ראשי » תרבות » ספרות

תמיד יחכו לך: עשרה סופרים כותבים למשיח

את מי נאשים כשהמשיח יבוא ויסדר את העניינים, אילו קבוצות פייסבוק ייפתחו סביב עבודת הקורבנות ומה יהא על מעגל תורמי כרטיס אדי? עשרה סופרים וסופרות מנסים לדמיין את ימות המשיח. פרויקט מיוחד

משיח / שהרה בלאו

אני מביטה למטה. קבוצת עננים כבדה חוסמת לי את שדה הראייה, אבל נשיפה אחת קטנה -והכל מסתדר.
רפאל וגומיאל שולחים בי מבט נוזפני. הם לא אוהבים את ההתערבויות הקטנות האלה. מבחינתם, מרגע שיצרתי את חוקי הטבע -אל לי לשנות בהם דבר.

אם רק הייתם יודעים עד כמה זוג הבירוקרטים האלה מנהלים עבורכם את העניינים, הייתם משתגעים. אבל לי לא אכפת, הם באמת הרבה יותר טובים בזה ממני, מה גם שככה אני יכולה להתמסר משך שעות לפעילות החביבה עליי: להשקיף מלמעלה.

אם רק היה זה יום רגיל, יכול מאוד להיות שמישהו מצמד הבירוקרטים המלאכי הזה עוד היה אומר לי משהו, אבל הם יודעים היטב שלא כדאי להם לנסות שום דבר במהלך תשעת הימים. זה נכון שבדרך כלל אני חנונה ורחומה וארוכת אפיים ורגליים וכל התכונות היפות האלה שהצמדתם לי, אבל תשעת הימים האלה באמת מוציאים ממני את כל הרע.

אתם, יקירים שכמוכם, נוהגים להפיל הכל על "קטב מרירי", השדון המסכן הזה שכולו משובץ עיניים. אם רק הייתם יכולים לראות אותו! האומלל הקטון אינו מסוגל לכלום -כל היום דלקות עיניים, דלקות לחמית, גלאוקומות ושעורות, שלא לדבר על זה שמאז שהחליט לעשות את ניתוח הלייזר ההוא, כמה עשרות מהעיניים שלו התייבשו והוא בקושי מסוגל למצמץ, שלא לדבר על גרימת נזק.

אני היא זו שמזיקה, אבל אתם מסרבים להאמין בזה. אולי עדיף ככה.

ושלא תגידו שלא הזהרתי אתכם. "בכיתם לחינם", אמרתי לכם אז, בקולי הנעים, כשבחרתם להאמין למרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה, "ואני אתן לכם בכייה לדורות" (במדרשים אני מצוטטת תמיד בלשון זכר ולא נעים להודות, אבל זה די מוצא חן בעיני, משווה לי אפיל מרשים וסמכותני) ומאז אתם אכן בוכים ובוכים. אני אהיה הראשונה להודות שאני אכן נותנת לכם סיבות טובות מאוד לכך, אבל אני גם מספקת לכם גם לא מעט סיבות לשמוח.

אם כי אני חייבת לציין שאתם מאכזבים אותי.

בכל שנה אותו סיפור: הן עולות אליי בחזרה, בוכיות, מושכות באפן, עיניהן לחות. "לא סופרים אותנו", אומרות המשיחות היפות שלי, בזו אחר זו, "לא רואים אותנו", הן פועות מולי בקולן העדין.

"ברור שלא יראו אתכן, יפות שלי, אתן הרי רק רעיון", אני אומרת להן בכל שנה, "הם יודעים שאתן רק רעיון, הם יודעים שאתן כבר מהלכות ביניהם. הם יודעים שהם חיים בעידן המשיח".

אזכור המילה המפורשת, גורם בכל שנה להתחדשות הבכי. "הם לא יודעים כלום", אומרת לי המשיחה התורנית. כמה שהיא יפה. מין יופי שקוף והיולי שמסתיים בסנטר מחודד, "הם לא מאמינים שהגעתי, מסרבים לראות. ואני לא מבינה. הם הרי שבו לארצם, לא? בנו אותה, השתקעו בה, יש להם אפילו ערוץ מורשת חדש, אז למה הם ממשיכים לחכות?"

אני מזכירה לה שהציפייה היא חלק מהעניין. "עמוק בלב הם יודעים שהם חיים בתקופת משיח. הם פשוט לא יכולים לוותר על הציפייה. זה חזק מהם. הם לעולם לא יפסיקו לחכות".

המשיחה התורנית היפה לא משתכנעת, היא מושכת בכתפיה בעלבון. רפאל ונומיאל מביטים בה בשעמום. קטב מרירי מזליף טיפות לעיניו, ואני? חוזרת להשקיף בכם ממרומים. אלה ימים לא קלים, נכון, ויש לפנינו עוד הרבה עבודה, אבל אתם חייבים להתחיל להפנים: אלו הם ימות המשיח.

עוד בתרבות:
וודי אלן ממשיך לזכות מן ההפקר
הראל סקעת: שישרפו אחד אחד
אייל גפן לא סופר את המתים בצד השני

הוא מסיט את הווילון וסוקר את הכיכר שמתחילה להתמלא. יש חשדנות באוויר, כל כך הרבה שנים שרו ואף על פי שיתמהמה, אולי גם הפעם הוא יתחרט. הוא מתלבט אם להסיר את המגבעת, היא למענם, לא בשבילו. אולי הם צריכים את ההדר שחיכו לו.

מצחיקות אותו ההכנות לכבודו. הוא עוקב כבר שבועות אחר המתרחש מרגע שהתפשטה השמועה שיבוא. עולם לומדי התורה החל מעיין בהלכות מלכים ברמב"ם, כל גדולי התורה מנסים לדלות כמה שיותר מתנות שיביא באמתחתו מלך המשיח, זאב יגור עם כבש ולא יהיה שעבוד מלכויות והחוכמה תרבה והלבבות יתיישרו. הוא עיקם חיוכו כששמע את המאמצים שלהם להבטיח שבואו יביא את היום. אבל לא רק בעולם התורה כנסים נערכו — בכל התרבות העולמית החלו הבטחות לרחף בחלל העולם. שלום. חלום. פתאום. והוא, לפעמים הרגיש כמו הקוסם מארץ עוץ — אנשי עוץ מחכים לקסם ולו אין שפנים לחלץ מכובעו.

קולות החזרות של הטקס עולים באוזניו. זה היה צפוי שהמופע יתחיל ב"עומד בשער" (תבוא, אנחנו מחכים לך יותר מדי שנים — כן, אז תבוא), ומתבקש גם השיר "ענווים ענווים" (בשעה שמלך המשיח בא, עומד על גג) וכמובן איך לא — קאבר לשלום חנוך (משיח בא, משיח בא ומצלצל), ואי אפשר בלי קצת נוסטלגיה אז "משיח משיח משיח אויויויויוי", והצלילים ממלאים את החדר ואת לבו.

הוא מביט בהם: אישה זקנה בספסל מתקלף, חבורת נערים צעקנית, דגלים. וככל שמתחדד מבטו הוא מבחין כיצד בפניהם מתחלפת אט–אט השמחה בפחד: התרגלו כל כך להאמין שיבוא ובמה יאמינו כעת? התרגלו כל כך לחכות וכיצד ימלאו את מימוש ההמתנה? התרגלו לשיר בסוף כל טקס, אני מאמין באמונה שלמה בביאת, ומה ישירו בסוף הטקס היום?

הוא לא אוהב את השתוללות היחצנים. כל העיתונים מבקשים ראיון חג ענק. הוצאות הספרים מתעקשות להחתים אותו על חוזה לטרילוגיה, גם להם לא ברורה העלילה אבל ברור שהיא קיימת. ויש לחצים לראיון בתוכניות טלוויזיה, פגישות עם נשיא ושועי עולם וגדולי תורה. הוא לא אוהב את זה. לא בשביל זה הוא בא.

הנה ילד קטן עם בלון אדום וכתוב עליו, ידעתי שתבוא בסוף. הלב נחמץ כי הציפיות של הקהל מאיימות פתאום על הקהל עצמו. כמה העמיסו עליו, הם חשים בלי לומר בקול, ומה יביא בכנפיו? האם תהליך השלום יתממש סוף–סוף? האם באמת יחסל את העוני ואת הפשיעה? ויש גם חשש באוויר, האם כעת נצטרך לחזור כולנו בתשובה?

הוא סוגר את הווילון ועוצם את עיניו. מסיר את המגבעת. מתיישב. עוד רגע ידפקו על הדלת, אות עבורו לצאת אל המרפסת לנאום. ומה יגיד להם? ואיך יגיבו?

הרי אני לא אבנה גשרי שלום, גם לא אדומם מנועי מלחמה. רק דבר אחד יש במעילי, רק דבר אחד אשנה — אטול מהם את הדחף לצעוק. כן, בשביל זה באתי. לא לפטור פערים חברתיים ולא למוטט גבולות. כל שבכוחי הוא לקחת מכם את הצעקה. שומעים? מעתה לא יצעקו יותר בעולם, לא צעקת אם על לכת בנה, לא צעקת אדם על רעהו או צעקת איש על אישה. לא צעקת ילד ולא צעקת הכבישים והחול והים. את השאר תצטרכו להמשיך אתם. אני אוכל רק לקחת את צעקתכם.

הנה הדפיקה. הוא נעמד. רגע לפני שיוצא לבו מוצף. הוא רוצה לצעוק, באתי, סוף–סוף באתי, פיו נפער אך נעתקה ממנו הצעקה. במקומה הוא נכנע פתע אל השולחן שבחדרו, מתייפח ולוחש לעצמו ומשיח לפי תומו, באתי, סוף–סוף באתי.

ביום בו הגיע המשיח התעורר הרבי מקוצק בקברו וראה נר דולק למראשותיו ומחילה חפורה ממנו ונמתחת אל המזרח. הבין הרבי שנחייה בתחיית המתים והמחילה מזומנת לו כדרך הצדיקים כפי שביאר הרש"י במסכת כתובות. ניער לאלתר עפרו וחילץ עצמותיו וחגר את האבנט שלו ואחז בנר בידו ויצא בזריזות אל ארץ ישראל.

המחילה הייתה צרה ותקרתה השתפלה לפרקים, וכמין קיטור לוהב של מעיינות חמים שרה בה, ופעם אחת כשכפף גופו קדימה על מנת שלא ייחבט הספודיק שעל ראשו, הותר מבלי משים האבנט מירכיו ונשמטה אמרה אחת שלו על הקרקע, ודרך עליה ונבלם במרוצתו. משכך החלו הרהורי תוכחה מרצדים במוחו אנה ואנה. קודם גער בעצמו: "מנדלי, מנדלי, בוש לך, מה לך עפר ואפר כי מתהדר אתה בתחיית הצדיקים? ראה כמה נחפזו עצמותיך וקפצו ונחברו זו על זו כדי ללכת כאן. נחפשה דרכינו ונחקורה, כלום מחילת אמת זו או שמא רק מחילת כזב שחפר היצר הרע בראשך כדי להחטיאך בחטא הגאווה?" אחר ייסר עצמו על מה שחשב קודם: "אהה, מנדלי, מה לך מתהדר במידת הענווה ומחשב ערך עצמך? ואולי אינך יודע דבר וחצי דבר וראוי אתה שיחפור הקדוש ברוך הוא את כל עולמו בשבילך מחילות–מחילות?", לסוף הקשה: "וכי משנה לקדוש ברוך הוא אם מנדלי חושב על עצמו כך או כך?"

עוד הרבי מקוצק ניצב שם נבוך ומיוסר ומיוזע בקפוטתו המולבנת מאבק ולפתע נבהלה להבת הנר שבכפתו ממשב רוח שהתנפל עליו מאחור, ונתהדהדו שם בגבו של הרבי טפיפות רגליים עדינות, ומתוך חלל המחילה המאובך שבעורפו הסתער קול נשי ופגע בו. "בבקשה, חכה לי", התחנן הקול, "בבקשה", חזר ושידל. נקבה הייתה שם, או משהו מעין הנקבה, והרבי נבעת מהצלילים המתחטאים שהחיו בו כל מיני רגשות שמתו מזמן ותפס שאין לו מפלט מניסיון זה מלבד המשכה של המחילה ונשא רגליו קדימה ונמלט והאבנט שלו מסתלסל אחריו כזנב חיה נרדפת.
"פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש", מלמל לעצמו הרבי בנשימה טרופה תוך כדי ריצה חורקת גרם, וכפה על דעתו גלגולי סברות ועיוני הלכות, עד שכמעט ונשתכחו ממנו פיתויי אותה עלמה, ועד שכמעט והתנגש, מקץ כמה דקות, או כמה שעות, או כמה ימים, זאת לא ידע לשער, בדלת עץ קטנה שסכרה את המחילה. כשהדף אותה נגלה לעיניו קיטון זערורי שאורכו כמידת אדם ישוב וסולם ישר וגבוה רתוק לאחד מכתליו וראשו של הסולם מגיע אל תכלת הרקיע המבצבצת מצוהר מרוחק שמעליו.

משך הרבי את עצמותיו הדואבות בשלבי הסולם ונתמשכה לו עלייה זו כמו טיפס ת"ק פרסה, וכשהתקרב לפתח שמע אנשים הצובאים עליו, וקוראים: "רבי, רבי, רבי", ומשכוהו משם מעלה כמה זרועות גבריות חסונות ומצא עצמו רבוץ על האדמה, חש את אותו ריח טחוב כספוגית של עפר ארץ ישראל, וכמעט ושככו מערכי לבו, והנה רק הסכינו עיניו אל אור החמה המסמא, ולמולו ראה ערב רב של גלמים חבושי כיפות לבנות ושחורות ואדומות, שפרצופיהם מעולסים במין עונג, והם מפזזים כנגדו ומוחאים כפותיהם זו אל זו, וקוראים במקהלה בצהלות סוסיות קצובות: "משיח!" "תחיית המתים!" "משיח!", "תחיית המתים!"

השקיף הרבי מקוצק אנה ואנה ולא ראה איש. כה נבחל מהבל פיהם הגס והעדרי וכה כבד עליו הבוז והלעג לרפיונם המחשבתי, עד שכמאליו נשמט גופו אחורנית והפיל עצמו חזרה אל תוך הבור. בדרכו מטה הצליפו עצמותיו בשלבי הסולם וזה האחרון ניתק מהקיר. לסוף נשתל הרבי בקרקעית הבור כשכפות רגליו נעוצות בכותל, גבו מרתק את הדלת הקטנה לבל תיפתח, וכפותיו מאוגרפות. כך ישב כמה רגעים, בוהה מעלה בסולם העקור והעקום שזוהר דק מן הדק נתפס בשלביו השבורים, ובכל הזמן הזה שנדמה כנצח לא ידע אם חי הוא אם מת, עד ששמע את חריקות ציפורניה של האישה השורטות את הדלת מעברה האחר.

זוכרים את הטקסים בבית הספר היסודי? אלו שהסתיימו בשירת התקווה ואני מאמין? זו אני שם, הילדה עם הצמה והחולצה הלבנה, ששרה עם כולם בעוז "ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו". הנה סוד: יסלח לי האל הטוב, אבל לא התכוונתי לאף מילה.

בהתחשב בכל מה שאני יודעת על בתי מקדש ועלינו, קשה להגיד שאני מחכה בקוצר רוח. למעשה המחשבה על בניין הבית מעבירה בי כפור קטן של פחד. בתי מקדש הם הרי בית גידול מוכח לשנאת חינם, סיאוב ומלחמות היהודים. והם מסתיימים תמיד בחורבן.

מה יקרה אם ייבנה המקדש, מחר נניח? בבקשה, בואו נדמיין: הנה. זו אני שם, עושה את הדרך המוכרת על כביש מספר אחת. משמאלי הפגנת הצמחונים, ובידיה שלטים. קורבנות זה רצח! מימיני הפגנת נאמני הר הבית, בשירת "מי שמאמין לא מפחד" (בשולי הדברים: איך זה שמילים כל כך משונות וחסרות פשר, ועוד מבית היוצר של  הזמר הזה דווקא, הפכו להמנון הפגנות פופולרי בקרב חובשי כיפה? הייתי מחשבת מסלול מחדש). הגענו, מתקרבים לאזור המקדש. הנה מכשפת הצניעות התורנית, מציעה בחיוך נעים לעטוף אותי בשאל צנוע. והנה הפשקוויל שטוען שאישה בלי גרביונים–שרוולים–כיסוי ראש באזור המקדש היא סרטן בלב האומה. לכולם מטרה קדושה ולהט בעיניים. כן, הם מוכנים להרוג כדי להציל את הכבש הזה. או כדי לשחוט אותו. או כדי להציל את האומה מסרטן חוסר הצניעות.

כיוון שזה דמיון מודרני, אפשר לשלוף בו את הסמארטפון ולגלוש בפייסבוק. כל כך הרבה קבוצות חדשות: "פי אלף יותר קדושה לישראל", "מוות למקריבים הרוצחים", "מוות ללא–מקריבים הבוגדים", "גם אני כהן ללא חוש הומור", "עוצרים את הלוויים הפרזיטים", "גם אני תומך בחזון הצמחונות והשלום", ו"מתנגדי הקורבנות הם רפורמים". לייק.

לייק לכולם. כי אני חברה בכל הקבוצות. אני אדם מאמין שלא מפחד במיוחד. מצד שני אין לי שום רצון להקריב כבשים ועיזים באופן סדיר. לא מתנגדת לצניעות. כן מתנגדת לשיח הצניעות. ובימים כתיקונם כל אלו הם המשפחה והחברים שלי. מארגני התפילות והצמחונים. הכתומים והירוקים. ואני אוהבת אותם. בסתם ימים כולם יפים בעיניי. דברים גדולים מטילים עליהם צל גדול. ובכל פעם שצצה מלחמה קדושה אני צריכה לבחור צד.
אולי פעם נצליח לאזן בין כל הקולות. עד אז, מצדי שיתמהמה. זו אני שם, שוגרת שגרה בקפה בעמק רפאים. אני בשלי וירושלים בשלה. ויש הרי כל כך הרבה קדושה בכל זה. בכל רצף של כמה ימי חול ברוכים יש רגע של צלילות. ואלו רגעי התפילה וההודיה העמוקים ביותר שיצא לי להכיר. אולי ימות המשיח הם פשוט להכיר בזה שהעולם קדוש כמו שהוא. ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם.

"איזי–זבח" שלום, מדברת רינת, במה אוכל לעזור?
או, שלום! אני מחכה לכם כבר 25 דקות על הקו...
אני מתנצלת אדוני, לפני פסח זו תקופה מאוד עמוסה. במה אוכל לעזור?
קניתי אצלכם קורבן תודה ושלחתם לי דגם תקול. העז הזו מסריחה לגמרי. לדעתי זה נחשב מום פוסל. אני רוצה להחליף בבקשה.
אין בעיה, אנחנו עומדים לרשותך תמיד.
לא תמיד. תודה.
על לא דבר.
סליחה?
לא משנה. איזו חבילת תודה רכשת?
אני קניתי חבילת "תודה קומבו הכל כלול". חלות מצות, סולת, שמן, יין, הכל. כולל ביטוח מומים.
מצוין. תוכל לתת לי את ארבע הספרות האחרונות של כרטיס האשראי?
שמונה שתיים חמש חמש.
ותאריך תוקף של הכרטיס?
אדר תשע"ט.
תודה. רק שנייה, אדוני...

אוקיי, אני רואה כאן באמת את החבילה שרכשת ומגיעה לך החלפה. יש לך גם נקודות שצברת מקורבנות קודמים. תרצה אולי לשדרג לפר? אנחנו אמנם לא עושים משלוחים של פרים אבל הוא יחכה לך בתחנת האיסוף בירושלים.
פר זה טוב יותר הלכתית?
לא. אבל זה יותר מגניב.
לא, לא. עז זה מספיק.
אין בעיה. אני אשלח אליך קורבן חלופי שיגיע מחר. השליח יגיע בין 9 בבוקר ל–3 אחר הצהרים, אז שמישהו יהיה בבית.
אממ.. זה.. נו, טוב.
אני רואה כאן שאתה זכאי לטכנאי טהרה כחלק מהחבילה, אתה מעוניין לקבוע תור?
אני איטהר באופן עצמאי.
אדוני מודע לזה שהוא חייב להגיע עם אישור טהרה בשביל להקריב?
לא... צריך אישור?
צריך טכנאי מורשה שיזה עליך מי פרה אדומה ויוודא טבילה כראוי לפני. המים שלנו עברו אישור סנהדרין והטכנאים מאוד מנוסים. אני יכולה לקבוע לך תור במקדש בעוד שבועיים.
יש יותר קרוב אולי?
לא לטהרה רגילה. אם תשדרג למסלול "טהרה מהירה", נוכל להקדים לשני הקרוב. זה עוד 59.90.
אוקיי. שדרגי אותי. תודה.
אפשר אולי להמליץ לך על הרחבה לחבילת קורבן התודה שקנית?
זה "הכל כלול", מה עוד אפשר להוסיף?
אתה יכול לקנות עוד שתי חבילות למימוש עתידי -לעשות טריפל -ולשלם רק על שתיים. אני יכולה למשל לארגן לך חבילת פסח נהדרת, כולל אירוח בירושלים.
חשבתי שנגמרו המקומות במלונות בירושלים השנה.
מעולם לא אמר אדם שצר לו המקום, אדוני...
טוב, זה לא רלוונטי, יש לי כבר חבורה לפסח הקרוב.
תרצה אולי לרכוש -ללא התחייבות למימוש, כמובן -את חבילת "נזיר אדיר" שלנו?
נזיר מה?
אם תחליט להיות נזיר, תקבל את כל קורבנות סוף הנזירות, כולל תער לגילוח ובקבוק יין מתנה בשביל לשתות אחרי.
אני לא רואה את עצמי נעשה נזיר בקרוב.
ביטוח חטאת? טוב לשנה. לא חטאת, לא שילמת.
לא, תודה.
אדוני עם הארץ במקרה?
סליחה?
יש לנו מבצע על קורסי הסבה מעם הארץ לחבר. חברים מקבלים הטבות מס, וזה גם מומלץ מאוד לכהנים. מקבלים כרטיס חבר מהודר.
יש לי כבר כרטיס חבר, תודה.
תרצה לקבל תזכורת בסמס לא להותיר מהקרבן?
לא.
טנא מהודר לביכורים?
אני רואה חשבון.
ביטוח צרעת?
אני מנתק עכשיו.
טוב. תודה שהתקשרת ל"איזי–זבח". הקדושה שלך חשובה לנו. ה' עמך.
יברכך ה'.

ויום אחרי שהמשיח הגיע, דווקא אז, מוטי ליצ'מן התעורר עם שעורה בעין, והשעורה הייתה גדולה וצהבהבה ועסיסית ותפוחה ומדבקת, ואשתו נועה, שקצת נבהלה מהפרצוף שנהיה לו, הרחיקה ממנו את התינוקת שלהם, תהל, ומיד התנצלה ואמרה, סליחה שאני ככה בייבי, אני פשוט מפחדת שהיא תידבק ממך, ומוטי שנבהל גם, הלך מהר למטבח וחימם לעצמו תיון של תה קמומיל במים רותחים, ואחרי כמה דקות, כשהתיון קצת התקרר, הוא נשכב על הרצפה של המטבח עם התיון קמומיל על העין, ובפה שלו היה טעם של שכול חמוץ כי הוא לא צחצח שיניים, ובראש שלו היו מחשבות מרירות ואפורות וצפויות על הבת שלו שעדיין לא נרדמת בלילה, ועל האישה שלו שלא מצליחה לשאוב חלב כבר שבועיים, ועל החיים הדהויים והמעייפים שלו שלאט–לאט גוברים עליו, כאילו שהוא כמו כולם, והתיון קמומיל שהיה לו על העין הלך והתקרר,

ובאותו הזמן ממש, לא רחוק משם, אפרת בן סנן נכנסה לאתר של המרכז הארצי לבחינות ולהערכה, כדי לבדוק בפעם המי יודע כמה את הציון שלה בפסיכומטרי, ודווקא אז, לא ברור למה, הציונים הוזנו, ואפרת ראתה את הציון הסביר שלה, שהיה נמוך בשלושים נקודות מהמינימום הנדרש כדי ללמוד פסיכולוגיה, והידיים שלה הזיעו, והלב שלה דפק מהר וחלש, כמו שלבבות של אנשים מאוכזבים דופקים, כי מה יהיה עכשיו, מה היא תלמד, איך היא תסתכל לנועם, המדריך שלה בלחמן שהאמין בה כל כך, בעיניים, מה היא תגיד להורים שלה, ולאקס שלה, עמית, ששואל אותה מדי פעם בהודעה אם יש חדש, ומה היא תלמד אם לא פסיכולוגיה, היא הרי לא רוצה להתפשר על החיים האלה כמו אמא שלה שחלמה פעם להיות רופאת עיניים והיום היא סתם יועצת בתיכון על שם יצחק רבין,

ולקראת אחר הצהריים, במקום אחר, אחרי שעות ארוכות של התלבטות ובהייה, גלעד הלוי שלח לדפנה פרי הודעה בווטסאפ, ובהודעה הוא כתב, הי דפנה, היה לי ממש כיף אתמול, אני אשמח שניפגש שוב, אם מתאים לך, ובהתחלה היה רק וי אחד, אבל אחרי כמה שניות היה עוד וי, וגלעד, שנכנס לסטרס נוראי, סידר את המשקפיים, והשאיר את המסך של הווטסאפ דלוק כדי לראות אם דפנה מקלידה משהו, ואחרי כמה דקות היא באמת ענתה לו, ובהודעה שלה היא כתבה, איזה קטע, בדיוק רציתי לכתוב לך, וגלעד הצטמרר ונרגע, אבל מיד אחר כך, דפנה כתבה בהודעה נוספת, האמת היא שלא נראה לי שמתאים לי להיפגש שוב, סורי גלעד, אני מקווה שזה בסדר, ואחר כך היא שלחה עוד הודעה עם סמיילי נבוך כזה, וגלעד כתב לה כמו לוזר, ברור שזה בסדר, שמחתי להכיר, והלב שלו נקרע מדפנה, ומכל הבנות שלא סופרות אותו, ובכלל, מכל הבנות היפות שיש בעולם כל הזמן,

ובכל מיני מקומות אחרים היו כל מיני אנשים אחרים, עם פצעי בגרות במצח ולבן של אבנית בקומקום ודלקות בברכיים ואיומי פיטורין ומשכנתאות צפופות ועמדות שמירה וחיתולים במבצע ברמי לוי ושערות באוזניים ואקסיות ששומרות על קשר ומשברי אמונה והורים מאוכזבים וימי זיכרון לשואה ולגבורה ומיגרנות קשות וטיפולי פוריות ונמלים בכלי של הסוכר וריבים קטנוניים על גובה התשלום לוועד הבית ושעמום עמוק ושפיצי שהלך וגדל, וגדל והלך, למרות שמשיח.

"הלו, שלום".
"שלום, הגעתי ליעל משאלי?"
"כן".
"הסופרת?"
"כן".
"שלום, מדברת נופר, אני תחקירנית של אורלי וגיא".
"כן?"
"שמעת שאתמול הגיע המשיח?"
"לא. עוד לא התעוררתי. מתי הגיע?"
"אתמול. מאוחר. אחרי מהדורת לילה וגיא פינס".
"אה".

"אז מה את אומרת על זה?"
"על מה?"
"על המשיח... רצינו להזמין אותך אלינו, עכשיו, למשדר המיוחד. עוד שעה מתחילים".
"לא, תודה".
"למה?"
"לא סובלת את התוכנית".
"מה?"
"לא יכולה הבוקר, יש לי פילאטיס".
"יעל משאלי?"
"כן".
"מדברת אביב מאשרת קוטלר".
"כן".
"אנחנו מצלמים למגזין כתבה על הימים הראשונים של המשיח, חשבנו שיתאים לבוא אלייך לאפרת..."
"אני כבר עשר שנים לא גרה באפרת".
"אה..."
"כן".
"אבל גרת שם, נכון?"
"כן".
"אז סבבה, יכול להתאים לנו".
"על מה הכתבה?"
"על המשיח".
"אבל מה על המשיח?"
"כתבה".
"בוקר טוב יעל, זיו מחדשות השבוע, יש לך בשבילי מישהו לדבר על המשיח?"
"מישהו?"
"מישהו שיש לו דעה, שמצטלם טוב, שיש לו סיפור עם המשיח".
"יהודה עציון?"
"לא ימני".
"שמאלני שיש לו סיפור עם המשיח?"
"כן. אם יש לך אישה זה הכי טוב".
"שמאלנית עם סיפור עם המשיח?"
"כן. יש לך?"
"אני צריכה לחשוב על זה".
"טוב, תחזרי אליי".

עוד שש–שבע שיחות כאלה (וויינט יהדות, אנרג'י דעות, גלי ישראל, לונדון וקירשנבאום, אבן שהם) ואני כבר מבינה שאין ברירה. חייבת להתעדכן, לגבש דעה ולכתוב פוסט.

מזפזפת בין הערוצים. כולם אומרים אותו דבר: "חייבים להגיד, אורלי", "בסופו של יום, אברי", אף אחד לא יודע כלום. אין לנו על מי לסמוך אלא על הפיד שבפייסבוק. אם לא הייתי מוחקת את עצמי מיד מכל קבוצת ווטסאפ שאי פעם צורפתי אליה בעל כורחי, הייתי אולי יותר מעודכנת, אבל אין לי סבלנות לטרחנות משום סוג. במיוחד לא מהסוג הזה.

סמס ממוקד לכתב בשטח, העורך המיתולוגי: "אמיתי? המשיח הגיע?"
"חיובי".

משיח. מה כבר יכול להיות? כל עוד האינטרנט האלחוטי דולק אפשר להתעדכן. כל המשיח הזה לא שווה לי אם שגרת העצלתיים שלי תיפגע. הגיע אתמול אחרי גיא פינס. מה זה הטיימינג הזה? מה צריך להבין מזה? יש לימודים היום או אין? מה קורה עם דיווחי התנועה? ומזג האוויר? עדיין קיץ בכלל? ואיך אני יכולה לסובב את הסיפור הזה על המשיח כך שייצא פוסט עליי?

סטטוס. הוסיפי תמונות/ סרטון.
על מה את חושבת?
חיכינו, חיכינו, בכינו, בכינו, ומי סוף–סוף בא?
אז לא חמור לבן ולא זקן ארוך, וגם אם היה מתמהמה עוד — בכלל לא נורא. כמו כל דבר שמחכים ומצפים לו יותר מדי — האכזבה בילט אין.
משיח.
על הקפה–למיטה של הבוקר זה לא השפיע בינתיים.
עדכונים בהמשך.
ציבורי. פרסום.

שלושה חודשים עברו. ולא ידענו. אנחנו — בשלנו. והוא בינינו.
המצטדקים טוענים שלא יכלו לשוות בנפשם פלא כזה. המלעיזים כינוה שקרנית.
אישה הנושאת את כרסה בין שיניה, קובלת במבט על כבודתה משוללת ההיגיון.
היא לא הסגירה את סודה, עד ליום שפגשה בתחנת האוטובוס את הרופאה. האחרונה לטשה בה זוג עיניים לא מאמינות. "אבל...כיצד זה ייתכן...?" פלטה.
והיא, זו שכרסה בין שיניה, משכה בכתפה.
"ספרי לי", התחננה הרופאה.
"מה יש ל...?"
"והאבא? איפה...?"
"עזב. פוחד".
"אני זוכרת במפורש. באת אליי לפני שנה בערך".
"כן, זוכרת".
"ובאולטרסאונד ראינו בן..."
"אמת".

"אבל... כל זה קרה לפני שנה. ואת עדיין..."
"עכשיו את מבינה למה בעלי עזב? לא יודע מה אני נושאת ברחמי. 'שנה מעוברת' מכנה אותי".
"ואנשים בסביבתך הקרובה? מה הם אומרים?"
"לא אומרים. העתקתי את מקום מגוריי. לא יכולה עם המבטים, והשאלות, ו... רגע, ומה את עושה פה?"
"בעלך עבר אצלי במרפאה. סיפר לי. אמר לי היכן את מתגוררת".
"אז הוא עדיין חושב עליי...?"
"הוא רוצה שאעזור לך".
"שתעזרי לי".
"כן. את יודעת, ניתוח קיסרי..."
האשה שכרסה בין שיניה פרצה בצחוק עייף. "זה לא יעזור".
"למה לא?"
"כי לא לניתוח קיסרי אנחנו זקוקים אלא לניתוח משיחי".
הרופאה בהתה בה באלם.
ההרה חייכה. "זה הרגע שהאוטובוס מגיע, אני מתנצלת, שיחתנו נקטעת במפתיע ואני לא נאלצת לומר דברים שתתחרטי ששמעת".
הרופאה נדה בראשה. "האוטובוס מאחר".
שתיהן צחקו.
הרופאה הרצינה. "מה קורה פה?"
"הוא מדבר איתי".
"מי?"
"העובר. אני לא הראשונה. ודאי גם לא האחרונה. קראתי על זה ברשת".
"זה?"
"אמהות המשיח. אחת לעשור נושאת אישה ברחמה משיח. היא מחכה בסבלנות עד שהוא יואיל לצאת לאוויר העולם, ולמרבה הצער זה לא קורה. בדרך כלל אחרי שנתיים אם המשיח הולכת לעולמה ולוקחת איתה את העובר הסרבן".
הרופאה שתקה.

"אמרתי לך שלא כדאי...?"
"את אומרת לי שהתינוק מסרב להיוולד? ושאין דרך לגרום לו..."
"רק בדרך הטבע. בפעם היחידה שרופאים ניסו לחלץ משיח מרחם אמו, לפני שבעים שנה בערך, לקו כל העוסקים במלאכה בהתקף לב. תארי לך, אישה הרה על שולחן הניתוחים מכותרת בשלושה רופאים מתים".
"זה קרה בסך הכל פעם אחת".
"אנשים לא מוכנים להסתכן שוב".
"ולמה התינוק לא מוכן להיוולד?"
"זה לא שהוא לא מוכן. הוא מתמהמה. מחכה לשעת הכושר. או משהו כזה".
"מאין את יודעת?"
"הוא מדבר איתי בחלומות. בכל לילה, כשאני נרדמת, הוא מדבר איתי. ראשית הוא מודה לי על הכנסת האורחים. לאחר מכן הוא מבקש את סליחתי על התמהמהותו. ואז הוא מסביר שעדיין לא הגיעה השעה".
"אבל אם הוא המשיח...?"
"הוא טוען שהעולם לא ראוי למשיח. העולם זקוק לרבבות משיחים, אבל לא ראוי אפילו לאחד. הוא אומר הרבה דברים. הוא זוכר מה קרה בפעם הקודמת".
"סליחה?"
"בפעם הקודמת שמשיח נולד. לפני 450 שנים".
"איך הוא יכול...?"
"יש לו ידע מוקדם. זה קשור לגן המשיחי. מדלג 20 דורות, פחות או יותר. מצד בעלי. מי היה מאמין?"
"רגע, ומה קרה בפעם הקודמת?"
"אנשים התעצלו. לא התאמצו. חשבו שביאת המשיח פוטרת אותם מאחריות. 'עכשיו אפשר לנוח'. זה לא מצא חן בעיני המשיח הקודם".
"ומה הוא עשה? הרי הוא לא יכול לחזור אל הרחם".
"עשה שישכחו. מחה מזיכרונם. נישא למאפרת".
"ומה אפשר לעשות כדי לשנות את דעתו?"
"לא הרבה. בעצם כלום. לא מפני יום לידתו הוא חושש אלא מפני היום שאחרי".
"את חייבת לשכנע אותו. אחרת הוא..."
"אני יודעת. הוא כבר הכין אותי לרגע הקשה. כששנינו נעזוב את העולם".
"זה לא מקובל עליי".
"מה?"
"אני מוכנה".
"סליחה?"
"אני מוכנה. רק את ואני. בחדר הניתוח".
"אבל סיפרתי לך מה קרה..."
"יש לי לב חזק".
"אבל למה...?"
"כי את כבר פה. והוא גם. ברוחו. ואולי, רק אולי, כשייווכח לדעת שאנחנו עיקשות לא פחות ממנו, יואיל בטובו..."
"ואם לא?"
"כמו שאמרת. זאת לא הפעם הראשונה. ודאי לא האחרונה".
"אני לא..."
"בואי. האוטובוס מגיע".

כשאמא אמרה שאבא חזר מוקדם מהעבודה וכנראה שהמשיח הגיע חשבתי שזה סתם הבלה–בלה הרגיל שלה. אבל אחר כך השכנה אמרה שהמשיח הגיע כי הבן שלה זרק את הסיגריות המסריחות לאסלה ושמעון סחוג מהבניין ממול אמר שהמשיח הגיע כי רוקי הכלב שלו הצליח לעשות את מה שכלבים אמורים לעשות באופן טבעי אבל אצל רוקי יוצא רק אחרי שעה שהוא גורר את הישבן שלו על הדשא כאילו שהוא מנסה לנגב חומוס. ואז התחלתי להבין שיש מצב שזה רציני. ואז בערב ראו אותו בטלוויזיה ובכלל עף לי המוח. הוא הופיע במהדורה המרכזית וכולם צילמו אותו כאילו אין מחר. אנשים התעלפו עליו. כתבת אחת, לא שהיא נראתה לי הכי אינטיליגנטית, דחפה לו את המיקרופון לפרצוף ונראה לי שעוד שנייה היא חוטפת התקף. טוב, מה אני אגיד לכם, הוא היה להיט ברמות קשות. איך הוא נראה? כמו שמשיח צריך להיראות. היו לו זקן לבן ותלבושת שנראתה לי קצת מעפנה ולא הכי מתאימה למזג האוויר אבל הפרשנים ניתחו אותה ואמרו שזה אפוד של כהנים. ובעיקר היו לו העיניים האלו שאני חושב שעליהן האנשים הכי נגנבו, מין עיניים כחולות שנראו חדשות לגמרי למרות שהוא היה די תרח והרגשת שהוא רואה אותך ממש, בתלת ממד כמו בקולנוע, לא כמו אמא שלך שכבר יודעת שאין מה לצפות ממך או החברים שלך שמתקשרים רק כשמישהו הבריז להם.

בעיקר כולם שאלו את המשיח למה דווקא עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים של סבל ושל מלחמות הוא מגיע פתאום. על זה הוא לא ענה ורק חייך את החיוך המיוחד שלו ושאל אותם אם כבר מאוחר להם והם היו מעדיפים שהוא ילך. ואז כמובן שכולם נשפכו עליו והתחילו לצעוק, לא לא לא, מה פתאום, העיקר שבאת ורק תישאר. זה הזכיר לי את אבא שלי שאומר שכשיש לך חיוך מדאים אתה יכול להרשות לעצמך דברים. זה כנראה היה נכון במקרה של המשיח, למרות שבמקרה של אבא הוא לפעמים בכל זאת היה צריך לישון על הספה.

ואז הגיעו ימות המשיח ואנשים היו מרוצים סוף. אמא שלי והשכנה היו כל היום מדברות, וואלה, נגמרו לנו הצרות, כבר לא יהיה בזבוז כסף על הזבל הזה של הסיגריות ולילדים יהיה אבא שהם אפילו יראו אותו בשעות האור. ועוד הרבה אנשים היו מרוצים, למשל המורה להיסטוריה שאמרה שעכשיו היא כבר לא תצטרך להכין מערכי שיעור חדשים כי כבר לא יהיו יותר מלחמות והמורה לחינוך גופני שכבר לא היה צריך לדאוג שיזמינו אותו לשימוע אצל המנהל בגלל מה שהבנות משכבה י' סיפרו שהוא עשה להן. עכשיו אף אחד כבר לא יכול לעשות משהו רע שפוגע במישהו אחר. אין, כל דבר שמבאס מישהו, אפילו ברמה הכי קטנה, פשוט נמחק. "שלום על ישראל", כפי ששמעון סחוג אומר.

ואז התחלתי לשים לב שבכל זאת אנשים נראו קצת בדיכי. למשל אבא שלי, שהוא והבן של השכנה היו יושבים בחדר מדרגות והבן של השכנה היה מספר על הסיגריות ואיזה רגעים יפים היו לו איתן, ואבא היה מספר על העבודה שלו, ואיזה מגניב היה להישאר בערב אחרי כולם, והאצבעות שלו היו רצות על המקשים של הסמארטפון ורועדות אבל הוא לא היה מסוגל להקליד. ולאט–לאט הסתבר שיותר ויותר אנשים לא היו מרוצים. אפילו אמא נעשתה שקטה כי היא כבר לא יכלה להאשים את אבא ולהגיד שבגללו היא לא השלימה את התואר כי עכשיו הוא היה בבית כל ערב וחתך לנו סלט. זה ביאס אותה להבין שהיא יכולה להאשים רק את עצמה וככה זה היה אצל כולם. פעם לפחות היית יכול לשלוח אצבע מאשימה, כפי ששמעון סחוג אומר. והיום כולם יודעים שהחיים שלהם עלובים בגלל שהם אלו שעלובים, כי את זה המשיח לא יכול לתקן.

ואז יום אחד זה קרה. המשיח חתך. הסתלק בלי להשאיר פתק ובלי להגיד מילה. אבל אנשים קלטו אותו. ידעו שזה היה בגלל שהם לא אהבו אותו מספיק ולא פרגנו לו. כלפי חוץ הם הצטערו שהוא הלך ובכל החדשות היה אבל לאומי, אבל כלפי פנים כולם שמחו והרגישו הקלה שעכשיו יהיה כמו קודם. הבן של השכנה רץ לפיצוצייה לקנות מלבורו לייט ואבא שלי נשאר בעבודה עד תשע בערב ונכנס הביתה עם האף בסמארטפון. היחיד שהצטער מהלב היה רוקי של שמעון סחוג שנאלץ לחזור לעשות חליקות עם הישבן על הדשא ובעיניים החומות העצובות שלו ראיתי שהוא מחפש את המשיח על אמת, ואם יום אחד הוא יחזור במקרה אז רוקי יתפוס אותו חזק עם השיניים ולעולם לא ייתן לו ללכת.

כבר עשרים שנה שאני עובדת ב"מכון המשיח לעולם ועד", רק כדי לוודא שמה ששלישיית האמגושים אמרו בעת לידתי היה נכון. וכה אמרו האמגושים לאמי המותשת לאחר לידה שארכה כשלושים שעות: "בזמנה יפציע המשיח מצד לבה והיא אשר תזכה לקבל את פניו ולשרתו".

אמא שלי לא התרגשה ורק שאלה אם אפשר לבוא אחר כך, בין שתיים לארבע, בתיאום מראש, כי לא כל כך נוח לה עכשיו.

במרוצת השנים ניסיתי לסחוט מידע. "איך הם נראו? למה לא הצעת להם קפה? מה זאת אומרת לשרת אותו? מתי זה יקרה?"

אבל לאמא לא היה כוח להגיב על שטויות כאלו.

שנה לפני שהפציע משיח, כבר התרבו הסימנים. גוג פלש ממזרח ומגוג ממערב. הם נפגשו באמצע, באזור ביצות כברה, ולא הפסיקו להילחם. הנביא ישעיהו ג'וניור הסתובב ואמר שרק דברים טובים עומדים לקרות בעוד שירמיהו ג'וניור אמר את אותו הדבר, רק ההפך. אחר כך החמירו הבעיות הכלכליות ושווקים בגוונים של אפור פרחו, ובמחיר חייך יכולת להשיג אפילו שמן זית. במכון לא היה כסף, הם שילמו בשיטה הבטוחה, כלומר בשוטף פלוס לעולם אין לדעת, והבוס תירץ את המצב בכך שתכף יבוא משיח ואז לא נצטרך כסף. בינתיים, הבקענו נתיב לחמורו של משיח והצלחנו למצוא בחי בר של יטבתה חמור אפור שהאחראי שם התעקש לטעון שמדובר בצבע לבן. חוץ מהפעולות הללו, היה עלינו לוודא שסדנת "תחיית מתים" מתפקדת היטב, שכל האיברים של תורמי אדי בעבר משומרים היטב עבור רגע התחייה.

ביום שהמשיח הגיע התקלקלו הרמזורים וכל העיר נסתמה במכוניות מקרטעות. הבוס הביט בשמיים ואמר לי: "זהו, זה קורה". אני סברתי שהוא שוב מנסה להסיח את דעתי מעניין השכר שלי, אבל אז הבחנתי בהבזקים כסופים. הנחיתה הייתה מהירה מאוד. דק גזרה, הבלח של משקפי שמש, מכנסיים לבנים, אלגנטיים, והוא נחת על ידי ממש, מצד שמאל, בדיוק כפי שניבאו האמגושים.

"זה החמור שלך", אמר הבוס כשמשיח וידא בהבעה מודאגת שלא נותרו פיסות עננים על גופו. "חמור?" הצטמרר משיח. "אני רגיל ללקסוס שלי".

הבוס שלף דף מכיסו והקריא: "אתה צריך להיות עני, לרכוב על חמור לבן, שמע, אני יודע שזה לא ממש הצבע, אבל השתדלנו, והחוטר, היי, מה עם החוטר?"

מישהו בדק לו בציציות ואישר בקול: "לגמרי ג'ינג'י. אין מה לדאוג. בית דוד, בטוח".

אחר כך שום דבר לא התנהל כמו שצריך. ההמונים צבאו על ירושלים ולנו היו בעיות עם משיח אנין טעם. הוא הסכים לרכוב על החמור רק אם נפרוש עליו סדין ממשי, לא הסכים להיפרד בשום אופן מנעלי הלואי ויטון שלו וכשבאתי למשוח אותו נרתע ושאל בבהלה מה אחוז החמיצות בשמן.

"אני לא ממש יודעת", אמרתי, "אני רק יודעת שזה שמן קנולה". משיח נרתע וזעק: "קנולה? לא זית?"

ברור שמשיח לא הסכים ללון במלון. "מי שהולך לישון עם פשפשים", ואמר לי שאמא שלו הועידה אותו לגדולות ולא לזה פילל כשיורט אלינו מהשמיים. רציתי לומר לו שגם אותי הועידו לגדולות, אבל אם לשרת את המפונק הזה נקרא גדולות, אני מעדיפה להתמקד בקטנות.

כשהיה צריך להקריב את הקורבן הראשון בבית המקדש, הוא החוויר ואמר שהוא צמחוני. התנדבתי להקריב במקומו, אבל בתנאי שישתה את החלב מעטיניה הצמוקים של הפרה, ואז הוא החוויר עוד ואמר שהוא טבעוני. השיא היה ברגע תחיית המתים, כשאלפי שלדים התחילו לקום מהעמק, והאו"ם נטש בבעתה את הר הבית המפורז. "אני יודעת שזה לא נהוג ושתחיית המתים היא ליהודים בלבד", אמרתי למשיח. "אבל אם אני מוותרת על דודה אסתר הרעה אפשר בבקשה את דילן תומס במקום?"

במקום לענות הוא העיף מבט בשלדים ("אני רוצה את השפתיים הללו", אמרה שלד אחת ואחר ביקש את הקוביות בבטן) ושקע לתוך עילפון. בזמן הזה חשבתי שאולי המלחמה בין גוג ומגוג לא כזו איומה, היא הרי תיגמר מתישהו, ואולי יגיע משיח יותר חוראני, ואז המצב הכלכלי ישתפר, והבוס קרא את מחשבותיי ואמר לי: "תשכחי מהצ'ק".

מתוך "נובלה של ייאוש מתקדם"

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...