יש גבול לקומדיה: חנוך לוין זה לא קרקס
הבריחה אל מחוזות הסלפסטיק הליצני עם שפה אסתטית מוגזמת וליווי מוזיקלי קרקסי מעיבים על המחזה ומורידים מן האפקטיביות של עולם האופל הלוִיני. בכל זאת, "כולם רוצים לחיות" מחזיקה במספר רגעים נפלאים בזכות דבורה קידר, יוסי גרבר ורמי ברוך
הכל בגלל אי דיוק קטן, החיים והמוות על קוצו של יוד בהצגה "כולם רוצים לחיות" בתיאטרון הקאמרי. כלומר, בלווינית, על קוצו של זין, פוזנא במקום פוצנא, כפי שזועק שוב ושוב הרוזן פוזנא בפני מלאך המוות, מווצקי, שבא לקחתו בגיל 54.בשל הטעות הנדירה, שנעשתה באשמתו של גולגלה, בנו של עוזר מלאך המוות, ש"אבא מביא אותו לעבודה", זוכה הרוזן פוזנא בצ'אנס נוסף: אם ימצא תוך שלושה ימים מחליף שיסכים למות במקומו, יורשה לו להמשיך לחיות. דא עקא, שכולם, לעזאזל, רוצים לחיות.
עוד בתרבות:
כישרון נדיר וקורע מצחוק: 29 חיקויים בשלוש דקות
עכשיו לנשום: בכורה לפרויקט נשי עוצמתי
אחרי 20 שנה: אלבום חדש לפינק פלויד
זהו החץ המכוון את העלילה, שמהדהדת, בהיפוך קומי ומקאברי, את היצירה הקלאסית של אוריפידס "אלקסטיס". במקור המלך אדמטוס שכח להקריב ביום נישואיו קורבן לאלה ארטמיס ולכן עליו למות, אך האל אפולו משיג עבורו את האפשרות להישאר בחיים אם ימצא מישהו שיסכים למות תחתיו. הוריו הזקנים של אדמטוס מסרבים, אבל אשתו האוהבת אלקסטיס מסכימה להקריב למענו את חייה.
במיתוס הקלאסי הסוף הוא טוב, אבל אצל חנוך לוין החיים כבר מלכתחילה וממילא נוראים. ולמרות זאת כולם, למן בני המשפחה האוהבים כביכול ועד עלובי החיים האומללים ביותר, דבקים משום מה באותם חיים נאלחים. המצורע, העובר לרוחב הבמה ונראה כאילו יצא מציור של ברויגל, הגוסס על מיטת חוליו, העיוורת, העבד המסורס, ההורים הקשישים – כולם, מעשה שטן, רוצים רק לחיות ולחיות!
לילי בן נחשון עיצבה במה פשוטה אך אפקטיבית ומתוחכמת, שהיא משטח מוגבה ונטוי כלפי הקהל. זו מעניקה מבט ישיר שהוא בה-בעת גם מבט מלמעלה על המתרחש, היוצר הזרה ללא שום אשליית מציאות, ושמא זוהי רמיזה לזירתו של קרקס.
התחושה הקרקסית ההולכת ומתעצמת, בעקבות בחירות שונות של הבמאי אודי בן משה, לאו דווקא מיטיבה עם ההצגה, ולעתים משתלטת עליה באופן בוטה למדי. השפה האסתטית שנבחרה מתכתבת בבירור גם עם הסרט האילם – למשל, ליווי מוזיקלי מתמיד, המדגיש ומעצים ומסמן את מה שנראה ממילא. המוזיקה המקורית של קרן פלס קליטה מאוד, והשיר "כולם רוצים לחיות" המושר בוואריאציות שונות משרת היטב את אפיון הדמויות; גם האפקט החותך של מלאך המוות מווצקי (יצחק חזקיה הנהדר, המפחיד באמת), המכה מכת-מוות במצילתיים, מרשים. אך רוב שאר נפיחות-החצוצרה הקומיות שנועדו להדגיש גסויות, למשל, דוחפות אותנו שוב בכוח עמוק, עמוק מדי, אל זירת הקרקס.
התלבושות היצירתיות (עפרה קונפינו) והעושר הוויזואלי המרשים שלהן משלימות וממלאות את הבמה הנקייה, והן מהוות כמעט תחליף אביזרים. בין אם זו הצבעוניות המטורללת של בגדי הרוזן פוזנא, תלבושות שני ילדיו, ה"פוזנסמארקים" – מעין תלבושות ילדים מהמאה ה-18 המזכירות את מקס ומוריץ - חליפת הקטיפה השחורה ההדורה של מלאך המוות או המחוך המונומנטלי של ציצי הזמרת (תמר קינן), שרוממות צרפת בגרונה ועבר גליציאנרי בביוגרפיה שלה.
אבל השמלמלות התפוחות של אשת הרוזן, פוזנבוכא (ענת וקסמן), עם תסרוקת הפומפדור הפרועה שלה, יצרו דמות קרובה מדי לזו של ליצן. הוסיפו לכך, כאמור, את תרועות החצוצרה, את החיוכים הרחבים, מחוות הידיים הגרנדיוזיות וההדגשות המוזיקליות לאחר כל ויץ, וקיבלתם כמעט רונלד מקדונלד.
למרות הטקסט המרושע, כמו תביעתה האכזרית של פוזנבוכא לסרס את בעלה בתמורה להסכמתה למות במקומו, ולמרות שילוחה את העבד-הסריס במבה הכושי לקיצוץ איברים נוסף – לא הייתה שם שום תחושת זוועה, שום חרדה ואימה, שום צער וכאב. הכל נותר ליצני ומצחיק – ושמא הפרסונה הבימתית של ענת וקסמן פשוט נחמדה מדי? בכך, לדעתי, אבד והושטח פן חשוב בראיית צידו האפל של העולם הלוִיני. במילים אחרות, את הרוע היה קל מדי לבלוע.
רמי ברוך היה רוזן פוזנא משכנע, עם חזירות, אהבה עצמית וקטנוניות כמו שצריך. נאום ה"חרדל דיז'ון" שלו בתחילת ההצגה היה מופת של דילוגים בין תשוקה, סבל, הטחת עלבונות וגרגרנות. רק בסצינת הסקס המסטיקית עם ציצי הזמרת נמשך גם הוא מעט אל מחוזות הסלפסטיק הליצני. באווירה זו היה העבד במבה המסורס (שלומי אברהם), ה"כושי בלבושי" העילג, שהופעתו נועדה להיות מעין אתנחתא קומית בוטה, רק עוד נדבך של צחוקים על רקע העליזות הכללית, וסבלו המרומז עם אומללותו ועינוייו נותרו באיזו רמה נסתרת ולא אפקטיבית.
אבל את הרגעים מהפכי-הקרביים ממש, את הקסם של נקודת ההיתוך המושלמת בין הכנות והרוע, הכאב והקומדיה, האמת האנושית והעליבות האינסופית, מספקים לנו יוסי גרבר ודבורה קידר (תשואות! תשואות!) בתפקיד אביו ואמו של פוזנא, המסרבים למות במקומו והנאחזים בחייהם. למשל קידר, בסצינה שבה היא נאלמת דום לאחר השתפכות אהבה לבנה, כשנודע לה שהיא בעצם כן יכולה להציל אותו – איזה שקט רב הבעה. ויוסי גרבר, בהליכה איטית לרוחב הבמה, עם רעד קל ביד, מסביר מדוע תפקידם של ההורים הוא להביא את הילד לעולם, לא למות במקומו, ומדוע החיים מתוקים גם בגיל זקנה. כוחם של האיפוק, של המחוות המינימליסטיות, לצד התלבושות הכמעט יומיומיות שעיצבה להם קונפינו בתבונה, הם-הם שיוצרים את תחושת האבסורד, האי נוחות, הגבול הדק שבין הרוע והאנוכיות בעולם המציאות לזה המופרך והמוגזם של הקומדיה, ובכך מעניקים לחוויה ערך מוסף.
"כולם רוצים לחיות", תיאטרון הקאמרי
מאת חנוך לוין
בימוי: אודי בן משה
מוזיקה: קרן פלס
ניהול מוזיקלי: טל בלכרוביץ'
תפאורה: לילי בן נחשון
תלבושות: עפרה קונפינו
תאורה: רוני כהן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם