קריאת השכמה: מחבר "מבחן בוזגלו" דורש מישראל להתעורר
עם יציאת המותחן הפוליטי "טעון תיקון", כעשור לאחר צאת ספרו המדובר "מבחן בוזגלו" עליו חתם בשם העט דן גורן, הסופר והכלכלן שמואל פרץ מדבר על התרדמת בה שרויים, לדעתו, אזרחי ישראל, ועל השאלות הקשות שאסור להתחמק מהן. "הערבים כאן ועלינו לחיות איתם. אם יש לנו שכל, נוותר על שני דונם כדי שזה יקרה"
"בכל ספריי, גם ב'טעון תיקון' וגם בקודמיו, היה ברור לי מלכתחילה מהו המסר שבכוונתי להעביר לקוראים. ההתחלה ידועה לי, וגם הסוף. כל מה שבאמצע, העלילה והדמויות, הם רק אמצעי להעברת המסר", אומר פרץ, "אני לא נותן לספר להוביל אותי, להיפך – אני מנווט את הדמויות לאורך עלילה שתוכננה בקפידה, כך שהמסר שאני מעוניין להעביר אכן יעבור באופן הברור ביותר. זאת, משום שמאחורי כל עלילה נמצא הדבר החשוב ביותר – המסר".
נימת הדיבור של פרץ מעידה על כך שהוא בטוח בעצמו, מודע לאופן בו המשפטים יוצאים מפיו, סדורים ומלוטשים. אנשים מהשולחנות הסמוכים בבית הקפה בו אנו יושבים זוקפים מדי פעם את ראשם מעבר ללפ-טופ או לעיתון ומאזינים לקטעי שיחה בחצי אוזן. אין זה הוגן להאשים אותם בציתות - ממש בסמוך אליהם יושב אדם בעל שפה עשירה ויכולת ניסוח מרשימה, ששוטח את האג'נדה שלו באופן שקשה להתעלם ממנו. עם זאת, לא ברור מי מהסובבים מזהה אותו, אם כסופר שהוציא תחת ידיו שישה ספרים ואם ככלכלן שכיהן במספר תפקידים בכירים בארץ ובחו"ל, ביניהם כסמנכ"ל הכספים בתעשייה האווירית. פרץ, מצידו, לא מרבה לדבר על הקריירה הענפה שלו או על המקום שהכתיבה תופסת בחייו, ומתמקד בעמדותיו הפוליטיות והחברתיות ובתובנות שהוא מקווה שהקורא יגיע אליהן.
"אני כותב במטרה לקרוא לאנשים להתעורר מהתרדמת שאנו שרויים בה", פרץ מתאר את מה שעומד מאחורי המסרים שבמרכז "טעון תיקון". "התרגלנו לקבל את המציאות כפי שהיא, מבלי להטיל ספק ולשאול שאלות, בלי לחקור ולגלות. אנו לא שואלים את עצמנו האם תרחישי מציאות אחרים יכולים היו להיות נכונים, צודקים וטובים יותר. ומעבר לכך, יש נטייה לברוח מכל מה שעוסק במציאות שלנו, אל ספרות שמתארת מקומות אחרים ותרבויות אחרות".
גם אתה הוצאת תחת עטך ספר שכזה, את "אורגת השטיחים מאיספהן", שעוסק בתרבות ובנוף האיראנים. יש בו אמנם אמירות פוליטיות, אך הן אינן ליבת הספר.
"נכון, ובהחלט יש מקום גם לספרות כזו, לרגע איני אומר שלא. תרבויות, נופים, אנשים, מסורות – אלו דברים שמעניינים אותנו באופן טבעי, וזה מצוין לקרוא בנושא, להרחיב אופקים ולהשביע את הסקרנות. אבל לא רק. זה קריטי עבורנו שנתעניין גם במה שקורה במציאות הישראלית.
"אורגת השטיחים מאיספהן" הוא סיפור שניתן לקרוא בכל סיטואציה, גם בטיסה או בנופש. לעומתו, "טעון תיקון" דורש מהקורא לחשוב, הוא מורכב יותר. אם אומר למישהו – "כתבתי ספר מתח פוליטי חדש", הוא יאמר לי "עזוב, זה לא מעניין אותי", אך אם אציע לו לקרוא את "אורגת השטיחים", הוא כנראה יקרא. אני קורא המון ספרות אמריקאית, וכאשר אני מנתח אותה, אני מגלה שהשינויים שחלו לאורך תקופות שונות משתקפים בה. היו כמובן תקופות שאופיינו בסיפורים פופולאריים ללא גוון פוליטי, אך הייתה תקופה בה ספרות פוליטית הייתה חזקה, והייתה תקופה בה כתבו וקראו הרבה ספרים צבאיים.
"בארץ, יש תהליך הרדמה מאוד ארוך, אנשים בורחים מן הספרות הפוליטית, וזהו המסר שחשוב לי להעביר ב'טעון תיקון'. אנשים בארץ לא רוצים לקרוא על סוגיות פוליטיות – לא על שטחים, לא על שלום ולא על מלחמה. אבל הם לא מבינים שהם חייבים".
ב"טעון תיקון" בחרת להעביר את המסר שעליו אתה מדבר דרך דמותו של אסף, איש היי-טק צעיר שבוחר לעשות שימוש יוצא דופן בכספו – לבקש משלושה היסטוריונים להעלות השערה כיצד הייתה נראית ישראל לולא חתם בגין על הסכם השלום והחזיר שטחים. למעשה, אתה שולח כל אחד מן הקוראים לשמש כהיסטוריון ולהתחבט בשאלות כדוגמת זו.
"בהחלט. אנשים צריכים לעסוק בשאלות שמעסיקות אותנו כעם. הם צריכים לבחון את המציאות, להטיל ספק ולא להניח לשטיפת המוח של חוגים מסוימים
"אני מביט על ההיסטוריה, ומסיק ממנה שניתן ללכת באחד משני כיוונים – לגלות נדיבות ולהגיע להסכמים שאנו רוצים בהם מעמדת חוזק, משום שעכשיו אנו בעמדת מיקוח מצוינת, או להמשיך להתבצר בעמדה שלנו. ההיסטוריה לימדה אותנו על הרבה עמים שהיו ואינם עוד, ולעומתם העם הערבי עדיין כאן - זה אומר משהו גם על החוזק שלו. הערבים כאן, ואנחנו צריכים להסתדר ולחיות איתם. אם יש לנו שכל, נוותר על שני דונם כדי שזה יקרה".
מקריאת הספר, לא מסובך להבין בין השורות שזוהי אכן עמדתך האישית.
"תראי, ניסיתי להיות ניטראלי, וזה היה מאתגר מאוד עבורי להציג עמדות שונות וניתוחים שונים, מבלי לחוות את דעתי שלי. דבר אחד ברור מהספר – הסצנריו של הימין לא בדיוק עובד, מפני שיש עולם סביבנו, שגם הוא רואה מה קורה ויש לו מה לומר בעניין. מאוד קל לא לתלות את האשם בהחלטות שהתקבלו כאן, לראות בישראל טלית שכולה תכלת ולהימנע מהעברת ביקורת עליה. קשה יותר להעלות את השאלות הנכונות ולנסות להשיב עליהן, גם במחיר של הודאה בטעויות מסוימות".
בספר, אתה לא רק מעלה שאלות, אלא גם מעביר ביקורת מאוד נוקבת על כל גוף בעל עוצמה בישראל, שמזוהה עם המדינה ועם מוסדותיה – על האקדמיה, על המשטרה, על הפוליטיקאים, על בעלי ההון. מתגובתו של מי חששת?
"לא חששתי מתגובתו של אף אחד. אני בגיל ובמקום שבהם אני כבר לא חושב מה אנשים יאמרו. אני חושב גם שאנחנו כמדינה צריכים להפסיק לחשוש מכל דבר. הייתה כאן שאיפה ליצור את דמות היהודי החדש, ומה קיבלנו? את היהודי הכי גלותי שיש. באמריקה, שם נמצא היהודי החדש שחיפשנו, ולמעשה, אנחנו אלו שיושבים בגלות. הגלות היא כאן, משום שעדיין לא השתחררנו מהשואה ולא יצרנו יהודי חדש שלא מפחד, שלא רועד לו הפופיק מפחד שבכל רגע הולכים להשמיד אותו. ולמה אנחנו מפחדים? מפני שהשלטון בארץ מחדיר בנו את הפחד הזה במכוון - מחדיר בעם תחושה שהכל זמני ושום דבר לא קבוע, שמדינת ישראל היא דבר זמני. שמעת פעם על מדינה שקיימת כבר למעלה מ- 60 שנה ועדיין אין לה גבולות? לא נותנים לנו הרגשת קבע. הכל ספינים, רוצים להסיח את הדעת מעניינים אחרים ולהצדיק תקציבים, מיסים וכיבוש שטחים. ישראל היא מעצמה איזורית, אין לנו סיבה אמיתית לחיות בפחד מתמיד".
ובניגוד לסוגיות עליהן אתה מותח ביקורת, יש נושאים שאתה סבור שמוטב לאדם להניח להם כפי שהם? הרי מרגע שאנו שואלים "מה אם", אנו פותחים דלת לכמה סוגי תשובות אפשריים ומסתכנים בתשובה שיהיה לנו קשה לחיות איתה, תשובה שאומרת שייתכן וטעינו.
"תראי, אחד הדברים הטעונים, שלמען העתיד רצוי שלא להעמיק בהם, הוא היחס שלנו לאוכלוסיה הערבית. יש המון סיפורים ואגדות סביב הנושא, חלקם נכונים וחלקם לא. הנושא מאוד שנוי במחלוקת, יש דעות לכאן ולכאן ואין צד שאשם באופן מובהק. במקום לחפש אשמים, שבעיניי אלו גם אנחנו וגם הם, היה רצוי להכיר בעובדה שהיה נזק שנגרם כתוצאה ממלחמה ולהביט קדימה - בואו נראה מה נוכל לעשות מעכשיו הלאה - להתחיל מתשלום פיצויים על חלקנו בעניין, ולהמשיך בחינוך הילדים.
"שנאה שמחדירים בקרב ילדים קשה מאוד להשכיח מהם. הילדות שספגו מכות משום שקטפו כמה פירות משיח לא ישכחו את זה בקלות, וגם לא ילדים משני הצדדים ששומעים דברי שנאה אודות הצד השני. עד היום אני זוכר דברים שאמרו לי בילדות, בגיל חמש או שש, והם לא עוברים לי, כמה שאנסה. כל פגיעה בילד היום, זה משהו שיישאר בו בעשרות השנים הקרובות. יעברו חמישים או שישים שנה עד שדברים יתאזנו, וכדאי להתחיל עכשיו, לא לנבור בעבר, אלא להביט קדימה ולהתחיל לתקן את הנזק שנעשה, ומהר".
אתה מדבר על כך שאין צורך לחפש אשמים, אך ההצעה לתשלום פיצויים מצד ישראל מבהירה היטב את עמדתך בנושא.
"על מנת להתקדם, דרוש כאן מהלך מוסרי. אנחנו מרשים לעצמנו לעשות דברים שאסור לעשות, ומצדיקים את זה באמצעות דברים שארעו לנו בעבר. אנחנו מכריחים את הפלשתינאים לשלם על מה שהאירופאים עשו לנו. ולזה, הם לעולם לא יגלו הבנה. הם לא יבואו יום אחד ויאמרו – 'אתם יודעים מה? אתם צודקים, טוב שלקחתם לנו אדמות'. יש גבולות שאסור לנו לעבור, שמשחיתים אותנו ופגעים במוסר שלנו. ועברנו אותם. ועל מנת להתקדם וליצור עתיד טוב יותר, עלינו להכיר גם באשמה שלנו ובחלק שלנו".
הגורמים שמושכים בחוטים בספר מנסים לצבור הון פוליטי ויכולת השפעה ולעצב את תודעת הציבור. ניכר משיחתנו שזה משהו שחשוב לך ושאתה מנסה לעשות, דרך הכתיבה. חשבת פעם ללכת לתחום הפוליטי?
"לא הייתי אומר שזה לא מושך אותי. זה בהחלט מאוד מעניין. אני מניח שבתחילת דרכם, לרוב הפוליטיקאים היו מטרות אידיאולוגיות והם באמת רצו להשפיע. גם אני הייתי רוצה להשפיע, אך אין כיום מפלגה שאני יכול להתחבר אליה. עם ברק, השמאל פנה ימינה ובכך הודה שלמעשה אין שמאל, והימין הצליח להעביר ספין ולהציג את השמאל כדבר שלילי. בכתיבה, אני יכול לעורר דיון ומחשבה, גם מבלי להשתייך לאחד הצדדים".
בוא נדבר רגע על "מבחן בוזגלו", שהוצאת לפני תריסר שנים תחת שם העט "דן גורן" ולא תחת שמך. אני שומעת אותך מדבר כאן בפתיחות וללא חשש, אז מדוע בחרת בזמנו שלא לחתום על הספר בשמך האמיתי?
"זו לא החלטה שקיבלתי בעצמי. את 'מבחן בוזגלו' הציע מנהל ההוצאה בהוצאת הספרים לכתוב תחת שם עט. אין לי כל טענה כלפיו, מאחר והוא הביט על כל העניין מבעד לעיניים מסחריות ומשיקולים הגיוניים. זאת האמת. אני לא רוצה להיכנס לנושא של גזענות ואפליה, אך אומר שקשה לאנשים לקנות ספר של כותב בשם שמואל פרץ, הם לא מאמינים שהוא יכול לחדש להם משהו. מנקודת המבט שלי, ההפסד שלהם. אתה לא יכול להילחם נגד הקוראים שלך וגם לא צריך להילחם בהם".
עולם ההייטק חוזר בכמה מספריך ומייצג את המודרנה, הקדמה והעתיד, אל מול מחקר היסטורי שהגיבור עוסק בו ונוגע לחייו האישיים או לתרבות שאיתה הוא בא במגע. מדוע בחרת דווקא בעולם המקצועי הזה?
"נגעת כאן בדבר שלא היה הכרתי מצידי, אך כאשר אני חושב על כך, זה נכון. ההסבר שלי מתחלק לשניים, להיבט הספרותי ולהיבט שנוגע לאמירה ולמסר. אחת הבעיות הקשות לסופר, היא לגרום לעלילה להתקדם ולהגיע לנקודה שממנה הוא רוצה לצאת. לעיתים, הבסיס לכך הוא התעשרות מהירה, שתוביל להשתלשלות העניינים. זהו ההסבר הקשור בתהליך הכתיבה. מעבר לכך, אנשי ההייטק, המוחות הצעירים והמוכשרים, הם בעיניי גיבורי העתיד, ואני תולה בהם תקוות גדולות. יש להם יכולת ניתוח, ראייה רחבה, הבנה של תהליכים מורכבים. דרך דמויות כמו אסף, שלא מסתפק בעיסוק המקצועי שלו כאיש הייטק ומתעניין גם בחברה הישראלית ובחקר ההיסטוריה, אני מעביר מסר – תחשבו מעבר לתחום שאתם עוסקים בו, תתעניינו גם במציאות היומיומית ובחברה שבה אתם חיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם