הרב מאיר כהנא מתעורר לחיים
בלי לשנוא או לאהוב ובלי להציג עמדה ברורה בעד או נגד, שלושה יוצרים ניגשו לדמותו השנויה במחלוקת של הרב מאיר כהנא כדי להמחיזה להצגת יחיד. אחרי שנה וחצי של עבודה, הם לא תיארו לעצמם שהמציאות תהיה תיאטרונית יותר מההצגה עצמה
"לפני כשש שנים כתבתי תגובה בבלוג של יובל דרור בבדיחות הדעת – 'כהנא צדק'", יואב איתמר מסביר כיצד החלה ההצגה "כהנא צדק?" להתגבש. "אני כבר לא זוכר מה היה הפוסט, אבל אני זוכר שיובל כמעט חסם אותי באותו רגע. חשבתי שאם כהנא, אחרי כל כך הרבה שנים, עדיין יכול להפחיד את הציבוריות הישראלית, אפילו שחלק גדול מהרעיונות שלו קיימים בה, צריך להבין מה עושה את הדמון הזה, כהנא, לכל כך מפחיד. המחשבה הזו התבשלה אצלי במשך תקופה ארוכה, עד לכתיבת המחזה".בימים אלו נמצאת הצגת היחיד בישורת האחרונה טרם עלייתה על בימת "צוותא". בחדר החזרות ב"ניסן נתיב", פגשתי לחזרה מיוחדת ולשיחה את איתמר, כותב המחזה והמפיק, השחקן אברהם שלום לוי והבמאי אלעד שרעבי.
"מתחילת גיבוש הרעיון ועד להעלאת ההצגה, בחודש הבא, הדרך לא הייתה קלה, מסביר איתמר. "יש תיעוב מוחלט כלפי מונודרמות בעולם התיאטרון. התגובה הראשונית שקיבלתי מן הגופים להם הצעתי את ההצגה, הייתה 'מונודרמה זו אוננות, מונודרמה זה רעל'".
לוי מציג בפניי קטע מן ההצגה. תוך שניות, הוא פושט מעליו את דמותו שלו ולובש תחתיה את זו של כהנא, מסגל לעצמו חתך דיבור אחר, שפת גוף שונה. שרעבי ואיתמר מתבוננים בו בריכוז, בשעה שהוא מתנועע על הבמה המאולתרת ונושא מונולוג חד ונוקב. איתמר מהנהן לאורך הקטע כולו, שרעבי ממעט להעיר, מלווה את לוי במבטו, ברק בעיניו, עד אשר הוא יורד מן הבמה.
"הצעתי ליואב שנעבוד עם אלעד, שחשבתי שהוא האדם המתאים לביים את ההצגה הזו, ומאז אנחנו עובדים עליה כבר שנה", חוזר לוי לעצמו. "אלעד עשה הרבה דרמטוריה למחזה, הרבה דברים נכנסו, הרבה דברים יצאו. לאט לאט התגבשה ההבנה שאנו רוצים לפרק את הדימוי של כהנא, דימוי חזק מאוד בתפיסה הישראלית, להתמודד איתו ולשאול שאלות".
הכימיה בין השלושה ניכרת, והם משלימים זה את משפטיו של האחר. אל השיחה משתרבבים פרצי צחוק ואינספור בדיחות פנימיות, גם כאשר הם מדברים על התפוררות האידיאולוגיה ואבדן הדרך, על המצב הנפיץ שבו נתונה החברה הישראלית ועל החיפוש אחר אמת.
"אלעד הטיל עליי סדרת משימות, הקשורות באופן בו כהנא רואה את המציאות ובאופן בו אני רואה אותה", אומר איתמר. "התוצרים הולחמו אל תוך המחזה המקורי. בפעם הראשונה שהקראנו את המחזה, אמא שלי ניגשה אליי ואמרה – 'אני לא רוצה להיות אמא של כהנא'".
לוי: "בהצגה, כהנא אומר 'הרעיון שלי הוא לחזור לתודעה בבום, לא שאי פעם נעדרתי ממנה'. מצד אחד, כהנא הוא זקן חביב ומתוק שלא מזיק לאף אחד, מצד שני, ה"כהנא" שבו משתלט עליו, לאט לאט. וכדימוי רחב יותר, באיזשהו מקום, ה"כהנא" משתלט על כולנו".
שרעבי: "לא בדיוק כולנו. אני, למשל, תמיד הייתי ספקן. קיצוניות מאוד מסקרנת אותי על הבמה, אבל אני אף פעם לא באתי ממקום קיצוני".
לוי: "על הבמה, קיצוני זה יותר סקסי, יותר מעניין, יותר רומנטי".
שרעבי: "נכון. אבל מחוץ לבמה, תמיד הייתי נבוך מול קיצוניות, שלדעתי לא מובילה לשום מקום. אולי לפירוק".
עוד כותרות ב-nrg:
האח הגדול: גם רווקים תל אביביים מגיעים לגן עדן
איחוד בהפתעה: הופעת סולד אאוט תוך שמונה שעות
הקומדיה הכי טובה על המסך חוזרת בתזמון מושלם
• כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
זה מה שקורה עכשיו בחברה הישראלית, לדעתכם? שתי עמדות קיצוניות שעשויות להוביל לפירוק?
לוי: "תראי, בסיטואציה של מצוקה כל כך עמוקה, עם מנהיגות שכבר עשרות שנים לא יודעת מה עושים ולאן הולכים, נוצרים סדקים, ואל תוך הסדקים האלה נוזלות מערכות מאוד קיצוניות. לדעתי, ההצגה מצליחה לא ליפול לתוך הבור של ימין ושמאל, טוב ורע, צודקים וטועים. זה בא לידי ביטוי גם בעבודה של אלעד כבמאי וגם אצלי - שנינו מנסים לא לשפוט את הדמות של כהנא ולומר 'אני אוהב אותה' או 'אני שונא אותה', 'אני בעדה' או 'אני נגדה'".
איך התחושה לעבוד על טקסט כל כך אקטואלי, שצובר משמעויות חדשות בעודו מתגבש?
לוי: "היה רגע מאוד מעניין באחת החזרות, באמצע המלחמה. אני ואלעד יצאנו מהאוטו ועברנו דרך הפגנת שמאל, וממול – האריות של "הצל". ירדנו למקלט, עשינו חזרות, וכנראה המשטרה דחקה את המפגינים, והם עמדו על המקלט וצעקו משהו בסגנון 'מוות לערבים'. אמרתי לאלעד 'זה מטורף, אלו קולות הרקע של ההצגה'. משהו בדבר הזה אומר לי שרק בישראל אתה עושה תיאטרון במציאות שהיא יותר תיאטרונית ממה שאתה עושה".
איתמר: "אני חשבתי על כך שבזמן שהם עומדים שם וצועקים – 'ימני הוא נשמה, שמאל הוא בן זונה', מה היה קורה אם באותו רגע הייתה אזעקה וכולם היו בורחים פנימה ונתקלים בחזרה, רואים את אברהם בתפקיד כהנא".
שרעבי: "התקווה שלי היא שמתוך המציאות, אנשים יתחילו לשאול שאלות, אבל אני בספק לגבי זה. נו, ספקן, כבר אמרתי. ניסן נתיב אמר 'תיאטרון לא יעשה מהפכה, אתה חייב להגיד מה שאתה חייב להגיד'. זה מה שאנחנו עושים, מנסים להגיד את מה שאנחנו חושבים, מנסים לגרום לצופים לתנועה מהמקום שבו הם נמצאים".
הריאיון נערך באחת מהפסקות האש. אף אזעקה אינה בוקעת אל פנים חדר החזרות, אך המתח ניכר באוויר. נדמה שאין ולו משפט אחד הנזרק כך סתם, מבלי שיישא עמו משמעות כפולה ומכופלת, המתייחסת הן לתכני ההצגה והן לסיטואציה בה נתונה החברה הישראלית, מתוכה עלו ונבנו.
"בעיניי, יצירה אינה יכולה להיכתב לגמרי במנותק מן האקטואלי", אומר איתמר. "ב- 39' כתבה לאה גולדברג, שאסור להזכיר בשום פנים ואופן את הלחימה בכתיבה, כי ערך השירה רב מערך המוות. אלתרמן השיב לה, שאסור להשאיר שום דבר מחוץ לתחום השירה. שלונסקי חתם את הדיון, ואמר שבזמן מלחמה יש לכתוב שירה שימושית – מארשים, סיסמאות, לאו דווקא שירה יפה".
אתם קוראים לצופים לבחון את האידיאולוגיות שלהן ולהעמיד אותן במבחן המציאות. אתם עצמכם עברתם תהליך דומה בזמן העבודה על ההצגה?
לוי: "היום אני לא יודע איך בדיוק למצב את עצמי, אך בעבר, כאיש שמאל רדיקלי ואדם שחי שנים בארה"ב, שמחה נגד ישראל ולא רצה לנהל עם המקום הזה שום דיאלוג, זו הזדמנות מחודשת עבורי להטיל ספק בהכל ולשאול שאלות לגבי הכל.
"כולם בתיאטרון נורא "יודעים" כל הזמן, גם אני מרגיש לפעמים שאני יותר מדי "יודע". כשאתה מתפתח בעשייה שלך, אתה יודע שאתה לא יודע הכל וגם לא בטוח צודק. בתיאטרון, ובכלל בישראל, חסרה צניעות – לדעת שאני לא תמיד יודע את האמת. אף אחד לא באמת מחזיק באמת, למרות שכולם מנסים לנכס אותה. אולי האמת לא קיימת – אני רואה משהו אחד, ואת רואה משהו אחר".
שרעבי: "האמת, שאברהם מדבר עליה, היא דבר מאוד חמקמק. עם כל הטירוף שיש עכשיו, אני שומע יותר אנשים שמטילים ספק בהכל. הדיון כבר מעבר לימין ושמאל, אלא איך יוצאים מהמצב הזה, איך ממשיכים מכאן. גם אני מוצא את עצמי בתוך הדיון הזה".
לוי: "הדיון הזה קיים גם כאן, בינינו. לפעמים אני בא עם האינסטינקטים שלי, ואלעד אומר לי 'אני מבין למה זה הגיוני, אבל בוא ננסה הפוך'".
איתמר: "אני, אישית, מודה שאני רחוק כמזרח ממערב מהעמדות של כהנא, אבל עצם הניסיון להביט על הדברים גורם לי לחשוב שאולי הסתכלות מהצד הייתה גורמת לאמץ כמה מהתובנות שלו, וכמה מהן אימצנו מכורח המציאות גם ללא רצון".
לתזמון יש כאן משמעות רבה. אם ההצגה הייתה עולה לפני שנה, לדעתכם הייתה מתקבלת אחרת?
לוי: "כן, כי התקופה האחרונה העלתה שוב את הקיצוניות. אם ההצגה הייתה יוצאת מוקדם יותר, כנראה הייתה מתקבלת בסוג של ביטול - 'אה, הם רק רוצים לעשות פרובוקציות', אבל פתאום זה מקבל משמעות רלוונטית יותר ממה שידענו. יש משפט שכהנא אומר בהצגה, כשהוא נכנס לפנטזיה על הפרסומים שיעלה בעידן היו-טיוב: 'ואז יפרוץ תג מחיר, פי אלף תג מחיר, עד שלהרביץ לערבי לא יהיה חדשות, שלא לדבר על להצית ערבי'. משפט שנכתב לפני שנה וחצי, והנה, פתאום מישהו מצית ערבי".
מהקטע שהצגתם בפניי, ניכר שיש בהצגה לא מעט אמירות פרובוקטיביות מעין אלו. לאילו תגובות אתם מצפים?
לוי: "הכוונה קובעת את התגובה, והכוונה היא לא פרובוקציה ולא כלום, אלא ניסיון אמיתי לחקור תהליכים ולהבין איך אדם שמביא רעיון כל כך קיצוני, הופך תוך כמה עשרות שנים לרעיון די מרכזי בתפיסת העולם של כולנו".
איתמר: "אם יש דבר אחד שלמדתי, זה שאנשים רואים יצירת אומנות לא כפי שהינה, אלא כפי שהינם. אני משער שיהיו תגובות של אי הבנה, משום שכאמור, כהנא הוא דמון, ועצם הצבתו כדבר שניתן לדבר עליו, מקטין אותו והופך אותו למוחשי, וזה עשוי לעצבן אנשים מסוימים. אבל אם לא נדבר על האתגר שהוא הציב בפנינו, אנחנו נידונים לחזור על דרכו. המדרון הוא חלקלק, וכפי שכבר אמר ק. צטניק, אפשרי ביותר".
אני נפרדת לשלום מלוי ומשרעבי, הניגשים לחזרה נוספת, וממשיכה לשוחח עם איתמר, המלהטט בימים אלה בין החזרות להצגה, ניהול הוצאה לאור וכתב עת, תרגום, עריכה ובין לבין, כשלוח הזמנים והמוזה מאפשרים, גם מנסה להקדיש זמן לכתיבה האישית שלו. איתמר הוא דמות מוכרת בסצנה הספרותית, הן בזכות הפעילות המתוארת והן בשל ישירותו, הגולשת לא אחת לבוטות, וקונה לו אוהדים נלהבים מחד ויריבים מאידך. על כן, בחירתו להקדיש יצירה לכהנא לא תפתיע את מי שמכיר, כמוני, את יצירתו ואת דמותו, שלא אחת מעוררות מחלוקת.
"כשאתה עושה תיאטרון, אתה חייב לשתף פעולה עם אנשים אחרים, וזה דבר שמלמד אותך צניעות. אך כשאתה סופר או משורר, אתה עלול להגיע למצב בו אתה סוציופת"', אומר איתמר. "הדימוי שלי לגבי עולם השירה, הוא שזו ביצת פיראנות הולכת ומתייבשת. משנה לשנה יש פחות תקציב ויותר פיראנות.
"נכון שזכיתי לביקורת קשה מצד משורר (רועי "צ'יקי ארד", א.ק.כ.), שרואה עצמו כאביר השירה מטעם עצמו, חושב על עצמו כפעיל חברתי, כשלמעשה איננו מועיל לאיש. תקפתי משורר אחר מעל דפי הפייסבוק (רועי חסן, א.ק.כ.), כשנהג כלפי אשכנזים בגזענות הפוכה, ואנשי חוגו ניסו לתקוף אותי בחזרה, בנימוקים לא ענייניים.
"אני מאיים עליהם, כי הם מדברים ואני עושה. יכול להיות שהם מדברים בשם מדוכאים או מושתקים, אבל אני מפקפק באותנטיות שלהם - גם אם יש להם הצלחה כרגע, אני בספק אם מישהו יזכור מי הם היו בעוד עשר שנים. אין לי ספק שהייתי יכול להיות פופולארי כמוהם, אבל אני מעדיף את העשייה, מעדיף להיות ישר עם עצמי".
הזכרת הצלחה וכנות. כמו"ל וכעורך, מגיעים אליך אנשים הרוצים להוציא ספר פרי עטם. באופן טבעי, לא כל האנשים מוכשרים בכתיבה. כיצד אתה נוהג אם מגיע אליך אדם שאינך סבור שיוציא תחת ידיו ספר טוב?
"תראי, כל אחד יכול לכתוב. אנחנו יכולים להתווכח על רמת הכתיבה ועל הטיב האמנותי שלה, אך התהליך המנטלי ומה שהוא יוצר אצל אדם – אותו כל אחד יכול לעבור".
אך בכל זאת, אנשים שחולמים להוציא ספר שואפים ליותר מאשר תהליך מנטאלי. הם רוצים להיקרא, אולי אף להתפרנס מן הכתיבה.
"אם זה משהו שאינו ראוי ליציאה לאור, אומר. החינוך שקיבלתי הוא לומר את האמת בפנים, גם אם היא פוגעת בי. צריך להבין, שחלק גדול ממי שאנחנו חושבים שהם כותבים מצוינים, הם כותבים מצוינים עם עורך מצוין.
"אם יש משהו שהעת המודרנית נותנת לנו, זה ביטול המעמד של קובעי הטעם. הם הפכו לסוג של בדיחה, רק אתמול שמעתי ברדיו – 'שניים מתוך שלושה קובעי טעם ממליצים להשתמש במשחת שיניים כזו או אחרת'. אדם צריך לקבוע את הטעם בשביל עצמו".
אני חייבת לחלוק עליך. עדיין יש עורכים בהוצאות הספרים הגדולות, מבקרי ספרות, בכירים ברשתות הספרים, שעל פיהם יישק דבר.
"תראי, כיום יש הרבה יותר מדיומים אמנותיים לתפוצה המונית, שאינם מוחזקים עוד בידי אליטה מצומצמת. בנוסף, החשיבות הפוליטית של הספרות צנחה. תוסיפי לזה ירידה בחסמים שמנעו מאנשים מן השורה להיכנס לתחום, ואת העובדה שיש לנו הרבה יותר פנאי, לא רק לצרוך אמנות, אלא גם לעשות אותה. בסופו של דבר, המבקרים שלא מקבלים פיצוי כספי או חברתי הולם, לפעמים מעגלים פינות או מוותרים, ובמקרה הכי גרוע, מנסים לבנות את מקומם בהיסטוריה על גב מבוקריהם. הקהל מרגיש בחוסר הכנות ומצביע ברגליים.
"כש"חוד הלב", ספר השירים שלי, יצא, לא חילקתי אותו לכל ידוען, כפי שרבים עושים. מההוצאה שלחו מספר עותקים, ואני הודעתי למקורביי, וזהו. ואז, קיבלתי תגובות חמות מאנשים כמו אסא כשר ומיכל בת אדם, וזה מה ששימח אותי – כסף לא אעשה משירה, ודבר לא יפצה על הזמן שהקדשתי ועל התהליך הרגשי שעברתי. בסופו של דבר, מדובר בהכרה. השריטה בנצח, השארת החותם – זה מה שיש".
ההצגה "כהנא צדק?" תעלה ב-10 בספטמבר בתיאטרון "צוותא".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם