ראשי » תרבות » טלוויזיה

ולא היה בינינו אלא זוהר

לאן נעלם בנצי מאסקימו לימון? ומה קרה לדנה דבורין? התוכנית שמנסה לענות על השאלות הללו ואחרות מיושנת למדי, ובכל זאת "קול מן העבר" מספקת כמה רגעי מסך ראויים

בתקופה שבה הפרסום והזוהר הם חלומם של כל נער ונערה בישראל, כאשר ידוענים למיניהם מציפים את המסכים ומאבדים את האנונימיות שלהם בן רגע, עולה השאלה המתבקשת - מה קורה לכל אותם מפורסמים לאחר שחולפות 15 דקות התהילה? והאם באמת עדיף להישרף בגיל 27 או לדהות באיטיות על דפי ההיסטוריה?

עוד בתרבות:
חוג ריקודי הדם: מיומן המלחמה של רוני סומק
עובדה בתוך עזה: אכזרית, חשובה ונוקבת
כאן הפסדנו: כיצד צוק איתן השפיע על התרבות?

יפתח קצור, עמוס טלשיר, רמי שטרן, יאנוש בן גל, שולה חן, טינקרבל,  ליאור ייני, אריה נאור, דנה דבורין, יורם בוקר ומשה גיאת - כולם היו שם, בעין הסערה הציבורית. הם היו גדולים מהחיים, מוכרים בכל בית, וכולם נעלמו כלעומת שבאו. יכול להיות שחלק מהשמות הללו יישמעו לכם מוכרים, אולי גם תהיתם לעצמכם מפעם לפעם מה קורה איתם היום. ובכן, מתברר שלא הרבה. כל אחד פנה לענייניו הפרטיים - עסקים, גידול משפחה או הגשמת תחביבים ישנים. חיי שגרה אפורים למדי.

איריס קול, שמראיינת כבר שנים זמרים, שחקנים ויוצרים בתוכניות הרדיו שלה, פגשה את כל אותם מפורסמים לשעבר וניסתה לברר מה גרם להם לעזוב את העולם ההוא, האם הם חשים החמצה ולאן לעזאזל נעלם האגו, אם בכלל?

הפורמט, איך לומר, מיושן למדי. מדובר בשיחה אישית, אחד על אחד, שנערכת בביתו של המרואיין, ובסוף כל פרק הפתעה (צפויה) שמחזירה את המרואיין לימי תהילתו לכמה רגעים. קול היא מראיינת חמה שמצליחה לגרום למרואיינים שלה להרגיש בנוח ולהתמסר לשיחה בנינוחות. ועדיין, יש משהו מאולץ באופן שבו השיחה מתנהלת, כשקול מקבלת הרבה יותר מדי מקום בפריים. גם העריכה הגסה לא מוסיפה הרבה חן לעניין.

המזל של "קול מן העבר" הוא שהסיפורים עצמם מספיק חזקים ומרתקים, כך שאם מצליחים להתנתק מהמסגרת המלאכותית אפשר בהחלט להיסחף פנימה וליהנות. נכון, לכאורה מדובר 

באחת הקלישאות העתיקות בספר - "ההצלחה והפרסום הם כלי ריק ולא מובילים לאושר אמיתי ולכן ההחלטה לעזוב את עולם השקר הייתה הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם" - נועה ירון כבר כתבה על זה ספר. אלא שהמציאות מורכבת בהרבה. קחו למשל את יפתח קצור, שפותח את הפרק הראשון בסדרה. קצור, הלוא הוא בנצי מאסקימו לימון, הפך בגיל 20 לכוכב הקולנוע הבלתי מעורער של ישראל בסוף שנות ה–70. מספר סרטים והפקות לאחר מכן הוא נעלם מן התודעה הציבורית לחלוטין ופנה לתחום הייעוץ העסקי. ממרומי שנות החמישים לחייו, קצור מודה שהדמות של בנצי עדיין רודפת אותו, אבל שלא היה מוכן לוותר עליה בשום פנים. וכן, הוא מתגעגע מאוד לאורות הזרקורים ומרגיש שהכישרון שלו טרם מוצה.

בפרק השני אנחנו פוגשים את עמוס טלשיר, מפקד להקת הנח"ל המיתולוגית, ששיחק בסרטים ובהצגות רבות, נער פוסטרים יפה תואר שהשתלב מצוין בבוהמה התל אביבית. "היינו יותר גדולים מביונסה", הוא אומר היום בחיוך. טלשיר הוא דמות מעניינת במיוחד - הוא אינו רואה בעצמו שחקן של ממש ("לא למדתי משחק, אין לי את מה שיש לאל פאצ'ינו ורוברט דה נירו") -אבל כל כולו משדר כריזמה וכישרון לא מבוטל. הוא הגיע מבאר שבע הענייה של שנות ה-60 ומעולם לא הצליח להתנתק מרגשי הנחיתות מול "אנשי התרבות האמיתיים" ומהמצוקה הכלכלית הפרטית שלו. כך שיום אחד, לאחר שפוטר במפתיע מאחת ההצגות, החליט לפרוש לתמיד ופנה לעולם הפרסום. החברה שבבעלותו זכתה להצלחה בינלאומית עד כדי כך שהיום הוא מעיד על עצמו במידה רבה של כנות ש"החיים שלי לא הולכים לשום מקום, אין לי כבר אמביציה". לא ברור מה יחסו האמיתי של טלשיר לעולם הזוהר שנטש מאחור. בסיפור שהוא מספר לעצמו ממילא לא היה לו סיכוי לשרוד שם, אבל אולי אם היה יותר בטוח מעצמו, פחות חרד, הדברים היו נראים אחרת.

רצה הגורל והתוכנית משודרת בתקופת מבצע צוק איתן, באופן לא סדיר וקטוע ובהתאם לסדר היום האקטואלי. יש משהו סימלי בכך שאותם מפורסמים לשעבר שוב נדחקים לקרן זווית ונשכחים מהלב, קולם לא נשמע מבעד לרעמי התותחים והם נאלצים לחזור בשקט לאנונימיות השלווה שלהם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...