La Roux : תחייתו של אלבום הפופ
חשבנו שבעידן הסטרימינג וההתפתחויות הטכנולוגיות של היום כבר אין צורך בחבילות שירים תקופתיות באריזה יפה, אבל אז חזרה לה רו לחיינו אחרי הפסקה של חמש שנים עם אלבום הפופ הטוב של השנה, והבנו שטעינו
חשבתי לעצמי, האמת זה די נכון. העולם אכן הלך קדימה ואולי הצורך שלי להאזין לאלבומים שלמים הוא סוג של קבעון תרבותי שנטוע בי. אבל אז הקשבתי, בלי הרבה ציפיות, יש לציין, לאלבום החדש של La Roux, והעניינים הסתבכו. לטובה. כבר תקופה ארוכה לא שמעתי אלבום שלם כל כך, עשוי נכון כל כך, בו כל שיר לא מפיל את הרף שמציב קודמו וכל אחד יכול לשמש כסינגל מתוכו – מעלה נדירה בעולם הפופ העכשווי.
עוד כותרות ב-nrg:
נויורק: טלנובלה בטעם של עמבה
20 שנה לחברים: הסדרה שעשתה היסטוריה
טל גלבוע: ההפקה הייתה בעדי, הם רצו שאזכה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לה רו
עטיפת האלבום
אלי ג'קסון, שמכנה את עצמה La Roux ("האדמונית" בצרפתית), פרצה לתודעה ב-2009 כשהיא חמושה במראה אנדרוגיני וארסנל של שירי אייטיז שזכו להפקה דלה בכוונה תחילה, שלה ושל שותפה ליצירה בן לנגמייד. היא צברה תאוצה בעיקר בזכות הלהיט Bulletproof. ואז, במקום להכות בברזל, היא נעלמה.
חמש שנים לקח לה לחזור לעניינים, אקט של התאבדות בתעשיית המוזיקה. בין לבין דווח כי היא נפרדה מהשותף לנגמייד, איבדה את הקול, נלחצה מההצלחה, ביטלה הופעות ולא
את לנגמייד החליף כשותף ליצירה איש הסאונד שלה, איאן שרווין, יחד הם אחראים לאלבום הפופ הטוב ביותר של השנה עד כה. השניים נטלו את אובססיית הסינת' פופ של ג'קסון ודאגו לשדרג אותה עם גיטרות fאנק עדינות, דיסקו וגרוב, השראות רגאיי קלות, באסים שמנים והפקה עשירה יותר. הנוסחה הזו עובדת נפלא לאורך האלבום כולו – כבר מהפתיחה עם Uptight downtight, ו-Kiss and not tell, עליהם שורה הרוח של נייל רודג'רס הוותיק ולהקת שיק, הגיטרות בראשון אף מזכירות את Let's dance של דייויד בואי שהפיק רודג'רס; דרך Tropical chancer שמרפרר באופן כלשהו לGet lucky של דאפט פאנק ולמקצבים קאריביים ועדSilent partner עם הבאס המקפיץ שעוסק בחרדות של ג'קסון בעקבות ההצלחה המוקדמת בשנים עברו, ואולי גם במערכת היחסים שהסתיימה בין ג'קסון ללנגמייד.
כל השירים מצליחים להישמע מוכרים, כאילו נתקלת בהם מזמן, אי שם בתחילת שנות השמונים, ובו זמנית קיימת בהם טריות ורעננות של חומרים עכשוויים שהרגע יצאו לאוויר העולם. שנות העבודה הרבות על האלבום לא ניכרות בו, וזו מחמאה. ג'קסון השקיעה אנרגיה בלשחרר מוצר שיישמע כאילו נעשה בקלילות בלי להזיע יותר מדי והצליח לה בגדול. הכל זורם, קולי ולא מתאמץ, נעשה בתפירה עילית, יושב מדויק, בלי קישוטי הפקה מיותרים, או התחכמויות סאונד שלא לצורך. מידתיות היא הכוח של ג'קסון ושרווין ויחד עם הכישרון אי אפשר לעמוד בפניהם. אל תוותרו על האלבום הזה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם