מירה עווד: אני לא חמאסניקית
בנוגע להתלהמות באינטרנט היא טוענת שחצינו את הגבול ואיבדנו שליטה, אבל ההודעות הפרטיות שהיא מקבלת הרבה יותר גרועות מהטוקבקים. למרות שעוצמת האלימות מזעזעת אותה, היא בכל זאת מזמינה להפיץ את האור בקמפיין חדש ביוזמתה ומאמינה שאפשר עדיין להגיע להדברות כשיש מפגש עיניים, ולא מאחורי מסכים
נמאס לה שקוראים לה חמאסניקית, ונמאס לה מכל מילות הגנאי והקללות, משני צדי המתרס. "איבדנו שליטה", מסכמת מירה עווד באופן חד משמעי את המצב האלים אליו התדרדרנו. "אנחנו לא אמורים לדבר ככה אחד אל השני, גם אם אנחנו לא מסכימים. בחיי היומיום יש חוקים ברורים שמסבירים כיצד עלינו להתנהל בציבור, והאלימות הזו לא הייתה עוברת בשום מקום. אם אנשים היו יושבים בהרצאה, נגיד, ומישהו היה מדבר כך אל המרצה, שני מאבטחים היו נכנסים ומוציאים אותו מהאולם, ומתוך סיבה טובה. יש הסכמה בעולם שכך לא מתנהגים, ככה לא מדברים אחד לשני. זו חצייה של קו אדום".עוד בתרבות:
אורנה בנאי פוטרה בשל התבטאויותיה
במילים של לנון: אדי ודר מגיב לביקורת
טבילת אש: עליית ערוץ 20 בצילו של צוק איתן
מירה עווד עומדת על קו התפר. היא מהלכת במיומנות על החבל הדק שבין הערבית והעברית, בין החברים מפה ומשם, בין תל אביב וראמה, מקום הולדתה. בקריירה בינלאומית של למעלה מעשרים שנה היא למדה להתמודד עם הקהל הישראלי, שיודע לפרגן אבל גם לא חוסך בביקורת, ולעיתים בתוקפנות. היא ספגה, למשל, כשייצגה את ישראל באירוויזיון. מיהודים ומערבים. זה היה זמן מלחמה, כמו עכשיו. ופתאום, בהסלמה, ההמון חוזר לשנוא את מי שלמד לאהוב זה מכבר. זה מפליא כשמסתכלים על עווד, אישה שברוחה שלום ויצירה, שחיי דו קיום מלאים הפכו לחלק בלתי נפרד ממהותה. אבל בתור אושייה ערביה-ישראלית, גורלה, בימים שכאלה, נחרץ.
כשעווד מדברת על האלימות בימים האחרונים שומעים את הכאב בקולה, את הפצע שממאן להגליד. "אבדה הצנזורה העצמית. אנשים מרשים לעצמם להתנהג באלימות, כל הזמן. לקרוא אחד לשני בשמות הכי נוראיים שיש, להכליל. ההכללות האלה, הפוליטיות, זה הכי נורא. כמובן שכל היהודים הם תמיד ככה, וכל הערבים הם תמיד ככה, וכל השמאלנים הם ככה וכל הימנים הם ככה והחרדים הם ככה. קשה לי עם שמות הגנאי שנזרקים לכל עבר, עם הדיבור המתלהם. קשה לי עם זה".
את מקבלת הודעות נאצה גם לאינבוקס הפרטי?
"בוודאי. ההודעות הפרטיות הרבה יותר גרועות מהתגובות, והן מספיק גרועות כשלעצמן. אני אומרת 'בואו ביחד', ואנשים יורדים עלי. אומרים שאני עובדת עם החמאס. מתי בחיים שלי עבדתי עם החמאס? מה עוד אמרתי על החמאס, מלבד לכנותם פנאטים ומשוגעים? האם אני חמאסניקית בגלל שאני קוראת לשלום בין העמים? זו זריקת מילים פוגעות ללא חשבון.
"אני לא מגיבה להם. אומרת 'שידברו, אולי יווצר דיון'. אני כנראה נאיבית; מקווה שאנשים ידברו ושמטיח ההאשמות ירד מהעץ. אולי הוא יבין שזה לא נקרא הבעת דעה, אלא הפצת שקרים. אנשים שכותבים 'כל ילד בעזה צריך למות' לא היו מתבטאים בצורה כזו אילו היו פליטים בעצמם. אני מרגישה שאנחנו זקוקים לחשבון נפש, אבל אני לא יודעת איך לעשות אותו. צריך איזושהי תנועה רבתי".
אם היית פוגשת ברחוב טוקבקיסט שכתב תגובות פוגעניות, היית מסוגלת להגיע איתו להדברות?
"בוודאי. הכל אחר כשיש מפגש עיניים, אדם מול אדם".
