ברח לקרקס העכשווי, והביא אותו לישראל
רודף אחר חלומות אך נשאר תמיד עם יד אחת על הקרקע ומתרגש מהתחלות חדשות במקומות זרים אך מרגיש שביתו בישראל, יובל עוז מביא ארצה את בשורת הקרקס העכשווי כפי שהציג אותו בניו יורק, בלי פילים ובלי פאייטים, ומדבר על הקסם שבעשיית הבלתי אפשרי
כששואלים את יובל עוז במה הוא עוסק, הוא משיב "אני אמן קרקס ומוסיקאי", אך בתחילת הדרך, כבוגר לימודי אמנות ה- Hand Balancing בצרפת, חבש על ראשו כובעים רבים נוספים: מנהל חזרות, גרפיקאי, משווק, מפיק, במאי ועוד, ורתם את כל כישוריו על מנת להגשים חלום אחד – להקים בניו יורק חלל ייעודי למופעי קרקס, מחול ותיאטרון.עוד בתרבות:
עשרה סופרים כותבים למשיח
הראל סקעת: שישרפו אחד אחד
אייל גפן לא סופר את המתים בצד השני
מאז, הספיק להופיע על בימות רבות ברחבי ארה"ב, ללמד את אמנות הקרקס, ליצור שיתופי פעולה יוצאי דופן עם אמנים בסדר גודל של "סירק דה סוליי", להגשים עוד כמה חלומות ולברוא חלומות חדשים. "הראש שלי תמיד עובד, הגלגלים תמיד מסתובבים", אומר עוז. "כל דבר שאני רואה הופך לרעיון או לבליל של רעיונות, שעוברים תהליך סינון עד לרעיון סופי, שבסוף הופך למציאות או לא, אבל תמיד נוצר קודם כל כרעיון".
"את עולם הקרקס גיליתי ממש במקרה, כשהוזמנתי להשתתף בקטע תיפוף על פחים לקראת אירוע גדול, לפני כעשור. ראיתי שם מישהו שנתלה על חבל ועושה דברים מדהימים. למחרת, כבר הייתי תלוי בעצמי. אחרי שעסקתי והופעתי באקרובטיקה אווירית לתקופה קצרה - חבל, טיסו, טרפז, דאבל טרפז ועוד, נתקלתי ברשת בווידאו של אמן שמתאזן על שתי ידיים ואז עובר ליד אחת. אמרתי לעצמי, וכמה מתאים לי להגיד את זה: 'זה לא יכול להיות. זה לא הגיוני. זה מה שאני אעשה'. מכרתי את כל מה שהיה לי בארץ, סיימתי את הפרויקטים המוסיקליים שהיו לי ועברתי לצרפת ללמוד אצל מורה זקן את האמנות המופלאה הזו".
שני תחומי היצירה של עוז, מוסיקה ואמנות הקרקס, שזורים זה בזה לאורך כל הדרך. עוז עובד כעת על אלבום בהפקתו של גיל לואיס, שותפו לרבים מן הפרויקטים. אחד השירים הבולטים באלבום הוא "Keep On Moving", העוסק בהתמודדות עם פחדים ובצורך המתמיד להישאר בתנועה, שני אלמנטים מרכזיים בחייו של עוז וביצירתו.
מה למוסיקאי ולעולם הקרקס?
"החיבור של המוסיקה ושל קרקס מבחינתי היה ותמיד יהיה קיים שם. קודם כל, לכל תנועה יש את הקצב שלה. כדי להצליח להתאזן על יד אחת צריך להיות מאוד קשוב לעצמך ולמשתנים שונים, כמו במוסיקה. מעבר לזה, החלום הגדול שלי הוא שילוב מיוחד בין השניים. אני מקווה שבעתיד הקרוב כבר אוכל להראות משהו ראשוני ממנו. זה באמת חלום ענק ובדיוק אחרי כאלה אני אוהב לרדוף".
עוז רודף אחר חלומות עוד מילדות. הרבה לפני שנסע לצרפת ולניו יורק, עזב, כשהיה בן 14 בלבד, את בית הוריו שבדרום, על מנת ללמוד תיאטרון ב"תלמה ילין".
"תיאטרון הייתה האהבה הגדולה שלי ורציתי לעשות את זה במקום הכי טוב שרק יכול להיות. החיים האלו הם מה שאנחנו עושים מהם, והם נזילים ומשתנים. לי זה קוסם. אני אוהב לחלום, אבל קם מהר אם נפלתי, כי כבר יש חלום נוסף בראש".
על הבמה אתה מתמקד דווקא בחיבור לקרקע. זה ניגוד מעניין. איך אתה מסביר אותו?
"אפשר לעוף גם כשנמצאים על הקרקע. זה מבחינתי חלק מהקסם של סוריאליזם ברמת הקונספט והיצירתיות, ושל הקרקס גם ברמה הטכנית. הבחירה שלי להתמקד ב- Hand Balancing, מקצוע קרקס של איזון על הידיים ועל יד אחת, הייתה גם קשורה לרצון שלי לעשות את מה שנראה לי בלתי אפשרי.
"מבחינתי, כל היכולות האלו, בין אם על הקרקע ובין אם באוויר, משמשות עבורנו האמנים כלים ליצירה ולביטוי. היום כבר לא מדובר רק באילו אלמנטים אתה יודע לעשות ומה הרמה הטכנית שלך - אלא גם במה אתה יכול עכשיו להגיד, ליצור ולעשות עם הכלים האלו. איזה סיפור אתה יכול לספר".
בימים אלה, עוז עובד על פרויקט חדש ומסקרן בשם Ozone, שמטרתו לספק פלטפורמה בה יוכלו אמני קרקס להתאמן, ליצור, להפיק ולהעלות יצירות משלהם, ולהביא את בשורת הקרקס העכשווי לישראל.
"כששומעים כאן את המילה קרקס ישר עולות לנו לראש תמונות של קרקסים קלאסיים, עם אקרובטים נוצצים, פילים וקופים. הקרקס המודרני הוא יותר שילוב של תיאטרון, מחול, ויכולות שלקוחות מהקרקס הקלאסי. הוא כבר לא פונה בהכרח לילדים – יש הרבה יצירות שהן יותר בוגרות ופונות לקהל הבוגר. אני רואה הרבה אנשים שנחשפים לראשונה לקרקס העכשווי בהפקות של Ozone, מתאהבים ומיד רוצים עוד. אין לי ספק שהקהל בארץ יאהב מאוד את הז׳אנר.
"חלק ממה שעושה Ozone הוא לשמש כקורת גג שתאפשר לאמנים דרך השירותים שלה להפוך את החלום שלהם למציאות: אם זה ברמת ההפקה, שיווק - שזה תמיד עניין לא פשוט, הפקה בפועל, כרטיסים ועוד.
"אחד הדברים הראשונים והחשובים ביותר שאנחנו עובדים עליו עכשיו הוא מציאת חלל שיוכל לספק לאמני קרקס את הדבר המרכזי לו הם זקוקים - מקום לאימון ויצירה. צריך חלל גדול וגבוה, וזה משהו שלא קל למצוא. החלל מתוכנן להבנות מבפנים כתיאטרון מודולרי שבו אנשי מקצוע מתאמנים ויוצרים במהלך היום, ובלילות החלל יארח הופעות קרקס עכשווי מכל הסוגים, יצירות מקוריות, ערבי במה פתוחה וגם ערבי קברט שיארחו אמנים מהעולם, לצד מופעים נוספים שיוכלו ליהנות מהיתרונות הטכניים שיציע המקום".
במקביל להקמת Ozone, אתה מעלה מופע בשם No Strings Attached. מה מצפה למי שיגיע לחזות במופע?
"הרעיון הוא מופע קרקס שיכול, עקרונית ,להתרחש בכל מקום. הוא לא דורש שום תלייה, שום חיבור, שום דבר מיוחד. רק אמנים. רק יכולות אנושיות. ההופעה בנויה מקטעים קטעים שכל אחד הוא עולם בפני עצמו. המופע הוא פרי שיתוף פעולה עם שני אמנים ישראלים שעושים חיל בחו״ל - רון בארי, ג'אגלר מוכשר, שחי בשבדיה ומופיע בעולם, ואיתמר גלוקסמן - אקרובט מוכשר, שבימים אלו חי בצרפת ועובד על מופע חדש יחד עם מספר אמנים מצוינים. אני שמח על הזכות להפיק את המופע הזה ולחלוק את הבמה עם האמנים האלו".
אתה מדבר על סוריאליזם ועל התרחשויות שאינן תלויות זמן ומקום. לסוגיות אקטואליות אין מקום ביצירה שלך?
"ההעדפה שלי היא להצליח לקחת את הקהל לעולם אחר. יש מספיק דברים לא פשוטים במציאות שלנו ואני בוחר לתת להם הפסקה מחיי היום יום בעזרת הז׳אנר העל-מציאותי הזה. תמיד נחמד לראות פנים מחייכות ואם אני יכול לקחת חלק בזה - מבחינתי זו זכות גדולה".
"אני חושב שחשוב דווקא עכשיו לנסות ולספק אלטרנטיבות תרבותיות ואמנותיות לאנשים שלא רוצים להיות כל היום רק בדאון מהמצב. אני חושב שזה רכיב חשוב בשמירה על השפיות. למי שצריך, למי שרוצה. אני מבין אמנים שלא הגיעו להופיע עקב המצב הביטחוני, אבל הבחירה שלנו היא דווקא כן להופיע כדי לספק אלטרנטיבה. כחלק מההתייחסות שלנו למצב, גם בחרנו לתת הנחה של 25% ממחיר הכרטיס לכל תושב מהדרום שיגיע. חשוב לנו להביע תמיכה, אפילו אם היא סימבולית. המשפחה שלי מהדרום ואני יודע איך זה מרגיש.
"תמיד ידעתי שארצה לחזור לארץ, לחיות כאן, לגדל את הילדים שלי כאן וליצור כאן. ישראל זה הבית שלי, כאן מדברים את השפה שלי, זו המנטליות שאני מכיר, לטוב ולרע. כאן זה המגרש הביתי שלי. כאן המשפחה והחברים שהם חלק חשוב ובלתי נפרד מהחיים שלי".
"אני לא יודע אם זה החום, המצב הביטחוני או סתם חוסר סבלנות - אבל נחצו קווים אדומים בכל מה שקשור לתגובות על דעות, בין אם של אמנים או של אנשים אחרים. אני חושב שחשוב שנכבד אחד את השני כאזרחים שווים במדינה הזו, שנקשיב. מותר לנו לא להסכים ומותר לומר את דעתנו. זה נקרא דיון והוא מבורך. אנחנו צריכים להיות זהירים ולראות שאנחנו לא פוגעים בעצמנו ובחופש הביטוי הבסיסי שאמור להיות לכל אחד מאתנו".
אמנים ואושיות ידועות מרחבי העולם מתבטאים אף הם בנוגע למבצע "צוק איתן" ולפעולה בעזה. כישראלי שהתגורר וחי בחו"ל, האם אתה סבור שמי שאינו חי בישראל מסוגל להבין את המצב לאשורו?
"אני חושב שהרבה מאתנו, כולל אותי, לא באמת יודעים הכל, לא באמת יודעים את כל הפרטים, לא רואים את התמונה המלאה. כל אחד מביע את דעתו על פי המידע שיש לו, שלעיתים נכון יותר ולעיתים פחות. אז אנשים מבחוץ? אין לי ספק שהם רואים עוד פחות. מספיק שאמן מאיזו ארץ יבחר לראות ערוץ טלוויזיה כזה ולא אחר, כדי שכבר יראה תמונה אחרת לגמרי. הייתי שמח אם דווקא אמנים וסלבריטאים אחרים, שיש להם את היכולת להגיע להרבה מקומות בעולם במסגרת הופעות ומיזמים בינלאומיים, יבואו לראות את המצב בעצמם, ידברו עם האנשים ולא יגבשו דעה רק לפי התקשורת".
המופע No Strings Attached
יעלה בבית מיומנה, 23.8.14, שעה 21:00
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם