חמישים גוונים של כחול: הדבר האמיתי
גם אתם נפלתם בפח "חמישים גוונים של אפור"? ביקשתם קצת אקשן והלכתם לאיבוד בסבך המלל והרומנטיקה? אם חיפשתם קצת ארוטיקה עסיסית במסווה של ספרות פופולרית, קבלו פתרון בדמות "כחול", ואפילו לא תרגישו כל כך רע כשתקראו אותו
עוד בתרבות:
חנוך לוין זה לא קרקס
אלבום חדש לפינק פלויד
האזנת בכורה לפרויקט נשי עוצמתי
"כחול", האנתולוגייה החדשה בהוצאת אסטרולוג ובעריכתו של א. בן מרדכי, מרכז חמישים סיפורים אירוטיים מרקעים ותקופות שונים ומגוונים, שישעשעו
לזכותו האוסף יאמר שהוא מכיל חומרים די מדהימים. הטקסט המוקדם ביותר שייך לאפלטון (429-347 לפני הספירה), אשר חולק איתנו מהגותו הסקסואלית המשלבת נגיעות של מיתולוגיה ואת דעותיו על ההומוסקסואליות לאורה של זו, והמאוחר ביותר שייך כנראה לפליקס סלטן (או בשמו האמיתי זיגמונד זלצמן, 1945-1986), הידוע גם כמחבר של - תחזיקו חזק - "במבי". בדרך נדגום מספרות הזימה האנגלית, היפנית, הערבית, ההודית ועוד, ונראה איך כותבים שונים בתקופות שונות התייחסו למיניות.
ספרות נמוכה גבוהה
שני הכתבים המזעזעים ביותר הם אלו של סלטן ושל המרקיז דה סאד. על הראשון הסתכלנו עד עכשיו כגבר הרגיש שחיבר את קלאסיקת הילדים "במבי", אבל מסתבר שהוא כתב גם ספר זימה נועז האמור כנראה למתוח ביקורת על מצבו של מעמד הפועלים באוסטריה, המתנהל בתנאי חיים המביאים את בניו ובנותיו לחיים של זנות ופשע. בתיאורים מפורטים מאוד הוא מתאר אורגיית גילוי עריות של ילדים שאפילו לא הגיעו לגיל הבגרות המינית, ניצול קטינות לתעשיית הפורנוגרפיה וניצול מיני בחסות הכנסייה - תיאורים שהיו יכולים להיות חריפים אם לא היו כל כך פורנוגרפיים, ואכן הספר נקרא בתקופתו כיצירת פורנו, ולא ככתב יד פוליטי נוקב.
מהמרקיז דה סאד הצרפתי (1740-1814) לא היה צריך לצפות לאירוטיקה רכה - הוא המחבר שעומד מאחורי "120 הימים של סדום", אשר עובד בשנות השבעים לאחד הסרטים הקשים ביותר לצפייה שהופקו אי פעם. שני הקטעים המובאים פה לא נלקחו מהספר הזה, וגם אין בהם תיאורים מפורטים מאוד, אלא בעיקר אונס אכזרי, עבדות וסבל בחסות הכנסייה. כאן הביקורת הרבה יותר ברורה, גם מטבעו של הסיפור וגם כי הוא פחות מתאר את ההתרחשויות עצמן ויותר חוזר על כמה שהדמות הראשית סובלת.
המרקיז דה סאד לא היה הראשון שכתב על יחסי מין משפילים, מכאיבים וכוחניים, אבל הוא בין היחידים בספר שכתב על זה בלי לרמוז לצל צלה של הנאה מצד הדמות הראשית. כי, מתברר, בעלילותיהם של לא מעט סופרים מככבות דמויות נשיות אשר בתוליהן מחוללים באלימות, אך בזמן האקט הן זוכות לרגע אחד קצר של תענוג (מה שבוודאי ירגיז לא מעט פמיניסטים ופמיניסטיות, ובצדק). המרקיז דה סאד לא נותן אפילו את זה.
כבוד למיניות הנשית
אבל לא רק אלימות יש בספר הזה. יש בו גם גזענות - למשל, מדריך מלפני כמה מאות המתאר את תכונות האופי של הנשים לפי ארץ הולדתן - ותיאורים אנטומיים מדעיים לכאורה שבזמנם נחשבו אמינים ופורצי דרך בתחום החינוך המיני.
אך אל דאגה, האמת היא שרוב הספר יותר נעים לקריאה מזה. התרבות האסיאתית, למשל, משתקפת באיטיותה ובעידונה גם בספרות האירוטית שלה, אשר
בכלל, הספר נותן מקום של כבוד למיניות הנשית, שבתרבות של היום ניתן לה הרבה פחות מרחב לביטוי מאשר למיניות הגברית. הנשים בספר לא מדחיקות את תשוקותיהן (ורק לעתים נדירות מוצגות כנימפומניות חסרות מעצורים, פנטזיה גברית רדודה במונחים של היום, ודבר די מפחיד במונחים של אז), ואלא אם כן הן נאנסות, הגברים דווקא מכבדים אותן ומתייחסים אליהן בהערצה.
גברים לוהטים
ובכל זאת, הסיפור הלוהט ביותר בספר - הגענו לרגע הגדול - הוא דווקא סיפור הומוסקסואלי. הספר מביא שני קטעים מתוך "טלני" לסופר האירי אוסקר ויילד (כך לפחות לפי הייחוסים), מחבר "תמונתו של דוריאן גריי", אשר גלה לצרפת בעקבות נטייתו המינית כביסקסואל. השני מביניהם נקרא "אהבת גברים", ומתאר לילה סוער אחד של איחוד בין שני מאהבים צעירים ולהוטים. הסיפור הזה מלא בתיאורים מפורטים של מין, אבל לא מרגיש אפילו טיפה מלוכלך, כי הוא פשוט טבול, ספוג, נוטף אהבה ותשוקה אמיתיות, התאהבות בבן האדם עצמו, שרק מוצאת ביטוי גשמי בתענוגות הגוף. ויילד הוא גם ככה בין הכותבים הטובים ביותר באנתולוגיה, ללא קשר לאירוטיקה, אבל מדהים איך הוא הצליח למזוג את התשוקה המינית הבוערת אל תוך מילותיו.
אגב, דווקא הקטע הקצר מה"קאמה סוטרה" המקורי המובא כאן, העוסק בבניית אמון בלבה של נערה, מתגלה כיבש למדי. אבל באמת, מי צריך אותו. הספרות האירוטית הרבה יותר עשירה משחשבנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם