סיפור אמיתי: אהבת קצינה נאצית ואסירה יהודייה
מפגש מקרי לקח את יונתן קלדרון למסע בעקבות רומן בלתי אפשרי במחנה עבודה נאצי שהסתיים במחזה "מתחת לעור", בו דמות הקורבן והתליין מתערבבות ומציפות שאלות קשות על מוסר וזהות
הסיפור שמאחורי ההצגה "מתחת לעור" יכול בקלות לשמש בעצמו כעלילה להצגה אחרת, מעניינת לא פחות. לפני מספר שנים, יונתן קלדרון, כיום מחזאי צעיר ואז משורר, נכח בכנס בנושא שואה. ניצולה, דעתנית ומרשימה, לדבריו, סיפרה לנוכחים אודות רומן שהתקיים במחנה העבודה בו שהתה, בין קצינה נאצית ואחת האסירות היהודיות, שלו שני רגעי שיא. האחד, היום בו פשטה מעליה הקצינה את מדיה ולבשה מדי אסירה, על מנת ליצור שותפות גורל בינה ובין אהובתה. השני, היום בו הסגירה אותה האסירה היהודייה לידי הצבא הבריטי, בתום המלחמה. "כששמעתי את הסיפור הזה, נפלתי מהרגליים, מספר קלדרון בהתרגשות רבה. "הרגשתי שהסיפור הזה בחר אותי, שאני צריך לכתוב את המחזה הזה, שכבר יכולתי לראות אותו אצלי בראש".בעקבות המפגש, קלדרון יצא למסע אחר דמותה של אותה קצינה נאצית, שהחל במכשול לא פשוט – "ניצולת השואה, שאיתה שוחחתי פעמים רבות לאורך תהליך הכתיבה, לא ידעה את שמה האמיתי של הקצינה הנאצית, רק את הכינוי בו כולן קראו לה. חקרתי וחיפשתי הרבה מאוד זמן. ואז, כשגיליתי, במאמצים רבים, את שמה, הייתה לי פריצת דרך בתחקיר. פתאום יכולתי להזמין את פרוטוקול המשפט שלה ממשרד המלחמה הבריטי, פתאום הרבה עדויות נוספות התחילו להיחשף בפניי".
"זה היה פסיכי לגמרי לקרוא את המסמכים האלה", מספרת רקפת בנימין, במאית ההצגה. "כל האסירות שהכירו את הקצינה העידו כנגדה, חוץ מזו שניהלה איתה את הרומן. עדותה נעדרה, משום מה. זה לא נאמר בבירור, אבל את מרגישה שהייתה להן טינה כלפי אותה אסירה, וברור שברגע שהתחילו היחסים ביניהן היא ספגה יחס מאוד מזלזל מהנשים. בהצגה, האסירה יפהפייה, וכולן זועמות עליה באיזשהו מקום על כך שהיופי שלה תמיד עזר לה להשיג עוד תפוח, לקבל עבודות קלות יותר".
כיוצרים, הייתם צריכים לקבל החלטות אמנותיות ולבנות דמויות שחורגות מן התיאורים ששמעתם וקראתם. הרגשתם שאם תתנו דרור לדמיונכם, תחטאו למציאות?
"תראי, מבחינה היסטורית, אמרו לי ניצולות השואה שדיברתי איתן שאותה קצינה הייתה הרע במיעוטו, הכי פחות אכזרית, אפילו נחמדה לעיתים", מסביר קלדרון. "הייתי צריך לבצע כאן הכרעה - אופציה אחת הייתה לטהר את דמותה ולעשות איתה צדק שנים אחרי שמתה, ואופציה אחרת הייתה להמשיך עם הכיוון שאני רציתי ולספר סיפור שיש לו משמעות היסטורית ולא פרטית. אי אפשר לתת לשואה פתרון קלאסי, סוף טוב, שבו שתי הדמויות צועדות יחד לעבר השקיעה. צריך למצוא דרך לסיים את זה גם כשיש סוף וגם פתוח – אי אפשר לפתור את הכל, זה בלתי פתור.
