"הרודן": מזרח תיכון חלש
הסדרה ההוליוודית החדשה שצולמה בכפר סבא מצטרפת אל גל הסדרות שעוסקות בקונפליקט האמריקאי–ערבי אך עושה זאת בצורה פשטנית וסטריאוטיפית. לא פלא שהיוצר הישראלי נטש אותה
אם המבנה הסיפורי הזה נשמע לכם מוכר, כנראה שהצלחתם לצפות בסרט שממוקם בכל רשימה של אלו שמבינים כטוב ביותר בכל הזמנים – "הסנדק" של פרנסיס פורד קופולה. גם שם הייתה חתונה שגרמה לבן שהתרחק מהעסקים המפוקפקים של משפחתו - במקרה שלו משפחת פשע איטלקית - לחזור אליה ולהתמודד עם העבר, עם אב כריזמטי מסוכן ועם אח אלים ויצרי; גם שם הוא נקרא לעזור בעימות נגד אלו המתנכלים למשפחתו, וכך נשאב בחזרה לעולם שממנו כל כך רצה לברוח. מכאן מתחיל תהליך התדרדרות, שדי ברור שיגיע בפרקים הבאים גם לגיבור שלנו ב"הרודן". אבל כאן נגמר הדמיון, ועם קופולה הסליחה על עצם ההשוואה.
עוד בתרבות:
הזקן שהלך לאיבוד בעלילה מופרכת ולא מצחיקה
ממציא הצרצר: כל חידושי הלשון של ביאליק
ריקי בליך: חשה ייאוש כישראלית
אחרי ההצלחה של "חטופים" הישראלית ו"הומלנד", הסדרה האמריקאית זוכת הפרסים שהתבססה עליה ושעוסקת בהתגוננות אמריקה מפני הטרור הערבי, הגה גידי רף הישראלי יחד עם המפיק האוורד גורדון ("24") את "הרודן", שמתרחשת הפעם במדינה מזרח תיכונית ולא באמריקה. אבל מה שהצליח שם ממש לא מצליח כאן, והשמועות שרף עזב את סט הסדרה לאחר הפיילוט בשל חילוקי דעות עם המפיקים, מובנות לחלוטין לאחר הצפייה בו.
"הרודן", שצולמה במרביתה דווקא בכפר סבא, תאמינו או לא, מעמידה במרכזה את הקונפליקט בין העולם המערבי האמריקאי לבין מדינה ערבית שסועת קרבות שבראשה דיקטטור, בהשלכה ברורה על המצב בעולם הערבי כיום ("סדאם וקדאפי מתים, מובארק עומד למשפט, בן עלי בגלות", משווה עצמו אביו של בסאם לדיקטטורים המתכלים במדינות השכנות), והיא עושה זאת בצורה סטריאוטיפית ופלקטית, וכשהיא מציגה תמונה פשטנית ולא אמינה של המציאות. פסגת הסטריאוטיפיזציה של הערבי האכזר מגולמת בדמות האח, ג'מאל (השחקן הערבי–ישראלי אשרף ברהום), שמוצג כפסיכופת, אנס, אלים, טיפש וחד ממדי. כך למשל, בסצנת סאונה מהמגוחכות שראינו הוא כורת בהתקף זעם רצחני את האצבע של המעז להתנגד לו, ולאחר שמתרצה הוא מגיש לו אותה בחזרה ומזמין אותו לחתונת בנו. נו, ברור.
ויש את עניין השחקן הראשי (אדם ריינר הבריטי) המגלם את בסאם כחול העיניים, שמציג לנו ארשת אחת של סבל וכאב לאורך כל הפרק, כשהוא בעיקר שותק ופה ושם מוציא מפיו מילה או משפט סתמיים משל היה גיבור מערבון ישן, רק בלי המאצ'ואיזם והסקס–אפיל. מזמן לא ראיתי דמות ראשית כל כך אנמית ומשעממת.
המצב לא יותר טוב אצל אשתו (ג'ניפר פיניגן) המנותקת, שלאחר 19 שנות נישואים עדיין לא מצליחה להבין את יחסו המובן של בעלה לעברו, ופתאום נזכרת
לגבי הצלע הישראלית — ברגעים המעטים שבהם ראינו את ליילה, אשתו של ג'מאל שאותה מגלמת מורן אטיאס (שמככבת בימים אלו גם בסרטו החדש של פול האגיס, "גוף שלישי"), היה נראה שמדובר בדמות מעניינת למדי; אלא שהגילוי שהיא אקסית של בסאם רק מחזק את מה שהבנו כבר ממילא — צפויים לנו בסדרה רגעי טלנובלה לא מעטים.
אבי המשפחה, הרודן חאלד אל פאייד, מספק לנו את המשפט המעניין ביותר בפרק ומציג את המורכבות של שליט מנותק המנסה לתמרן בין משפחה, שררה ועושר לבין עם מתמרד: "אחרי כל מה שנתתי לאזרחים הם עדיין לא מרוצים; הם אומרים שהם רוצים חופש. בשביל מה? להרוג זה את זה? אני נותן להם סדר וצמיחה כלכלית, וכל שהם רוצים הוא תוהו ובוהו". דווקא ממנו, שנדמה בתחילה שהמוות לא יכול לו, אנו נפרדים כבר בפרק הראשון, לאחר סצנת ערש דווי טלנובלית לעילא, שבה הוא נזכר להחליט שבסאם הוא שצריך לרשת אותו ולא הבן הפסיכופת. ככל הנראה נמשיך לראות את האב בפרקים הבאים באמצעות פלאשבקים אל עברם של האחים, אבל נראה שזה לא מספיק כדי להפוך את "הרודן" לפחות פשטנית ותפלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם