רמי קלינשטיין חושף את הקול
הפרידה מריטה מאחוריו, אבל לאלבומו החדש נכנס שיר על קרבות בתוך בית. אלבומו החדש מצליח, אך נקשר באירועים משמחים פחות. הקרבות הטלוויזיוניים עם אביב גפן היו אמיתיים, אך נוצרו לשם רייטינג. אחרי תקופה הפכפכה, רמי קלינשטיין שלם מאי פעם
עוד בתרבות:
התעללות בילדים: בוטה מדי למוזיאונים בישראל
קבלו אותי: החיים חרא, בואו לצחוק על זה
פרנק: אותו הסרט במסכה אחרת
“אילן, אבא של קורל, יצר איתי קשר כדי שאשיר בהלווייתה את ‘מתנות קטנות‘, שהיה ההמנון של הבית שלהם“, מספר קלינשטיין. “הבקשה שלו תפסה אותי קצת בהפתעה, כי זה לא שיר של אבֵל. אבל לא יכולתי לסרב לו. הבאנו לשם פסנתר ומערכת הגברה, ובין ההספדים שרתי. לאבא היה חשוב שהטקס יהיה מאופק, מה שדווקא עשה את זה עוד יותר קשה. אחר כך, בדרך משם, הרשיתי לעצמי להתפרק.
“בעצרת למען החטופים התחושות היו שונות. היא התקיימה יום לפני שהשלושה נמצאו, וכולנו עוד קיווינו שהם יימצאו בחיים. זה מה שנתנו לנו להרגיש. כשפנו אליי וביקשו שאשיר שם, זה החזיר אותי לעצרת שנערכה בכיכר רבין בזמן מלחמת לבנון השנייה, זמן קצר אחרי שנחטפו גלעד שליט, אהוד גולדווסר ואלדד רגב. שרתי אז את ‘זה לא נגמר‘ שנכתב בידי רחל שביט במיוחד לאותו ערב, ולא היה מתאים ממנו גם לעצרת של שלושת הנערים החטופים. לדאבון לב כולנו, 24 שעות אחר כך התברר שהכול היה מאוד מאוחר“.
"מתנות קטנות", הסינגל השלישי שהוציא קלינשטיין מהאלבום האחרון שלו, הפך מהר מאוד ללהיט גדול. מילותיו די יוצאות דופן ברפרטואר של קלינשטיין, וכוללות בתוכן גם את ברכת הקידוש. אני יודע היטב להיכן נשאבתי מיד כששמעתי את השיר, אבל מה משך את קלינשטיין כשראה לראשונה את המילים שכתב לו נעם חורב?
“התחברתי לרגע הקסום הזה שקיים אך ורק במדינה שלנו“, הוא אומר. “רגע ישראלי, לאו דווקא דתי. השקט הזה, שנכנס ביום שישי משעה שלוש־ארבע אחר הצהריים והלאה, זו הנחלה שלנו, הישראלים. חלק ילכו לבית הכנסת, חלק יהיו בהכנות לשבת, אבל מה שלא יהיה - הכול מוריד הילוך בצורה מאוד משמעותית. אי אפשר להרגיש את זה לא בניו־יורק, לא באנטוורפן ולא בדרום־אפריקה, בשום מקום בעולם חוץ מכאן.
“זה מה שמשך אותי בהתחלה לשיר. אחר כך, מיוזמתי, הכנסתי שני משפטים מהקידוש של שבת. זה כבר חלק מהילדות שלי בארה“ב, שבה הלכנו לבית כנסת רפורמי ואחר כך עשינו קידוש. זה התחבר לי למילים ‘מנגינות פשוטות זוחלות מהחלון‘, אל משהו שהיה בעיניי מאוד הומוגני“.
שיר כמו ‘מתנות קטנות‘ מביא יותר קהל דתי להופעות שלך?
“דתיים מגיעים להופעות כל הזמן, אבל לאחרונה יש יותר התעניינות בהופעות ליישובים דתיים, אולי כתוצאה מזה. בכל מקרה, אי אפשר לתכנן ואי אפשר להבין את הכוח של שיר לפני שהוא יוצא. שיר שאני מבצע צריך קודם כול לגעת בי. אני אף פעם לא כותב או מבצע משהו מתוך כוונה להגיע לאנשים מסוימים. הרצון שלי להכניס לתוך אותו רגע קסום של יום שישי משהו ביוגרפי - הקידוש שאני עושה גם היום, כשזה מסתדר - הוא חלק ממני והוא טבעי. וכאשר זה טבעי, זה כנראה נוגע“.
אני מעיר שבברכת הקידוש שנכנסה לשיר הוא אומר את שם השם, דבר שיכול לצרום לאוזני דתיים. קלינשטיין מספר שגם האמרגן אבי גואטה העיר לו על כך, אך הוא עצמו התייעץ עם רב, שהתיר זאת. מאוחר יותר, בצפייה בסרטון יוטיוב מהופעה של קלינשטיין בעתניאל, אני מבחין שלפני השורה הזו הוא מרים גבוה את כף ידו ומכסה בה את ראשו.
הקשר המוזיקלי של קלינשטיין למסורת לא מסתכם בשיר הזה. בשנה־שנתיים האחרונות הוא שיתף פעולה על הבמה עם כמה אמנים מהמגזר הדתי־חרדי, כמו אברהם פריד ויעקב שוואקי. “זו הייתה חוויה נהדרת“, הוא אומר. “עם שוואקי שרתי ביום ירושלים את ‘אם אשכחך‘, ועם אברהם פריד את ‘עלה קטן‘. נורא הופתעתי כשגיסי, שהוא לוחם בחיל הים, שאל אותי: ‘מה, אתה הולך לשיר את עלה קטן?‘. שאלתי אותו מאיפה הוא מכיר את השיר - הרי הוא חילוני, וזה לא שיר שרץ בחוגים שלנו. וגיסי ענה ‘אנחנו כולנו שרים את עלה קטן‘. יש היום הרבה חציית גבולות של מוזיקה, ואני מאוד מברך על כך“.
רואים את זה בצורה מרשימה מאוד אצל יונתן רזאל, למשל.
“נכון. שיתפתי פעולה גם עם יונתן. לפני כמה שנים ניסינו לכתוב שיר, וגם התארחתי אצלו והוא אצלי. יונתן הוא גאון מוזיקלי. בינינו, כפסנתרן, הוא הרבה יותר מוכשר ממני“.
תרצה להקליט איתו?
“אני אשמח. זה רק עניין של זמן עד שדברים כאלו יקרו. כבר דיברנו על זה“.
את דלת ביתו שבצהלה פתח בפניי רמי קלינשטיין כשהוא חמוש בזקן צרפתי מעוצב. הוא הציג את אשתו אלכס, כשמהצד צפה הכלב אוליבר וכשכש בזנבו. תיאו, הבן הקטן, כבר נם את שנתו. כל המרכיבים האלה, מתברר בהמשך, היוו כר פורה ליצירת האלבום החדש. מאז האלבום הקודם, ‘סיטואציה מורכבת‘, שניפק להיט גדול אחד (‘רוצי קטנה‘), חלפה בסך הכול שנה וחצי. תקופה יחסית קצרה בשביל קלינשטיין, שעד עתה הוציא אלבום פעם בשנתיים־שלוש בממוצע. אני שואל אותו האם הזריזות הזו היא תוצאה של השפעה משרית חדד, בת טיפוחיו של אבי גואטה שלאחרונה הפך גם לאמרגנו. “לאו דווקא שרית כמו העבודה עם אבי“, הוא אומר. “גם נכנסתי לסביבה בחיי שבה היצירה והעבודה מצאו להן מקום מאוד שקט: הבית הזה. עברנו לכאן לפני שנה וחצי, וזה יחד עם לידת הבן וביסוס המשפחה בשקט - כל אלו התחילו להתחבר. פתאום היה נורא ברור שזה הדבר שאני צריך לשים עליו את כל יהבי. היה לי השקט הנכון.
“לפני כן הייתה תקופה מאוד רועשת ולא נעימה. פרידה, ובטח פרידה מתוקשרת, זה דבר לא קל. הבלבלה מאוד גדולה. ואז הגיעה הכניסה לתוך מערכת יחסים חדשה. לקח זמן עד שהדברים התחילו לקבל איזשהו איזון והכול קצת נרגע וזרם. כשהתחלתי לאסוף את השירים הייתי מפוקס מאוד. ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות, ברמה שלא ידעתי כבר הרבה שנים“.
והתוצאה היא שיותר מחצי משירי האלבום הם בעלי פוטנציאל להפוך ללהיטים גדולים. שזה המון.
