צבי הנינג'ה: נחמד, לא קוואבנגה

ארבעת הצבים חוזרים למסך הגדול עם אקשן קולח וסטרילי לקטנטנים ועם מייגן פוקס בתלת ממד לאבות. הם יצליחו להנעים את זמנכם למשך שעה וארבעים דקות, אבל אל תצפו ליותר מאשר ריחוף קל על גלי הנוסטלגיה

איתמר רייצס | 7/8/2014 14:22

בשביל הקסם הבא נדרשת מכונת זמן וקצת רוח שטות. השנה היא 1991, וכותב שורות אלה עולה לכיתה א'. זו הייתה תקופה כל-כך שונה, שספק אם הנוער של ימינו יוכל להאמין שהייתה באמת: הליכוד היה בשלטון, ירו טילים לתל אביב, מיקיאגי הופיע נון-סטופ בטלוויזיה, וצבי הנינג'ה היו הדבר הכי חם שאפשר להעלות על הדעת: סרטים באורך מלא, תחפושות בפורים, סדרת אנימציה בדיבוב האחים מוסרי, והמרצ'נדייז, אח, המרצ'נדייז. 23 שנה אחרי, הסרט האחרון של צבי הנינג'ה (לא כולל העיבוד הזניח מ-2007, שהורכב כולו מאנימציית מחשב) והרביעייה הירקרקה חזרה למסך. מייקל ביי, אדם שיודע דבר או שניים על להיטי קיץ וגם על החייאה של סדרות מהאייטיז, חתום על ההפקה, ועל הבימוי אחראי ג'ונתן ליבסמן הדרום אפריקאי ("זעם הטיטאנים").

עוד בתרבות:
האח הגדול: מפגשים מהסוג הטיפשי
אקסטנט: הסדרה הטובה של הקיץ?
המעגל: תאונת דרכים טלוויזיונית

לעוף על גלי הנוסטלגיה. ''צבי הנינג'ה'' מתוך הסרט

אפריל אוניל, שהשנים היטיבו עמה והפכו אותה למייגן פוקס, היא כתבת צעירה בחדשות ערוץ 6 בניו יורק, שמאסה בכתבות צבע ומייחלת לפריצה הגדולה. ערב אחד היא עדה לניסיון שוד של "שבט כף הרגל", ארגון הפשיעה של שרדר הידוע לשמצה, שמסוכל על ידי ארבעה יצורים מסתוריים: ניחשתם נכונה, מדובר כמובן בצבי הנינג'ה, שהתחנכו בביוב על ברכיו השעירות של העכברוש ספלינטר, שיוצאים להושיע את העיר. אפריל, שהכירה את הצבים עוד כשהיו ראשנים קטנים במעבדה של אביה המנוח ושל שותפו, אלכס סאקס (ויליאם פיכטנר מ"נמלטים", קריפי כתמיד), מבינה שעלתה כאן על הסיפור של חייה. עכשיו רק נותר לה לשכנע את הסובבים שהיא לא זקוקה לקב"ן, ועל הדרך לעזור לחבריה החדשים-ישנים להציל את המצב.

כבילוי ממוזג וממותג לכל המשפחה, "צבי הנינג'ה" נותנים תמורה לא רעה למחיר הכרטיס. הדמויות המוכרות לא השתנו: דונטלו עדיין מגה-חנון, מיכלאנג'לו עושה צחוקים ודחקות, רפאל זועף רוב הזמן וליאונרדו מנצח על כולם במנהיגותו השקטה, שהיא דרך אלגנטית לומר שהוא לא עושה שום דבר מעניין. הצופים הצעירים מקבלים אקשן קולח וסטרילי, נטול דם וקרביים שפוכים, והאבות שלהם מקבלים את מייגן פוקס בתלת-ממד.

הסרט כולל גם כמה בדיחות לא רעות בכלל, לרבות רגע נחמד של הומור עצמי מצד הצבים. יש בו תפקיד משנה חמוד של ויל ארנט ("משפחה בהפרעה"), וופי

גולדברג בכבודה ובעצמה נשלפת, ולו לרגע, לכבודו מהנפטלין, וייאמר לזכותו שהוא נמנע מהמרחויות מיותרות וסוגר עניין אחרי 100 דקות מהודקות יחסית - לא עניין של מה בכך בימינו.

למרות כל זאת, התוצר הסופי לא חורג כמעט בשום שלב מגבולות ה"בסדר". בניכוי הערך הנוסטלגי המסוים שלו, התוצאה היא סרט שהצופה מזדכה על הזיכרונות ממנו ביחד עם משקפי התלת ממד. אנחנו אמנם רק בתחילת אוגוסט, אבל אפשר כבר לקבוע שאת התואר "אם תראו הקיץ שובר קופות אחד – שזה יהיה הסרט הזה!" נצטרך כנראה להעניק לסרט אחר.

עדיין, קצת מתחשק לי לחזור אל הילד שהייתי אי שם בתחילת שנות ה-90, להניח יד על ראשו ולומר לו: "תנוח דעתך, בני. אני בא מהעתיד, וצבי הנינג'ה עדיין חיים ובועטים. אה, ותאכל כמה שיותר במק'דיוויד, כי כל הטוב הזה לא יימשך לנצח".