"החלטתי שאני מספר סיפור כללי, וזה יצר קושי, כי הייתה לי תחושה שאני משנה את ההיסטוריה. אבל זו העבודה של תיאטרון - למציאות אין משמעות, היא מקרית. כדי להכניס לתוכה משמעות, הייתי צריך לארגן אותה על הבמה בצורה מסוימת, כדי ליצור יצירה בעלת ערך, הייתי חייב לסטות מההיסטוריה. אני מאוד שלם עם ההחלטה הזו, אבל היא בהחלט הייתה החלטה שנלווה אליה קושי".
עוד כותרות ב-nrg:
הצגה על שואה לדור הסמארטפונים
צפו באיחוד המרגש של חברים
אל תתנו לכלבוטק לרדת מהמסך
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"זה היה מעין ריקוד טנגו של צעד אחד קדימה ושניים אחורה", מוסיפה רקפת. "יונתן ניסה לאורך תקופה מאוד ארוכה לשמוע מהניצולה יותר פרטים, וזה היה לה קשה מאוד להעלות זיכרונות כואבים, לחשוף ולחטט בפצעים, שהגלדים שהעלו לא כל כך מחזיקים מעמד. ואז יונתן שלח לה גרסה של המחזה, היא קראה והאמת התחילה לדגדג לה – היא רצתה שהכל יסופר כפי שהיה, והתחילה לשתף אותו קצת יותר, לספר לו עוד. יצרנו לסיפור גם סיפור מסגרת, כך שהבאנו מתוכנו עולם שחרג מזה שגילינו, שמענו וקראנו עליו.
"המחזה פועל בשני רבדי זמן, ב–1944, בסוף מלחמת העולם השנייה, וב-1991, בעת מלחמת המפרץ, כשהכתבת דופקת לה בדלת. הכתבת רודפת אחריה במשך שנה, היא מסרבת לדבר איתה, ורק בגלל שנשמעת אזעקה, היא פותחת לה. הכתבת אומרת לה שהיא מתעניינת בסיפור שלה, משום שהייתה רקדנית, הבטחה גדולה בעולם המחול, והיא עוסקת בסיפורים של אמנים בשואה, אך למעשה, כך אנו מגלים לאורך ההצגה, היא נכדתה של אותה קצינה נאצית ורוצה לשמוע מהמקור היחיד מי הייתה סבתא שלה.
"היא מגיעה אליה עם מטען מאוד כבד - יש שם שנאה עצמית נוראית, תחושות אשמה קשות והרגשה שהחיה הנאצית אצלה מתחת לעור. גם כאן עשינו עבודת מחקר וגילינו שהתחושות האלה מאפיינות לא מעט מבני הדור השלישי הגרמני, שסביהם היו נאצים".
את השחקניות שיתפת בממצאי המחקר? הן קראו את העדויות, את הנתונים?
"בהחלט. הן עברו על החומרים ולמדו לעומק את הנושא, עם כל המורכבות שלו, כאשר התפקידים עצמם מורכבים מאוד - בהצגה משחקות שלוש שחקניות, כאשר שתי השחקניות משחקות כל אחת הן דמות גרמניה והן דמות יהודייה, והשלישית משחקת דמות מורכבת אף היא, חברה שמלווה את הניצולה המבוגרת בצורה של רוח רפאים, דיבוק שנכנס בה. היא לא נותנת לה מנוח, היא התגלמות כל רגשות האשם והשנאה העצמית והכאב והזיכרון שחי בה".
אלו תפקידים לא פשוטים לליהוק. איזה תכונות ואיכויות חיפשת אצל השחקניות?
"מציאת השחקניות המתאימות הייתה משימה ממושכת ולא קלה בכלל, מכיוון שהייתי זקוקה לשחקנית צעירה, שתביא איתה עומק רגשי. בדרך כלל שחקנים צעירים מתקשים להביא עומק, מכיוון שזה משהו שאנחנו מרוויחים ככל שאנו עוברים יותר מכשולים בחיים, לצערי. מעבר לזה, היא גם הייתה צריכה להיות רקדנית מאוד מוכשרת. אני חושבת שראיתי בערך את כל השחקניות בתל אביב, עד שמצאתי, וגם אז עברנו כמה קאסטים עד שהגענו לנוכחי.
"היום, יש לי צוות של שחקניות מדהימות, שצללו איתי פנימה, וזה אתגר לא פשוט – לצפות בהרבה מאוד חומרים קשים הקשורים לעולם שהן חוקרות, לחיות ולנשום את העולם הזה, שיש סתירה בינו ובין העולם שממתין להן בבית - שתיים מהן אימהות לילדים צעירים, ולצאת מחדר החזרות, אחרי שהיית בחוויה הזו, לבית ולילדים, ולצורך להיות אנרגטית ולחשוב על דברים אחרים, זה קשה".
יחד עם זאת, האימהות והניגודיות עשויות להעניק לשחקניות בדיוק את העומק שייחלת לו.
"לגמרי. ב"האדם מחפש משמעות" מצוטטת אמירה של ניטשה "אם יש לך למען מה, תוכל לשאת כל איך" – כל עוד היה לאסירים משהו לחיות בשבילו, הם הצליחו לשרוד, וזה משהו שכאמהות הן יכולות להתחבר אליו. האסירות בהצגה עבדו בעבודה סיזיפית, שכל מטרתה הייתה לשבור את רוחן, אבל לדמות האימהית שם, אידה, שתמיד עוטפת ומגוננת, יש תפקיד שהיא צריכה למלא, וזה מה שעוזר לה להמשיך ולשרוד".
"יש לנו היפוך תפקידים", אומרת בנימין. "הקצינה החלה כתליינית ומבחירה הפכה לקורבן, ואילו האסירה החלה כקורבן, אך ברגע שהיה בידיה כוח, בחרה להיות תליינית ולהסגיר את הקצינה לחיילים הבריטים. עולות כאן שאלות על מוסר, על תפיסות עולם. כעם, אמרנו שלא נלך כצאן לטבח, לא שוב, וזה הוביל אותנו לתפיסה שנוכל להתנהל בעולם כתליינים או כקורבנות, וקורבנות אנחנו לא מוכנים להיות. אז מה כן? כשאנחנו מנסים להיות בצד של התליינים, אנחנו מגלים שגם זה לא בדיוק עובד. זה דיון שקשה לנהל בצורה נקייה בגלל המלחמה, ואני לא באה לשפוט ולומר מה נכון – קטונתי, בדיוק עובד. אני אומרת את זה עם הרבה הסתייגות ועם הערכה לצה"ל, הייתי קצינה בצה"ל. אבל לתחושתי, העם היהודי חי בתפיסה כזו".
מצד אחד, יש כאן עלילה המתרחשת בשואה, נושא שמערכת החינוך בארץ מרבה לדון בו, גם בהקשר לסוגיות העוסקות במוסר, כמו זו שציינת. מצד שני, יש כאן גם זוגיות שאינה הטרוסקסואלית, נושא הרבה פחות מדובר, אם בכלל, במערכת החינוך הפורמאלית.
"הצגות שואה סטנדרטיות יש המון, מחזות שעוסקים בלסביות אין כמעט בכלל, וההצגה הזו לא דומה לשום הצגה אחרת", משיב קלדרון לשאלה. "ההצגה מתאימה לתיכון, אני מאמין שתיכוניסטים יצליחו להתמודד איתה. השאלה היא האם משרד החינוך יחשוב כמוני. אני יודע שבסל תרבות יש אנשים שחושבים שזה מתאים. עוד לא עברנו איתם את כל התהליך, אבל אני מקווה לטוב".
"ובכלל, התגובות של אנשים לכך שאני אומר להם שאני מעלה הצגה בנושא שואה נחלקות לשניים - יש את אלה שאומרים 'וואו, מעניין' ויש את אלו שפוחדים שיהיה מדכא. זה אמנם לא מחזמר ולא מצחיק, אבל אזכיר את דבריו של אריסטו, שאמר שגם כשיצירה היא עצובה, היא מציפה רגשות שמביאים לקתרזיס, היא מטהרת. אני לא יודע אם מסע לפולין, למשל, מביא לכדי קתרזיס, אבל הצגה כזו כן, לדעתי".
ומה לגבי צופים שאינם ישראלים, אינם בהכרח יהודים? אתה חושב להעלות את "מתחת לעור" גם בחו"ל?
"כן, בברלין ובארה"ב. אני חושב שהקהל הגרמני יעוף על ההצגה הזו, יותר מאשר הקהל הישראלי, אפילו. אולי לקהל בארץ דווקא יהיה יותר קשה עם ההצגה הזו. אני עדיין מתלבט אם להזמין להצגה את ניצולת השואה שבזכות הסיפור שסיפרה כל זה קורה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם