אתרים מומלצים

"הקמצן" בהבימה: שידוך גרוע

ליהוק איום, משחק חיוור שעיתוי קומי ממנו והלאה ופוטנציאל בימוי לא מנוצל עושים עוול למחזה הנודע. יעקב כהן וטלי אורן מצליחים לשעשע, אבל מה עם כל השאר?

בואו נדבר קצת על ליהוק. בואו נשאל את השאלה שחייבת להישאל כאן בטון לחלוטין לא פוליטיקלי קורקט: האומנם סבורים במאים שדי ללהק להצגה שחקן מוביל משובח וכריזמטי, עם עוד שחקנית או שתיים, ואת שאר התפקידים ממש לא חשוב מי ימלא? כי לפעמים במהלך הצפייה ב"הקמצן" זו הייתה התחושה. לא נעים לומר, אך ברגעים מסוימים עלה רצון עז לצעוק "יש שוטר בקהל?", ולבקש שיעצור כמה מן הנוכחים בעוון שוטטות על הבמה, מה גם שמדובר בשחקנים הממלאים תפקידים ראשיים דווקא.

למשל, סליחה, רינת מטטוב בתפקיד אליז, בתו של הרפגון הקמצן ואהובתו של ולר – הפגינה כאן פנים חסרות הבעה להפליא, וכה הרבתה לעמוד דומם ולנעוץ מבטים חסרי פשר בקהל, עד שעלתה מבוכה של ממש. או עידו ברטל בתפקיד אהובה ולר, אביב אלוש בתפקיד קליאנט, בנו של הרפגון, ונלי תגר בתפקיד מריאן הנאווה – הפגינו כאן משחק חיוור, שעיתוי קומי ממנו והלאה. למען ההגינות, אזכיר שכשמדובר בברטל ואלוש, הייתה לכל אחד מהם לפחות סצינה אחת היוצאת מכלל האמירה הזו: ברטל (ולר) בסצינה שבה הוא מחרה-מחזיק אחר הרפגון בתמיכה מזויפת ביתרונות הנישואים ללא נדוניה, ואלוש בסצינה אצל המתווך אדון סימון. מטטוב, לעומתם, הפשירה משום מה רק בעת הקידות לקהל בסוף ההצגה.

עוד בתרבות:
25 שנה לסיינפלד: הפרקים הכי טובים
הפארודיות שיעשו לכם את הקיץ
מדונה: הפסיקו את האלימות משני הצדדים

המון אפשרויות, פוטנציאל מבוזבז. ''הקמצן'' ג'ראר אלון

הבמה מלאה דלתות (תפאורה: שני טור), שיש לצותת מאחוריהן, לעבור דרכן, לטרוק אותן – ומבחינת הבימוי, הפוטנציאל הזה מנוצל בצורה דלה מדי. על רקע פושר זה, היכולות הקומיות של יעקב כהן (הרפגון) וטלי אורן (פרוזין השדכנית) בולטות מאוד, באופן כמעט מרגיז, שמדגיש מה היה אילו כל הנוגעים בדבר היו מתעלים לדרגה הזו. ואין מדובר בהכרח בהיקף התפקיד – הנה למשל רוברט הניג הוותיק, בכמה פירורי תפקידונים (אדון סימון המתווך, משרת להרפגון, קומיסר) מוכיח שלא גודל התפקיד קובע אלא איך מבצעים אותו.

אז עכשיו, אחרי שנאמר מה שמוכרח היה להיאמר למרות אי הנעימות, אפשר לחזור להצגה כמכלול. המחזה "הקמצן" הוא קומדיה קלאסית שנכתבה במאה ה-17, בתקופתו של המלך לואי ה-14. מכיוון שלואי ה-14 כבר מת מזמן, וכך גם רבים מהמנהגים החברתיים של תקופתו, הרי שיש צורך בהחלטות בימוי מסוימות כדי להעלות את ההצגה כיום. יש אתגר בהעלאת הקומדיה בתקופה שבה צעיר אינו זקוק עוד נואשות לרשותו של אביו כדי להינשא לאהובתו, וצעירה אינה מוכרחה, לאחר שבי ארוך בידי שודדי ים, להינשא בשידוך לזקן שלא ראתה מעולם. כך שאם מראש נפסלת האופציה הריאליסטית, ניתן היה להיעזר בתזמון קומי, בכמויות של סלפסטיק או ברמיזות למקומו של הכסף בחברה בימינו אלה. אך מכל זה מקבלים אך מעט.

מה הוא לובש, לעזאזל?! ''הקמצן'' ג'ראר אלון

למרות כל זאת, יעקב כהן מצליח לרבע את המעגל. כהרפגון, שאוהב את כספו כנפשו ומתכנן להינשא למריאן הצעירה והיפה, כהן יוצר דמות מגוחכת ומצחיקה כדבעי, אך גם אמינה ואפילו נוגעת ללב לפרקים. כהן הוא בפירוש חוד החנית של ההצגה. גם כה מרענן היה לשמוע שחקן המדבר בע' גרונית – לא זכור לי מתי לאחרונה שמעתי על הבמה שחקן המבטא את הע', חוץ מאשר שחקנים ערבים או המשחקים בתפקידי ערבים. האומנם מדובר בדור הולך ונעלם של שחקנים?

גם טלי אורן הייתה מצחיקה ופלפלית כפרוזין השדכנית, המצויה במעין מלחמת מוחות עם הרפגון – הקמצנות החולנית שלו מול תאוות הבצע שלה. בהקשר זה כדאי לציין את השמלה השימושית והמעניינת שלה (עיצוב תלבושות – מאור צבר), מעין קרינולינה שחלקה הקדמי נפתח לצדדים וחושף רגליים עטויות ביריות, שהשדכנית עושה בהן שימוש מושכל להסחת דעתם של הגברים. אצל חלק מהשחקנים התלבושות היו לעזר, כמו הכיסים העמוקים במכנסיו של המשרת לה-פלש, הכובע והסינר הדו-תכליתיים של הטבח-רכב מסיה ז'אק, או שמלתה של פרוזין שהוזכרה, וכן התלבושת המגוחכת של אהרון אלמוג בתפקידו כאנסלם. אצל אחרים הן היו תמוהות מעט, כמו המעיל דמוי השמלה והצעיף הנשי מדי של קליאנט, או מכנסי האבו-נפחא של אליז.

דניאל סבג בשני תפקידי משרתים, לה-פלש ולה-מרלוש, היה משעשע. עידן אלתרמן בתפקיד אדון ז'אק, הטבח-רכב של הרפגון, השקיע את נפשו וגופו ללא היסוס בתפקיד פיזי שדורש ממנו לחטוף סטירות ולסבול דלתות הנטרקות על ראשו.

ראוי לציון לטובה גם עיצוב התאורה (זיו וולושין) – שנדלירים עולים ויורדים לפי הצורך, מעט המחזיק את המרובה כדי לסמן את התקופה ואת החלל, עם תאורה כחולה בקטעים מסוימים ותאורת פנסים תחתית בקטע חקירת החשודים על ידי הקומיסר.

אם לסכם במשפט אחד, "הקמצן" לעתים מצחיק, אבל זה לא מספיק. בתי הספר למשחק מתפוצצים מכישרונות. עשרות ואולי מאות צעירים מוכשרים מסיימים מדי שנה לימודי משחק. הבימה, "התיאטרון הלאומי", יכול להרשות לעצמו ללהק כל תפקיד בפינצטה.