מבצע "צוק איתן", לפי עווד, הוא מכה שכבר חטפנו בעבר, שמסיטה אותנו מהדרך לחיים בשלום. "המערכה הזו היא שידור חוזר מדויק של מקום שכבר היינו בו. כל המסרים שמועברים מההנהגות כבר הועברו בעבר, וכל הדיונים בחדשות כבר נעשו, והבנו שזה לא יעבוד. לא נצליח לפתור את מה שקורה באזור שלנו בדרך הזאת. יש צורך בפתרון ארוך טווח, סבלני וסובלני, עם מחשבה אסטרטגית, לא טקטית. מחשבה של ארבעים שנה קדימה, של הסתכלות לעתיד.
"הלוואי שהייתי יכולה להגן בגופי על ילדי שדרות", היא אומרת בהתייחסות לסטטוס קוו המצמרר של אנשי קו האש, "וגם על ילדי עזה. כל כך הייתי רוצה, אבל אין ביכולתי לעשות זאת. הכלי היחיד שלי הוא ההשפעה שיש לי על קומץ של אנשים שעוקבים אחרי מה שאני עושה. הם יכולים, אולי, לעזור לי להפיץ נקודת אור, שאומרת שיש כאן אנשים שמאמינים שלא צריך לפעול באלימות. שיש ערך הומניטרי בשני הצדדים, שרק מחפש את הצד השני כדי להושיט לו יד ולהודיע: 'אני פה'. לא סתם הלכתי ביום חמישי לעצרת של לוחמי השלום, בה היו גם פלסטינים וגם ישראלים, שאמרו: 'אנחנו לא רוצים את ההרג הזה. זה לא מה שיוביל אותנו אחד לשני'.
"היו שם אפילו תושבי שדרות. תושבת אחת אמיצה ברמות, מאגודה שנקראת 'קול אחר', אמרה שהיא כל הזמן צריכה לרוץ למקלט, ובכל פעם חושבת גם על הצד השני. זה בדיוק מה שאני עוברת. אני, בתל אביב, בעודי רצה לחדר מדרגות רעוע בשביל להגן על עצמי, שואלת: 'אלוהים אדירים, מה קורה שם בזמן שאני כאן?'".
כמו בפתגם המפורסם של צ'כוב, היא הבחינה באקדח במערכה הראשונה של המחזה, וצפתה את העתיד להתרחש במערכה השלישית. "עוד לפני ההסלמה הממשית של התקופה אליה נכנסנו, רוח ההסלמה הייתה באוויר. הסלמה של הסתות, של דיבורים לא ראויים ברשת, של אלימות מילולית קשה. כמובן שהאסקלציה הזאת שעלתה ברשתות הייתה סוג של נבואה להמשך. ראיתי את ההתלקחות שכובשת את המדיה והרגשתי שמשהו צריך להיעשות, שמישהו צריך להשמיע קול מחאה".
עווד לקחה יוזמה. במכתב שפרסמה בעברית, ערבית ואנגלית, היא מזמינה את חברי הפייסבוק שלה לשלוח תמונה לצד מקור אור, כסמל להפצת השלום. התמונות נערכות גראפית ומתפרסמות בעמוד הפייסבוק, תחת הקמפיין החדש שהתחילה, "Spread the Light".
"המחשבה על האחר היא כל כך חשובה", היא אומרת. "כל הזמן. לא רק עכשיו בהסלמה. אם נרצה או לא נרצה, אנחנו כנראה פה באזור ביחד, וההכללות שאנחנו יורקים אחד על השני הן מיותרות ושגויות. יש מספיק הוכחות בשטח בשביל להבין שלא כל העזתים הם חמאסיניקים, ושלא כל הפלסטינים הם טרוריסטים, ושזה לא נכון שכל הישראלים הם משוגעים ופאשיסטיים. בואו נפסיק עם זה. החברה האנושית כאן התרגלה לדבר בהכללות האלו, ולא לתת אפילו לסיכה קטנה לחדור אל חומת ההכללות והסטראוטיפים.
"הקמפיין הזה הוא הנשק היחיד שיש לי. אם יש חושך, אני לא אשאר באפלה, ואדליק גפרור. אם מישהו יצטרף אלי, ידליק עוד גפרור, אז אני כבר ארגיש שאני לא לבד, וגם הוא ירגיש כך. ואם אדם שלישי יצטרף אלינו, אז בכלל שלושתנו נרגיש שהנה, לא לשווא אנחנו מושטים יד – כי יש מי שמושיט בחזרה. זה מעגל של אנושיות".
רוצים להשתתף בקמפיין של מירה עווד? שלחו מייל לכתובת info@miraawad.co בצירוף תמונה שלכם לצד מקור אור ומסר שברצונכם להעביר. אל תשכחו לציין את שמכם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם