנליטית, וזה תיאור שחורה לכובשים המערביים, שתמיד יראו את המזרח באופן התואם את התחושה השקרית שלהם שהם עליונים. מי שכותב על המזרח כמקום קסום מזין את הדימוי העצמי הכוזב של בני המערב, כאילו הם יספקו את המחשבה ואנשי המזרח יספקו את הפולקלור ה‘מקסים‘. זו תפיסה שאני בז לה והתנערתי ממנה בכל ספריי באופן מוחלט. אני אומר לך ללא כחל וסרק: סופרים שעושים זאת, עושים מבחינתי דבר שלא ייעשה“.
‘בנגאזי־ברגן־בלזן‘ של סוכרי נפתח במרחבי הסהרה. שום דבר בצהוב המדברי המתפייט לא מצביע על המתרגש לבוא. משהו בתבנית הפרוזה ה“שואתית“ שיצאה עד כה בארץ מתנפץ אל גלי חוף הים בבנגאזי. סוכרי מתמקד בקורותיה של משפחת חג‘ג‘, מנכבדות המשפחות היהודיות בעיר, ובעיקר בסילבנה, הבת הבכורה. זו עוברת מסע חניכה, החל מהכיבוש הגרמני בלוב, דרך מעצר באיטליה, ועד התחנה האחרונה - ברגן־בלזן. ‘בנגאזי‘ הוא כנראה הרומאן הראשון בעולם המתאר את שואת יהודי לוב. במאמר באתר ‘העוקץ‘ הכתירה אותו פרופ‘ חביבה פדיה, כ“יצירה שהיא אירוע לשוני וחברתי גם יחד“.
“עוד לא התחלתם אפילו להבין ולהעריך את המאז‘וריות ביצירתו הגדולה של הסופר והאינטלקטואל יוסי סוכרי, שמצחצח את הכלים לדון בעדות על השואה של עדה מינורית בישראל“, התפייטה פדיה. ביצירה שלו פרץ סוכרי למעוז האשכנזי המקודש האחרון. “הסיבה הראשונה שבעטיה כתבתי את הספר הזה היא שהבחנתי שגם בקרב הקבוצה שנחשבת בעיני עצמה לחוד האינטליגנציה של החברה הישראלית, אין כמעט שום ידיעה שקשורה בשואת יהודי לוב“, הוא מסביר. “העניין הזה נמחק לחלוטין מהתודעה הקולקטיבית הישראלית, ובעצם לא הופיע בה באופן ממשי מעולם. וולטר בנימין אמר כבר ש‘ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים‘, ובתוך ספרי ההיסטוריה הישראליים, מתוך 400 עמודים יש 380 על יהודי אשכנז ואולי עשרים על יהודי המזרח. אז במקום לבכות ולהתלונן, בחרתי לעשות מעשה. כתבתי ספרות כי אני סופר ולא היסטוריון. לפעמים ספרות יכולה לדובב את ההיסטוריה.
“הסיבה השנייה נעוצה בכך שרציתי לבצע רקונסטרוקציה של התרבות הצפון־אפריקנית היהודית שהייתה בחו“ל, ובדימוי הרווח שלה שהשתרש משך שנים בישראל. הדימוי הזה צייר תמונה דלה שלה, והוא לחלוטין לא נכון. רציתי להראות את החיים התרבותיים הענפים של יהודי לוב - שמצד אחד ספגו עד לשד עצמותיהם את התרבות האיטלקית, מפאת העובדה שלוב הייתה קולוניה של איטליה, ומצד שני היו חשופים לתרבות הערבית העשירה מאוד, למוזיקה מדהימה, לתיאטרון, לספרות. בעקבות התמונה שהצגתי, הרבה אנשים שאלו אותי מבעד לעין הישראלית המרכזית: ‘מה, באמת? התרבות הזו כל כך עשירה?‘ אז כן, היא עשירה ומדהימה לא פחות מהתרבות האירופית, שהיהודים האשכנזים נוטים לנכס אותה לעצמם שלא בצדק“.
השופטים שהעניקו לסוכרי את פרס ברנר דיברו על “קולו הייחודי“. הביקורות שיבחו, אבל כמעט כולן התייחסו להיבט המזרחי, לשליחות, לבשורה. האסתטיקה הספרותית, מטבע הדברים, נשארה מאחור. אחת התגובות למאמרה של פדיה הדגימה את זה יפה - “אי אפשר לשחרר את הספר מההקשר שבו הוא מתפרסם, ההקשר של הגזענות האשכנזית כלפי מזרחים, אבל זה עניין חוץ־ספרותי. המבקרים האשכנזים שכתבו על הספר כבר נפלו בכל הבורות של הגזענות ושל התפיסה המתנשאת והקולוניאליסטית שלהם (יש לו אג‘נדה ועוד מיני סיסמאות), אבל זה היה צפוי“. “אני חוזר ואומר שוב, לספר אין אג‘נדה, הוא ספרות פר־אקסלנס“, מבהיר סוכרי. “סופר אשכנזי שמדבר על החיים האשכנזיים לא כותב אג‘נדה. הרי כל הדמויות ב‘סיפור על אהבה וחושך‘ הן דמויות אשכנזיות, אז עמוס עוז כותב אג‘נדה? גם אני, כשאני מתאר חיים מזרחיים, לא כותב אג‘נדה. מה, מזרחים הם לא נדבך מרכזי של ההוויה כאן? זו תפיסה שמעידה על סוג מסוים של כסילות ועל יחסי הכוח שקיימים בישראל. יש הרבה אנשים שרוצים לצאת נגד הקול המזרחי, והם רואים בי את אחד המייצגים שלו, ולכן יכתבו ביקורת בלי כל קשר למה שכתוב בספר. הם עדיין חיים במחשבה שהם השופטים כאן, ומי שכותב לא מתוך ההגמוניה הוא ‘הקול האחר‘. תסלחי לי, אבל זו פשוט עדות לרפיון שכלי“.
אֲנִי הַמִּזְרָחִית/ שֶׁאַתֶּם לֹא מַכִּירִים/ אֲנִי הַמִּזְרָחִית/ שֶׁאַתֶּם לֹא מַזְכִּירִים/ שֶׁיּוֹדַעַת לְדַקְלֵם/ אֶת כָּל הַשִּׁירִים/ שֶׁל זֹהַר אַרְגּוֹב/ וְקוֹרֵאת אַלְבֶּר קָאמִי/ וְבּוּלְגָּקוֹב/ מְעַרְבֶּבֶת הַכֹּל לְאַט לְאַט/ עַל אֵשׁ קְטַנָּה/ חָלָב וּבָשָׂר/ שָׁחֹר וְלָבָן/ הָאֵדִים מַרְעִילִים/ אֶת הַשָּׁמַיִם כָּחֹל לָבָן/ שֶׁלָּכֶם. מָה תַּעֲשׂוּ לִי? (...) וְהִנֵּה אֲנִי עוֹמֶדֶת בַּמֶּרְכָּז הַשָּׂבֵעַ/ רָחוֹק מֵהַפֶּרִיפֶרְיָה הָרְעֵבָה/ לָמַדְתִּי לְדַבֵּר אָקָדֵמִית/ לִנְסֹעַ בְּקַו 25/ וְלִמְדֹּד אֶת הַמֶּרְחָק/ בֵּין הַשֵּׂכֶל לַלֵּב/ רַק כְּדֵי לְהָבִין/ אֶת הַדֶּרֶךְ לַבַּיִת שֶׁלִּי/ אֵיפֹה שֶׁאִמָּא וְאַבָּא/ אַף פַּעַם לֹא דָּחֲפוּ לִי/ סֵפֶר לַיָּד/ אֲבָל כָּרְכוּ אֶת הַנְּשָׁמָה/ שֶׁלָּהֶם בְּשֶׁלִּי/ בְּהוֹצָאָה עַצְמִית/ בְּכָל פַּעַם/ שֶׁלָּקְחוּ אוֹתִי/ לַסִּפְרִיָּה הָעִירוֹנִית/ בְּכָל פַּעַם שֶׁבִּקְּשׁוּ/ אַל תִּקְרְאִי בַּחֹשֶׁךְֵ/ הָרְסוּ לָךְ הָעֵינַיִם/ אָז יָצָאתִי לָאוֹר. מָה תַּעֲשׂוּ לִי? וְאַתֶּם גּוֹעֲרִים/ אִם תַּפְסִיקִי לְדַבֵּר עַל זֶה/ זֶה כְּבָר לֹא יִהְיֶה קַיָּם/ אִם תַּפְסִיקִי לְדַבֵּר עַל זֶה/ זֶה כְּבָר לֹא יִהְיֶה קַיָּם/ כִּי הַיּוֹם כֻּלָּם מִתְחַתְּנִים עִם כֻּלָּם/ שִׂימוּ מוּזִיקָה מִזְרָחִית בַּחֲתֻנָּה/ מִזְרָחִית עוֹשָׂה שָׂמֵחַ...“
(מתוך השיר ‘אני המזרחית‘, עדי קיסר)
כבר מזמן לא עוררה השירה העברית כל כך הרבה עניין: גם אלה שלא מגדירים את עצמם חובבי הז‘אנר, כרו אוזן לפרויקט של ‘ערס פואטיקה‘. התקשורת עטה אחר המשוררים הצעירים, הבועטים, לא פעם הפרובוקטיביים, שהשמיעו קול אחר בשירה הישראלית, קול מזרחי שכמו שתיאר דיין, ברח מהפולקלור והביא תחתיו מחאה. בערבי השירה שזכו לשם הדו־משמעי, הציגו המשוררים את מרכולתם ואז פינו מקומם לאחרים. לאט לאט הפכו ערבי ה‘ערס פואטיקה‘ לשם דבר. מאחורי הפרויקט עומדת עדי קיסר, 33, עיתונאית ותסריטאית. “אל השירה הגעתי בגיל מאוחר יחסית“, היא מספרת. “נחשפתי לשירים של ארז ביטון, יונה וולך, סמי שלום שטרית, יהודה עמיחי. הזדמן לי להעמיק בהם, התחברתי לז‘אנר, והתחלתי לכתוב שירה בעצמי. תוך כדי כך הבנתי שהקאנון בארץ הוא מערבי, גברי ולבן, ושז‘אנר השירה נתפס בעיניי כז‘אנר מאוד אליטיסטי ונפוח, ואני מאוד לא כזו.
“הלכתי לערב שירה בתל־אביב, ואז לעוד אחד, ולא אהבתי את האווירה שהייתה שם, מין ציניות מובנית. הרגשתי שכשאתה בא לערב שירה אתה מצפה שארבעה מתוך עשרה משוררים יפוצצו לך את המוח, וזה לא קרה. אמרתי לעצמי שאת השירים שלי אני לא רוצה להקריא בערבי שירה כאלה. גם מבחינת התוכן, כשהקאנון הוא לא הבית שלך, כשהאנשים שמייצגים אותו לא דומים לך בשום צורה, קשה לך להתחבר. זה לא שאני חייבת למצוא את הבית התימני בשירים כדי לאהוב אותם, ממש לא, אבל הם לא הצליחו לדבר אליי“.
ביוני 2012 התקיימו בדרום תל־אביב אירועי ‘הלילה השחור‘, שנולדו כהתרסה מול אירועי ‘הלילה הלבן‘ המתנקזים למרכזה של העיר הלבנה (תרתי).
מערב חד־פעמי הפך ‘ערס פואטיקה‘, ולא מעט הודות לרשתות החברתיות, לאירוע שמתקיים אחת לשבועיים עד חודש. בכל פעם הוא נערך בפאב אחר, לפעמים בתל־אביב ולפעמים בשדרות, באופקים או ביקנעם. השאיפה - להגיע לכל מקום. סביב ערבי השירה הללו נוצרה קהילה של ממש, 200־300 איש בשיטת חבר מביא חבר, וההייפ רק עולה ועולה. שתי אסופות שירים של ערס־פואטיקה, בעריכתה של קיסר, יצאו לאור עם רוח גבית של ‘גרילה תרבות‘ - קבוצת יוצרים ישראלית התומכת במאבקים חברתיים באמצעות הקראת שירה ומוזיקה.
השם שנתת לחאפלות השירה אמור להתעמת עם הדימוי המזרחי? ללכת הפוך על הפוך?
“בחרתי בשם קודם כול כדי להבהיר לאנשים שזה ערב שהוא באופיו שכונה, ערב שפונה לרחוב. שנית, רציתי לקחת את המושג ולעשות לו ריקליימינג (ניכוס מחדש – י“א). ‘ערס‘ היא מילה שאנשים משתמשים בה בלי לחשוב שהם חוטאים בגזענות. אני מציעה שאנשים ישאלו את עצמם למי הם קוראים בדרך כלל במילה ערס, ואז הם יבינו שיש בה מזה. מבחינתי, יש הרבה דברים שאנשים מייחסים ל‘ערסים‘ שאני יכולה להגיד בריש גלי שנכונים לגביי. אני שומעת אבי סינואני בבית שלי ואני מייחסת אותו למשפחה התרבותית המורחבת שלי, ואם אנשים קוראים לזה ערסיות, אז גם אני ערסית. כשאני קוראת לעצמי כך, אני מבטלת את העלבון שמנסים להטיח בי. אני כמובן לא הראשונה שעושה את הריקליימינג הזה. עושים את זה בכל העולם, כמו שבארה“ב השחורים קראו אחד לשני ‘ניגר‘, שם מעליב שהלבנים העניקו להם“.
השירים שהוכנסו תחת האכסניה הערס־פואטית ספגו אש מכל עבר. תגובות כמו “הכיסוי המזרחי הוא עוד דרך לשווק שירה בינונית באצטלה של ייחודיות“ הדגימו שוב את הבעייתיות של בשורה מול אסתטיקה. פרופסור דן מירון שבאמת מזמן לא השתלח במישהו אמר בגיליון אודיסאה האחרון כי “יש הרבה סופרים שמתלכדים בקבוצות וזה קצת פתטי, כמו במקרה של ערס פואטיקה: קמים וצועקים שגם הם פה. כשאין לך כישרון אתה מתלכד בקבוצה, כדי לפחות לצעוק ביחד“. אבל הביקורת המלוטשת ביותר הופיעה בסרטון יוטיוב קצרצר.
“בכיינים סדרתיים“ צעקו הכותרות המתנגנות במוזיקת היפ־הופ מרוקאית, “רודפי פרסום“, “מקופחים מקצועיים“, מלבי שנאה“. את הסרטון יצרה לא אחרת מעדי קיסר בעצמה. בסופו מופיע התאריך של ערב ערס פואטיקה הבא. “רציתי לצחוק קצת על המשמיצים את הפרויקט“, מסבירה קיסר. “‘ערס פואטיקה‘ מציגה שירה שעוסקת בזהות ובמחאה, ולמחאה יש התנגדות. אני מבינה ואני מקבלת את זה. שירי מחאה הם לא שירים שבאים לעשות לאף אחד נעים בגב. הם מראים, בצורה בוטה לפעמים, מה קורה בחברה, ולכן יש לערס פואטיקה אוהבים ושונאים“. כמו סוכרי ודיין, גם קיסר מודעת לחשיפה הגדלה והולכת של תרבות מזרחית. בימים אלה היא קיבלה הוכחה חיה לצמא התרבותי הזה. כדי להוציא את ספרה ‘שחור על גבי שחור‘ היא נעזרה ב‘הד־סטארט‘, אתר המאפשר לגייס מימון לפרויקטים. קיסר הציעה תמורת מימון של כמה עשרות עד מאות שקלים מכירה מוקדמת של הספר, הקציבה ארבעים יום, ותוך שלושה ימים עברה את הסכום הנדרש.
“אני מתרגשת, זה מטורף המהירות שבה קנו את הספר. אם אני מנתחת את המגמה החדשה, אני חושבת שזה קשור לכמה גורמים. ראשית, כשאנשים הגיעו לארץ הדבר הראשון שהם רצו לעשות כמהגרים היה להיטמע, וזה אומר למחוק את הסממנים שלך. בטח כשהחברה שנמצאת פה אומרת לך ‘אנחנו לא מעוניינים בתרבות שלך‘, ותרבות שהיא לא מערבית נחשבת נחותה ביחס למערבית. ואגב, לא שהיום זה לא קיים, אבל דור שכבר נטמע, כמוני, הוא כבר ישראלי לכל דבר ולא גדל עם הרצון למחוק את התרבות שלו. אנחנו לא מתביישים לשמוע בבית אום־כולתום, יש בנו משהו שכבר מוכן לחוות את התרבות הזאת.
“שנית, הדור שלי גדל ברווחה כלכלית יחסית להורים שלנו. יש מגמת שיפור, זה לא דור שנשלח מיד ללמוד מקצועות, אלא הצליח להגיע לאוניברסיטה. אנשים הגיעו ללמוד תקשורת, קולנוע או אמנות, הם משתלבים בענפי העשייה, ופתאום יש להם משהו חדש להגיד לעולם. ויש עוד סיבה חשובה - המהפכה הטכנולוגית שקרתה כאן, יוטיוב, פייסבוק. שומרי הסף שהחליטו פעם מהי התרבות השלטת הולכים ונעלמים. אם פעם היה פה רק ערוץ אחד שהחליט לבד אם לשדר או לא את מרגלית צנעני ואת אבנר גדסי, שנחשבו בעיניו למוזיקת תחנה מרכזית, היום יש לאנשים דרך אחרת לצרוך תרבות, וחופש הפעולה שלך כיוצר הוא גדול ביותר. אפשר לעקוף את שומרי הסף שהיו עד לא מזמן המתווכים היחידים פה“.
“החברה הישראלית לא הייתה בשלה לקבל ביקורת על הדיכוי התרבותי שעברו המזרחים, ושום תמרון מילולי לא יכול לשנות את העובדה החותכת הזאת“, מנפק סוכרי הסבר משלו. “לפני עשרים שנה אי אפשר היה לפרסם שירים שמתפרסמים עכשיו - וכאן המקום להגיד מילה בזכותם של המשוררים הנהדרים של ערס פואטיקה. החברה הישראלית לא יכלה בעבר להכיל בתוכה שירים כאלה. הדרך עוד ארוכה, אבל הדבר המשמעותי שקרה כאן, אם להשתמש בטרמינולוגיה פסיכואנליטית, זה שובו של המודחק. הדחיקו את התרבות המזרחית. היא בכלל לא התקיימה בתוך הספירה הציבורית, היא דוכאה - לפעמים בצורה מינורית, לפעמים בצורה ברוטאלית, אבל בגדול לא נתנו לה מקום. בשלב מסוים אי אפשר היה לעשות את זה עוד, ואז היא התפוצצה באיחור של כמה עשרות שנים“.
“אל תסתכלו רק על הקליפה (מרוקאים, קללות, פרחות וכו׳). תסתכלו על החברה הישראלית כולה מגולמת במשפחה הזו: אלימה, מגעילה ואוכלת את עצמה מבפנים בגלל בורות ושנאה. יש משפחות אשכנזיות שגרועות כמו הזגורים. יש אתיופיות ועיראקיות, מערביות ומזרחיות. זה לא קשור בכלל ליהודי מרוקו (אם כי אלה הכי מצחיקים בשביל לגלם טרגדיה כזו). תזכרו, זו חברה ישראלית חולה, ובתוכה משפחת זגורי חולה בדיוק כמוה“
(טוקבק לביקורת על ‘זגורי אימפריה‘)
נחזור לזגורים. ההצלחה המסחררת (אגב, האימפריה עתידה לשוב אל המסך שנית אחרי החגים) הצליחה גם היא להציף את העניין העדתי. קובי ניב כתב ב‘הארץ‘ כי “זגורי הסדרה וזגורי יוצרה ניכסו לעצמם בחזרה מיוצרי הקולנוע והטלוויזיה האשכנזים ומשת“פיהם המזרחים לדורותיהם את האופן המגחיך, המנמיך, המלעיג והמשפיל, שבו הוצגו המזרחים בקולנוע ובטלוויזיה למן ימי ‘סאלח שבתי‘“. “אי אפשר להתעלם מהייצוג הסטריאוטיפי שזגורי נוקט בתיאורו את המשפחה המרוקאית“, כתבה ליטל אבזון באתר מאקו. כשענבל יפה במוסף ‘שבת‘ הקדישה מאמר לסדרה והדגימה את ההתכתבות של הזגורים עם הטרגדיה היוונית, ענו לה הטוקבקים “איזה כיף, אשכנזית אליטיסטית מנתחת סדרה שמקבעת את הסטריאוטיפים המזרחיים“. וזאת למרות שיפה נמנעה במכוון מלהתייחס לדיון העדתי: “הצלחתה של ‘זגורי אימפריה‘ נעוצה לטעמי דווקא בחוסר האקזוטיות שלה“, כתבה. “הם מרוקאים, כן, אבל לב העניין לא נמצא כאן“.
באותו מאמר נושן כתב דיין על סרטי הבורקס: “שכחנו כי יוצרי הסרטים הם מנחם גולן, שטיינהרדט, דוידזון, זילברג (שימו לב לשמות), ועל כן חזרנו וגידפנו את כותל המזרח“. אבל גם העובדה שמאור זגורי, אסי עזר, נאור ציון או שלום אסייג הם יוצרים ממוצא מזרחי שכתבו את החוויה שלהם, לא חסכה מהם את שבט הביקורת. “ברור שהזהות של היוצר משנה“, אומרת קיסר. “אני לא יכולה לכתוב סדרה על אוסטרלים. מצד שני אני מעלה שאלה: אם מזרחי יוצר לטלוויזיה, האם הייצוג שלו נאמן למקור, או שהוא מפנים את הדיכוי? אם אישה תכתוב סדרה על נשים, אז בגלל שהיא אישה בהכרח שהייצוג שלה נכון? לא. ברמה הבסיסית זה שיש ייצוג לקבוצה מסוימת זה דבר מבורך, כי עדיף שהיא לא תהיה מודרת. אבל האם הייצוג הזה משעתק סטריאוטיפים, או שהוא דומה למציאות? - זו השאלה“. “ראיתי כמה פרקים, ומאור הוא יוצר מאוד מוכשר והשחקנים שלו נהדרים“, אומר סוכרי על ‘זגורי אימפריה‘, “אבל בני עדות המזרח אינם יכולים להיות מוצגים באופן סטריאוטיפי. קשה לי עם זה. אני לא מכיר את הסדרה לעומק, אבל ממה שראיתי אני אמביוולנטי כלפיה“.
איך אפשר להסביר את ההתנפלות והעוצמה של הביקורת שניטחה על הסדרה מכל עבר?
“את יודעת מה? זה לא מפתיע אותי. הנושא המזרחי־אשכנזי הוא הכי טעון בחברה הישראלית בשל סיבה אחת פשוטה: מעולם לא דיברו בו באמת. תמיד הדביקו לו כינויים שלקוחים מעולם המיסטיקה, כמו ‘השד העדתי‘. צריך לפתוח אותו באמת ובתמים, אחרת הוא תמיד ישוב, וכל פעם בעוצמות גבוהות יותר“.
תסכים איתי שיש ז‘אנר שהסטריאוטיפיזציה נכונה לו? קומדיות? בידור קל? אולי לא הכול נושא על גבו מחשבה ועומק?
“לא. כי יוצאי צפון אפריקה עוד לא הגיעו למעמד שבו הם יכולים לצחוק על עצמם. זה יכול לקרות רק בקרב אנשים שנמצאים בעמדות כוח. כשהם יקבלו יחס של שווים בין שווים ולא תבוצע היררכיה בין תרבות אחרת לזו שלהם, אז הם יוכלו לעשות את זה. הקולנוע הישראלי עשה להם עוול מטורף. ברגע שאתה מציג את בני עדות המזרח באור הנלעג והסטריאוטיפי שבו הם נתפסים בחברה הישראלית, אתה משחק לידי אלה שרוצים לשמר את יחסי הכוח הקיימים“.
לתגובות: dyukanmr@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם