קומדיה עצובה: עוקבים אחרי, משמע אני קיים
בהצגה "המקצוען", המשטרה החשאית מאזינה, עוקבת ומתעדת כל מילה, כנותנת ערך ומשמעות אירוניים לקיום האנושי. כשכל האירוניה הזאת מכונסת במשרד קטן אחד תוך שמירה מאלפת על כללי אחדות העלילה, הזמן והמקום, אזי מדובר בניצחון בימתי אמיתי
ישנה תיאוריה הגורסת שאנשים טורחים להתחתן פשוט כדי שיהיה עד קרוב ואינטימי לעצם קיומם עלי אדמות. אבל יש כנראה עוד כמה אופציות: לפי "המקצוען" ("קומדיה עצובה") מאת דושאן קובצ'ביץ' הסרבי, שנכתב ב-1990, יש עד נוסף, נסתר: זוהי המשטרה החשאית המאזינה, עוקבת ומתעדת כל מילה. כמעט גרסה מתוחכמת של משפט הקוגיטו - "עוקבים אחרי – אז אני קיים". דבר אינו הולך לאיבוד. כך, בהפוך על הפוך, המעקב הצמוד מעניק ערך לקיומו של האדם. הוא מותיר חותם, ולו בכתובים, בתיקים המשטרתיים. זוהי אמירה קומית, אבסורדית ואקזיסטנציאליסטית כאחד, שמוסיפה רבדים של עומק והומור למחזה.עוד בתרבות:
האח הגדול: הליכת ירח למיטה של אליאב
החתונות שלנו: סיפור אהבה ישראלי פלסטיני
מי באמת אחראי לתבוסה של ברזיל בחצי הגמר?

למשרדו של עורך בהוצאה לאור ממשלתית, תיאו - לשעבר סופר כושל למדי שכתב בקושי ספר סיפורים אחד וספר שירה נשכח בכל הקריירה שלו - נכנס לוקה, הטוען שהוא סוכן סמוי לשעבר, ובידיו ספרים. אלה הספרים שלך, טוען לוקה, הטקסטים המרשימים הללו הם תמלילי שיחות אישיות ומעקבים אחר תיאו משנות המשטר הקודם, כאשר האזנות סתר היו עניין שבשגרה. כך תיאו מעומת עם עברו ונאלץ לבחון את ההווה הדל שלו אל מול האיש שהיה פעם, לטוב ולרע.
מבחינת מבנה ההצגה, אריסטו היה רוקד מאושר בקברו אל מול ההגשמה המהודקת של "שלוש האחדויות האריסטוטליות" הנחוצות ליצירת מחזה משובח, כפי שלימדונו רבותינו: אחדות העלילה, הזמן והמקום. ואכן, ההצגה כולה מתרחשת במשרדו הקטן של תיאו, והזמן והעלילה הם משך אותה פגישה מוזרה בין תיאו לבין לוקה, מעריץ, סוכן חשאי, בוחן כליות ולב. מלבדם יופיע עוד סופר כועס ומתוסכל (יוסי עיני), ותיכנס מדי פעם מזכירתו של תיאו, מרתה, המאוהבת בו (יעל טוקר). ההידוק העלילתי הזה מאתגר ומצריך ריכוז רב, וזה כדאי מאוד, משום שמדובר בהצגה מזוקקת ומרתקת, בביצוע טוב מאוד של שחקני תיאטרון החאן.
אריה צ'רנר הוא הסוכן לוקה, והוא מצליח לצקת בדמותו איכויות נדירות שעומדות בסתירה זו לזו: כנות תמימה ובלתי אמצעית של מי שהכוח היה בעבר בידיו, לצד גסות בוטה וישירה – "כן, חשבתי שצריך להרוג אותך", הוא אומר לתיאו באחת הסצינות. צ'רנר משכנע וכובש בדמות איש ביטחון ותיק ומפוכח, שהסתבך קשות עם מושגי היסוד בספרות - "לא תאמין, הייתי משוכנע שאריסטו, אפלטון, קפקא וכל אלה הם סוכנים של שירותי מודיעין זרים שאתה נפגש איתם ועובד בשבילם" – ובמקביל עם הערכה לאידיאלים, לטקסטים, לחיפוש נואש אחר אמת יציבה כלשהי.

דודו בן זאב הוא תיאו, שעובר על הבמה שינוי שלם, מטכנוקרט ציני, סוג של משת"פ, לאדם המקלף שכבה אחר שכבה עד שנחשף אותו אנרכיסט צעיר ונלהב שהיה פעם, ונחשפים פכים קטנים ואבודים מחייו, וכן גם אפשרויות שהוחמצו, כמו מתנות ומכתבים שהלכו לאיבוד. המחזה הזכיר לי במידת מה את "חיים של אחרים" מ-2006, סרטו הנפלא של פון דונרסמארק, המתאר גם הוא קשר מעניין בין עוקב למושא חקירה, באותה שיטה (שם היה זה השטאזי המזרח גרמני) שיצרה מערכת מסועפת ונוראה של הלשנות, ציתותים ופחד לדבר בחופשיות. גם שם, כמו ב"המקצוען", העוקבים הופכים בשלב כשהו לחלק מחייהם של הנעקבים, ואף נבלעים בתוכם. אולי זה סוג מסוים, מוזר במיוחד, של אהבה?
הבמאית, מור פרנק, ניצחה ביד עדינה ובוטחת כאחד על אנסמבל השחקנים. תיאטרון החאן מביא לנו הצגה אינטליגנטית ומעניינת עם הרבה רגעים קומיים ומרגשים כאחד.