“נכון. אני גם רואה את זה במופע. כשהופענו לאחרונה בשוני, שרתי חמישה שירים מהאלבום החדש. לא זכור לי מתי בפעם האחרונה שרתי כל כך הרבה שירים מתוך אלבום שיצא רק חודשיים לפני כן. חלק מהסינגלים הצליחו יותר, חלק פחות, אבל הקומוניקטיביות שלהם והצורה שבה הם פורצים החוצה בהופעה, הפתיעו אותי מאוד“.
בדיסק החדש אתה מנסה כל מיני מקצבים ומשתמש במגוון כלים, כולל אתניים ואיריים, שלא השתמשת בהם עד כה. הלכת באופן מודע על כיוונים חדשים, או פשוט זרמת?
“זה נעשה לגמרי במודע. לקחתי את זה מהילדוּת שלי בניו־יורק, שהיא קיבוץ גלויות בפני עצמו. גדלתי יחד עם ילדים ממקסיקו, יפן, גרמניה ואפריקה, והיו לנו חברים יוונים וחברים איטלקים. את השילוב הפולקלוריסטי הזה הרגשתי גם במוזיקה ששמעתי, וגם בטעמים ובמאכלים. גדלתי על מוזיקה של בוזוקי וחמת חלילים, כמו שגדלתי על ‘החיפושיות‘. את חמת החלילים שילבתי כבר בשיר ‘אש‘, ובוזוקי היה ב‘שיר אהובת הספן‘ של ריטה. כלומר, הדברים האלו היו קיימים, אבל בטיפות ונגיעות של התנסות בכל מיני דברים.
“באלבום הזה כבר לא מדובר בטיפות, אלא בקונספט שלם. ריח וטעם של קיבוץ גלויות, של משהו שנוגע לי, ששייך למזרח התיכון אבל גם למקומות אחרים בעולם. אפשר לשמוע כאן בנג‘ו ופדל סטיל מהקאונטרי, אקורדיונים ובללייקות, סיטאר שלקוח מהמוזיקה ההודית, וגם חלילים פרואניים - השפעה של פול סימון, אחד הגיבורים שלי, שהכניס ליצירות שלו מוזיקת עולם עוד לפני שקראו לה כך“.
ב‘גן העדן‘, הרצועה הרביעית באלבום החדש, קיבוץ הגלויות הוא ממשי. קלינשטיין חובר לאבנר (במקור אנואר) בודגוב, עולה מקווקז ואמן בפני עצמו, שעובד בארץ כמפקח בנייה. השיר נפתח במילים ברוסית שבודגוב כתב וגם שר, וממשיך בטקסט שכתב יאיר לפיד, חברו הטוב קלינשטיין: “פה בגן העדן אין מקום/ למי שלא מכיר את החוקים/ הצדיקים כאן לא אומרים שלום/ ואף אחד אותי אינו מכיר/ והפירות תלויים על העצים/ אבל לא תעבור את השומר/ הוותיקים לא מדברים עם חדשים/ אתה לבד“.
איך נולד החיבור שלך לבודגוב?
“לפני יותר מארבע שנים התקיים מפגש בין אמנים ישראלים לאמנים שעלו מחבר העמים, במטרה ליצור חיבורים מוזיקליים. קיבלתי דיסק שכלל בערך 18 שירים, וישר נדלקתי על זה של אבנר, כי הוא הזכיר לי מאוד שירים של ולדימיר ויסוצקי. נפגשנו, הוספתי קטע שירה של ‘ניי־ניי־ניי‘ ברקע, עשיתי איזשהו עיבוד והכנסתי את יאיר לתמונה כדי שיתרגם. ה‘בעיה‘ הייתה שהטקסט של אבנר נכתב ברוסית גבוהה. לכן יאיר לא ממש תרגם, אלא נתן לטקסט נקודת מבט משלו, אחרת לחלוטין. השיר המקורי מדבר באופן כללי על תקווה ועל דברים גדולים ואמורפיים; יאיר לקח את זה לכיוון היחס שלנו כלפי העולה הרוסי. ואז, כשעשיתי את האלבום הכול כך פולקלוריסטי הזה, הבנתי שהשיר מצא לו בית - גם מבחינת הצבעים המוזיקליים שלו, וגם מבחינת המחאה שיש בו“.
השיר הוא על נושא עצוב - הבדידות של העולה החדש - אבל המוזיקה שהלחנת לו די שמחה.
“זה משהו שעושים הרבה פעמים. כשאתה יוצר ניגוד כזה, הוא נותן עומק“.
אנחנו יושבים באולפן של קלינשטיין שנמצא בחצר ביתו. חדר בינוני, שניים־שלושה כיסאות, פסנתר חשמלי, כמה מסכי מחשב ורמקולים. על הקיר ממוסגרים דיסק זהב שניתן לו על מכירת 20 אלף עותקים מהאלבום ‘אהביני‘, פלטינה משולשת (120 אלף עותקים) על ‘תפוחים ותמרים‘, ועוד אחת על תקליט האוסף שלו.
באמתחתו של קלינשטיין לא מעט אלבומי זהב ופלטינה אחרים, ולהיטים כמו ‘קרוב אל לבך‘, ‘צעיר לנצח‘, ‘עוד לא תמו כל פלאייך‘, ‘חוץ ממך כלום‘, ‘הניחי לי‘, ‘קר שם בחוץ‘, ‘בוא הביתה‘, ‘על הגשר הישן‘, ‘את שרה ברדיו‘ ועוד ועוד. אם תוסיפו להם את השירים שהלחין והפיק לאשתו לשעבר ריטה ולאמנים רבים אחרים, תקבלו מפעל שכבר 28 שנה מייצר קלאסיקות על־זמניות. ולמרות זאת, קלינשטיין, הילד הטוב של המוזיקה הישראלית, ספג במהלך השנים גם לא מעט ביקורת. אני שואל אותו איך הוא מתייחס אליה, במיוחד לאור העובדה שאלבומו הקודם לא ממש זכה לפרגון. “מבלי להתייחס דווקא לאלבום הקודם“, הוא אומר, “אני חושב שהגעתי לגיל שאני יותר מרשה לעצמי להיפגע (צוחק). יש כאלה שמפתחים עם הזמן עור עבה, אבל אצלי זה ההפך. פעם לא הרשיתי לעצמי להיפגע, ניסיתי להדחיק. היום כן. אני גם משתף אנשים“.
לאלבום הקודם כתבה אשתך אלכס כמה שירים, שהמבקרים לא עשו איתם חסד. הפעם אין אף שיר שלה. יכול להיות שזו תוצאה של הביקורת?
“לא, אני לא מתייחס לדבר הזה. אחד מהשירים של אלכס מאותו דיסק - ‘על מפתן ביתך‘ - דווקא הושמע הרבה. שיר נפלא. היא מולטי־טאלנט, לומדת משפטים, התקבלה לפרקליטות של מחוז תל־אביב. אם משהו שלה היה מתאים לאלבום הנוכחי, הוא היה נכנס. הדבר היחיד שאני יכול להגיד על האלבום הקודם זה שהייתי צריך להוציא כבר דיסק, והיה לי חומר, אבל הייתי מאוד מבולבל ולכן נעזרתי בכישוריו של המפיק עופר מאירי. “צריך לזכור שכאשר שירים חדשים צריכים להתמודד עם הרפרטואר המאוד נטוע שלי - זה לא קל. וכשיש פתאום שיר כמו ‘מתנות קטנות‘, שגם ילדים בני ארבע־חמש שרים אותו, והוא מצליח להתמודד עם אותו רפרטואר, אין שמח ממני. אגב, שקלנו להוציא לפניו את ‘בוקר טוב ילד‘, אבל ברגע האחרון החלטתנו להוציא דווקא את ‘מתנות קטנות‘“. “בוקר טוב ילד אהוב שלי, בוקר טוב/ אור השמש מתגנב לרחוב/ ולפני שהיום מתפרץ מכל עבר/ בוא נדבר גבר אל גבר“, שר קלינשטיין במילותיה של איילת חן. לא קשה לנחש שהשיר הזה מתכתב עם לידתו של תיאו קלינשטיין, בנם של רמי בן ה־51 ושל אלכס הצעירה ממנו בשנים רבות.
אבהות חדשה בגיל חמישים. אתה ממליץ?
“אני לא יודע כמה אני אמור להיות הממליץ (מחייך), אבל אני יכול לומר מהן ההרגשות שלי. יש לי שתי בנות נפלאות ומאוד רציתי בן. לא יכולתי להבין עד כמה הוא חסר לי, עד שהוא הגיע. כמו שלא יכולתי להבין כמה חסר לי ילד, עד שבאה לעולם משי (בתו הבכורה - א“מ). לגיל חמישים, לעומת גיל שלושים, יש הרבה מאוד יתרונות מבחינת התובנות. כשאני רואה הורים מבוגרים שאומרים ‘אה, אין לי כוח כבר, אשתי משחררת אותי מזה ואני נח‘ - אני לא כל כך מבין על מה הם מדברים. מבחינתי זה מַצעיר. אני גם לא מרגיש שאני נח. מעולם לא עבדתי קשה כל כך כמו עכשיו, מעולם לא השקעתי בקריירה שלי כמו עכשיו - וזה לא מתנגש בזמן שלי עם הילד“.
וכשמדברים על זמן איכות עם הילד מול ‘זמן כמות‘, לקלינשטיין ברור שעדיפה הכמות. “כמות מביאה איכות, וכנראה אני אמור להוסיף גם כאן את הגיל שלי. כשאתה צעיר יותר, אתה לא כל כך מבין את החשיבות של ההווה, ואתה כל הזמן רץ. אז אני אמנם רץ גם עכשיו, אבל אני מבין את החשיבות של ההווה, כי יש לי פחות זמן. גם המחשבה על כך שכשתיאו יהיה בן שלושים אני אהיה בן שמונים, נמצאת אצלי בראש. אני לא יודע אם זה מפחיד אותי או מטריד אותי“.
הפכת בגלל הבן הקטן לזהיר יותר? מודאג יותר?
“לא הפכתי להיות חרד. למשל, כבר שנים שאני לוקח מונית אם אני מתכוון ללכת למסיבה. לא הילד הביא אותי למקום הזה, ואני מאוד נזהר מלהעביר אליו חרדות. תיאו מביא לי אושר, נותן לי הבנה איפה אני נמצא וכמה אחריות יש עליי. אם בסיבוב הקודם היו בבית שתי קריירות, עם היתרונות והחסרונות שלהן, נכון לעכשיו יש קריירה אחת - שלי. אם ירצה השם, אלכס תפתח קריירה משל עצמה, אבל היום האחריות הזו עליי, והיא נותנת אנרגיה, לא גוזלת. נותנת אושר, מאתגרת, לא מפחידה“.
כאשר אתה בוחר לשיר על קרבות בתוך הבית, זה כמעט מזמין שאלות על זוגיות ועל הקשר שלך עם ריטה. אין לך בעיה עם החיטוט הזה בחיים שלך?
“ידעתי שיכולות להיות שאלות כאלו, אבל כשאני פוגש טקסט שהוא גדול מהשאלות ומכל הדברים שמסביב, אני לא יכול לעשות חישוב כזה. כי המנגינה היא כמו הריון מהיר. אתה רואה את הטקסט, ופתאום המנגינה מתחילה לצאת. אני לא עושה את החישובים מהראש, זה מגיע יותר מהנשמה. עם הזמן גם הבנתי שככל שאכתוב יותר ואעבוד יותר ואהיה במקום אחר ולא בפה של אנשים - ככה יהיה יותר קל להתמודד עם הנושא הזה של פרטיות וחוסר פרטיות. “מעבר לזה, אפשר לומר גם על ‘מתנות קטנות‘ שהוא מזמין חיטוט אחר - האם רמי קלינשטיין התחזק, חזר בתשובה וכאלה. אבל אם אתה שלם עם היצירה שלך, אתה חזק מהשאלות הללו. הן חסרות משקל סגולי לעומת מה שאתה עושה. יש אנשים שתמיד יחפשו את השאלות, ‘למה הוא שר את זה?‘, אבל באותה מידה המאזין יכול לקחת את הדברים ולנכס אותם לעצמו, למשל במקרה של זוגיות שהסתיימה. ב‘נשיקות לחולשתך‘ יש סיפור שהוא לאו דווקא שלי, אלא סיפור על פרידה. במוזיקה ושירים אתה צריך להיות מספיק פתוח כדי שזה יאפשר לאנשים להיכנס פנימה, ויהפוך חלק מפסקול החיים שלהם“.
אגב, אשתי אהבה מאוד את דיסק המופע המשותף שלך ושל ריטה, ואחרי שנפרדתם היא כבר לא מסוגלת לשמוע אותו. שברתם את לבה. יש סיכוי לאיחוד מקצועי מתישהו בעתיד?
“זאת שאלה שאני נשאל הרבה. אני יכול לגלות שבאלבום שריטה הולכת להוציא, יש שיר שאני הלחנתי לה - ‘אמנם אין אהבה‘. מאוד אשמח לשיתופי פעולה
ההרגשה שלי כצופה הייתה שלא ממש נהנית בתוכנית הזו. איך באמת חשת אז?
“זו הייתה תקופה של הרבה בית ספר. פריים טיים זה עולם מאוד תובעני. לא משחק ילדים. מבחינת חברת הפקה שעובדת אתך, יש הבדל עצום בין פריים טיים לבין תוכנית בוקר, או תוכנית שמשודרת ב־11 בלילה. הרייטינג נמצא לחלוטין בהלימה ללחץ שהמערכת מעבירה. לא הגעתי לתוכניות האלה קודם, למרות שהציעו לי הרבה פעמים. הייתי בדילמה אם נכון להחליף את מה שבא עם רמי קלינשטיין, שזה מוזיקאי, במה שהיה למשל בתקופת ‘כוכב נולד‘ – תפקיד שבו מוזיקאי הוא גם שופט. לא רציתי את זה. ואז באו אליי מ‘דה וויס‘ ואמרו לי: ‘תראה, יהיה לך זמן לעבוד עם האנשים כמנטור, לא תהיה שופט. זה ‘פיל גוּד טי־וי‘. אין מריבות בין שופטים או אגרופים מילוליים ועקיצות‘. אמרו לי גם לצפות בתוכניות שנעשו בחו“ל ולראות שזה כך. ובאמת ראיתי, וזה היה מאוד ‘פיל גוד‘. לא היה שם הסיימון (קאוול) הזה. אז שמחתי שאנחנו לא נהיה כאלה, אבל מהר מאוד זה נעשה ככה, ולא כל כך מצאתי את עצמי שם. “מעבר לזה, ראיתי פתאום שאני עובד יותר שעות בשביל השידור בטלוויזיה, ופחות כמנטור. נתנו לזה הרבה פחות זמן. ואז החלטתי שמספיק. לא באתי להיות איש טלוויזיה של פריים טיים. נכון, זה נותן המון פרסום ורייטינג ועוזר בכל מיני דברים, אבל זה זמני“.
הוויכוחים עם אביב גפן היו אמיתיים, או מבוימים לצורך הדרמה?
“הם היו אמיתיים. אני חושב שאביב מבין טלוויזיה טוב יותר מהרבה מאוד אנשים, והוא הבין שאלה הדברים שגורמים לשיח סביב התוכנית“.
בט“ו באב (11.8) יעלה קלינשטיין מופע באמפי שוני, ומטבע הדברים והתאריך לא יחסרו שם שירי אהבה. לצד אלה, קלינשטיין שומר לקהל של ההופעה בונוס מיוחד. “אני מתכנן לארח את קרן פלס, ולשיר ביחד שיר משותף שעוד לא הוצאנו. שיר אהבה כואב על זוגיות“. החיבור עם פלס הוא סוג של שילוב בין חדש לישן. 28 שנים עברו מאז ‘ביום של הפצצה‘, אלבומו הראשון של קלינשטיין, שנותר חריג מאוד בקריירה המוזיקלית שלו, עם שירים כמו‘ את שרה ברדיו‘, ‘אש‘ ו‘זמן גשום‘. כבר בתקליט השני השתנה הסגנון לגמרי, ומפופ אלקטרוני עם נגיעות רוק הוא עבר לפופ מיינסטרים רך ושקט יותר, שנשאר איתו עד היום.
“עשיתי מעבר חד מאוד מהאלבום הראשון לשני“, אומר קלינשטיין, “וכשאני חושב על כך בדיעבד, היו לזה כמה סיבות. מצד אחד התעלמתי מרמי הפסנתרן יותר מדי זמן. המוזיקה שחייתי אותה בשנות ה־80 הייתה של הפקות ועיבודים, זה היה הדבר החשוב, ולא היה הרבה פסנתר. אמנם גדלתי על אלטון ג‘ון ועל בילי ג‘ואל, אבל בזמן שהוצאתי את האלבום הראשון זה היה מאוד לא טרנדי, ולכן הפסנתר הושם בצד. בדיעבד, אם האלבום ההוא לא היה מקבל את הביקורות הרעות שקיבל, ואם הוא היה מצליח במכירות - 20 אלף עותקים הם כמות נמוכה בהשוואה לשלאגרים של אותה תקופה - אולי הייתי ממשיך בקו הזה. וזה עונה לך גם על עניין היחס לביקורת. אבל בעיקר הרגשתי צורך להחזיר את הפסנתר, לחזור אל עצמי“.
יש סיכוי שתשוב לסגנון ההוא, של האלבום הראשון?
“קשה לי להאמין, אבל נבר סיי נבר“.
לתגובות: dyukanmr@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם