וזה סוף החדשות: צבי סלטון פורש בלב שלם
הוא גדל במעברה, עבד כפיזיקאי גרעין בדימונה וכשל במיונים לקורס קריינות. אחרי ארבעים שנה ב'קול ישראל', האיש מאחורי המיקרופון פורש ומדבר על הקול העמוק שהתגלה בשיעור התעמלות, ההגעה המקרית לקריירה ברדיו וגם על סגירתה הצפויה של רשות השידור
אלא שברדיו תכננו אחרת. בטרם הספיק סלטון להוריד את האוזניות מראשו שמע את המגיש יואב גינאי קורא לו מהאולפן בתל־אביב ומבקש ממנו להישאר במקומו. לאולפן בירושלים נכנסו ילדיו של סלטון וכמה חברים לעבודה והחגיגה החלה. לראשונה בחייו הפך סלטון הנבוך מקריין ומדווח חדשות על אחרים למושא חדשות בעצמו, כשתוכנית שידור בת שעה שלמה הוקדשה לחייו ופועלו.
קשה להאמין שיש אדם בישראל שהשם צבי סלטון אינו מוכר לו. קולו העמוק והרדיופוני היה מושא לחיקוי מצד קריינים צעירים. כשהגיש מהדורות חדשות או תוכניות מוזיקה ותרבות, איימו מחוגי הסאונד על שולחן הטכנאי לפרוץ מהקונסולה ששנתותיה לא הספיקו לתדרי הבס שהפיק. אבל מעטים יודעים מיהו האיש שמאחורי הקול. בהיותו איש רדיו פניו היו תמיד אנונימיות. "זה בדיוק הקסם שברדיו", אומר לנו סלטון (67). "ברדיו אתה שומע את הקול של השדרן, אינך יודע כיצד הוא נראה ואתה מדמיין אותו לפי עולמך, וכך אתה בעצם משתתף ביצירה. אם הקריין מספר לך סיפור, קורא שיר או חדשות, אתה מדמיין את הסיטואציה באופן שונה לחלוטין ממאזין אחר".
הוא עלה לארץ מבצרה שבעיראק בהיותו בן שלוש. הסצנה היחידה שהוא זוכר במעומעם מילדותו די מביכה. "אבי ואני מתבקשים להוריד את הבגדים לפני עלותנו ארצה כדי לבדוק אם אנו מבריחים משהו מעיראק", הוא מספר. המשפחה שוכנה במעברת קריית־נחום ליד חיפה, שבהמשך הפכה לכפר־אתא ולקריית־אתא. "התנאים לא אפשרו לי לספק את סקרנותי. רדיו לא היה לנו כי לא היה חשמל. העולם הסתיים בהרי הכרמל, מעבר להם היו הרי החושך. הדבר היחיד שהיה לי היו הספרים ששאלתי מהספרייה. אבי התקשה לקבל זאת. 'שוב ספר?' נהג לסנוט בי. חייו היו קשים. הוא עבר ממעמד מכובד ועשיר בעיראק, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא של עבודות דחק בארץ".
עם זאת, תודעת החינוך במשפחה הייתה גבוהה. לכיתה א' התחיל צבי ללכת בגיל חמש מכיוון שהאב סירב לאפשר לבתו הגדולה ללכת לבד לבית הספר המרוחק, מעבר לשדות, ודרש שאחיה יתלווה אליה. "המסלול שלי היה ברור מראש. לימודים, תיכון בחיפה ואחרי זה טכניון. אחרי הקידוש בליל שבת היינו מנשקים את ידיו של אבא ועד היום אני זוכר את הברכה שהוא נהג לברך אותי – 'תצליח בלימודים'".
עוד כותרות ב-nrg:
קבלו ביטול: איך אמני ישראל מתקבלים מעבר לים?
היהודיה שלא סתמה את הפה
יהודה לוי 2014: קומדיה עצובה מאוד
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לטכניון הגיע בגיל 17 וסיים בהצלחה את לימודי הפיזיקה. רק אז התגייס לצבא ושירת בקריה למחקר גרעיני בדימונה, שם גם עבד בשירות קבע וכאזרח, וסיים את התואר השני בפיזיקה. במקביל החל ללמד באוניברסיטת בן גוריון בבאר־שבע. ייתכן שמדינת ישראל הפסידה מדען גרעין מוכשר, אני אומר לו. "איני יודע. צריך מסירות רבה יותר לתחומי מחקר ספציפיים, מסירות שאין לי. איני יודע מה היה החלום שלי או של משפחתי. הוכוונתי לפיזיקה וזה גם מעניין אותי. המאסטר שלי עסק ב'מתחים בינאריים של ביסמוט טי כפונקציה של טמפרטורה וריכוז' או משהו כזה. זה היה מעניין, אבל המחקר הפך לעבודה משותפת של הרבה אנשים וידעתי שלא איהפך לאיינשטיין כזה, פורץ דרך.
"עולם הפיזיקה היה מרוכז, אינטנסיבי ומרתק, אבל אני טיפוס רוחבי, אוהב להתרכז במשהו, ללמוד אותו על בוריו ואז לעבור למקומות אחרים. כל אותן שנים התאהבתי בתחום דומה אבל שונה: אמנות הבמה, המשחק והתיאטרון. אני ביישן מטבעי אבל למדתי שדווקא הביישנים הם המצליחים הגדולים בתחום, אולי משום שזה מאפשר להם להסתתר מאחורי הדמות שהם מגלמים וכך להתמודד עם הביישנות. קיבלתי תפקידים ראשיים בהפקות תיאטרון בדימונה, אבל החלטתי שאני רוצה לעבור לירושלים וחיפשתי עבודה. ביום בהיר שמעתי שנפתח קורס קריינים ב'קול ישראל'". הוא ניגש להיבחן לקורס הקריינים יחד עם עוד 1,200 (!) איש, ובתחילה דווקא לא התקבל. התברר שציוניו בדקדוק לא היו משהו. כעבור כמה ימים מישהו התחרט והודיע לו שעם קול כמו שלו אי אפשר שלא לקבלו.
ממתי היית מודע לקול המיוחד שעשית ממנו קריירה?
צבי סלטון צוחק. "כשהייתי בתיכון היה לנו מורה להתעמלות, הונגרי בשם קניג. יום אחד עמדנו סביבו אחרי שחזרנו מהחופש הגדול ואני אמרתי משפט מסוים. הוא הסתובב ושאל: 'רגע, מאיפה יצא הקול הזה?! אה... האפרוחים הפכו לתרנגולות!' פשוט השתנה לי הקול. עד אז לא הייתי מודע לו כלל. מה שהכי מחמיא לי הוא שאנשים מזהים את קולי כי הרי הם לא יודעים איך אני נראה. עמדתי פעם בקיוסק באילת וביקשתי קולה. האיש שהיה לפניי הסתובב ואמר: זה הקול של צבי סלטון...".
"לא תכננתי להישאר ב'קול ישראל' ארבעים שנה", אומר סלטון. "חשבתי על חמש או שש שנים ולהמשיך הלאה. אמרתי לעצמי, וואלה, הרדיו זה אחלה מקום. אתה יושב שם, מגיש יצירה מוזיקלית, אומר 'האזינו ל...', אחרי ארבעים דקות אומר 'האזנתם ל...', ובאמצע אתה עובר על מאמרים בפיזיקה. זה מה שתכננתי מלכתחילה לעשות. האמת היא שהפתעתי את עצמי. לא שיערתי שאדבק בחיידק הזה ששמו רדיו. נוכחתי לדעת שהרדיו הוא עולם ומלואו, לא רק 'האזינו־האזנתם' בקול המוסיקה. הרדיו סיפק לי גישה לתחומים שאחרת לא הייתי מגיע אליהם, במיוחד בתחום האמנויות, אהבת חיי. נחשפתי לגיוון עצום של מוזיקה וספרות, וגם לאגדות חז״ל שלא הכרתי מעולם, כשהגשתי משניות ברשת א׳. אתה מתמקצע בכל כך הרבה תחומים ונחשף לכל התרבויות. שמעתי שם אום כולתום וז'ורז' ברסאנס ואלביס פרסלי וקליף ריצ'רד והחיפושיות, לצד שירים ישראליים ועבריים".
לדעת סלטון, בריבוי הערוצים יש יתרונות אך גם צד שלילי, כאשר אנשים מתרכזים רק במושא התעניינותם הצר ואינם נחשפים לעולמות אחרים. אני מנסה להטות את השיחה לתחום שבו התפרסם, החדשות, אבל איכשהו תמיד סלטון חוזר לאמנות, למוזיקה ולספרות, כאילו עיקר תהילתו על אותן תוכניות שערך והגיש ברשת א' שההאזנה לה אינה מן הגבוהות, בלשון המעטה.
"כתבה לי ילדה שהיא מחכה כל השבוע לתוכנית הספרות ברשת א' כדי להאזין לסיפור השבועי. זה ריגש אותי מאוד. לדעת שיש צעירים שמאזינים לרשת א' ומתעניינים בספרות זה מחמם את הלב. אני רואה בכך שליחות, להאהיב את הספרות. אתה לא רק מדווח על יצירות אלא מביא את היצירה עצמה וחלק ממך נכנס אליה. אתה מגיש סיפור של צ'כוב וההרגשה היא עילאית מכיוון שתוך כדי הקריאה אתה משחק את כל הדמויות שבסיפור.
"מובן שבמקביל קריינתי חדשות. החדשות הן גולת הכותרת של הרדיו. כולם מאזינים להן. אבל בשלב מסוים גילו שבגלל אהבת המשחק שלי אני קורא שירה או טקסטים מורכבים בצורה שונה, באופן שצריך לקרוא שירה, כי הרי מדובר בטקסטים הדורשים פיענוח. בשיר יש אניגמה, איזה סוד שאתה חייב לפענח אם אתה רוצה לקרוא אותו נכון ולהנגיש אותו למאזין. הייתה לי גם תוכנית על איכות סביבה, תוכנית על עדות שונות, ועוד".
אבל עיקר פרסומך הגיע מהחדשות, נכון?
סלטון לא מתכחש. "בחדשות ישנה הקפדה עילאית לא רק על הידיעה, המהירות והאמינות שלהֿ, אלא גם על ההגייה וההטעמה הנכונה, שתהיה תואמת לאוזן. בימים שבהם כמעט כל המדינה
לטעמו, גם קריאה של חדשות היא סוג של שירה. "צריך להכניס את הנימות הנכונות מבלי לגלוש יותר מדי. אם יש דרמה, עצב או צחוק, צריך שהדבר ימצא את ביטויו בקריינות אבל לא באופן מוגזם. ניואנסים דקים. זה דורש קור רוח ויכולת להתמודד עם רגעי לחץ. לפעמים מכניסים לך ידיעה בשנייה האחרונה ואתה צריך לעבור עליה בהרף עין ולקרוא". רגעי לחץ כאלה מגיעים לפעמים במקומות הכי מרגיזים ולא צפוייםֿ, ועם כל המקצועיות, בסופו של דבר גם קריינים הם בני־אדם. סלטון נזכר במקרה שבו התאריך השגוי שנכתב על הדף שהיה מונח לפניו כשהגיש את חדשות שש בבוקר גרם לו להתבלבל, עד שהמגיש הוותיק אריה גולן נחלץ לעזרתו.
אין תסכול מהעובדה שאתה קורא ידיעה שהיא פרי עבודתם של אחרים - הכתב שהביא את הסיפור, העורך שהפך אותו לידיעה והרכז שסגנן אותה?
"אז גם שחקן תיאטרון אינו שותף ליצירה כי הרי מישהו אחר כתב את המחזה. כל השחקנים הגדולים אינם שווים כלום כי שייקספיר כתב את זה?" אחת אפס. לסלטון אין כל רגשי נחיתות. בעבודה ברדיו הוא חש שלקריין חלק מרכזי ביצירת הידיעה. לא רק שהוא חוליה בשרשרת הניסוח, מעיר, מתקן ומחליט כיצד לקוראה, אלא הוא האחראי הסופי לדרך שבה היא מגיעה אל המאזין. "אם מישהו כתב דבר שטות או טעות אתה תקבל את ההערה, ולכן ההקפדה שלך צריכה להיות גדולה פי כמה. לפעמים מי שכתב או ניסח לא שם לב לפרט מסוים והעין הנוספת שלך יכולה למנוע טעויות. לפעמים אתה מעיר שאת הידיעה הזו כבר שידרנו אתמול. אוזן ועין נוספת, במיוחד אם זו העין האחרונה, היא 'המכה בפטיש'. זה היופי במערכת החדשות של הרדיו. יש שם אנשים בעלי שיעור קומה, דייקנים ומהירים, ידענים מופלגים ומשכמם ומעלה. זו נבחרת מנצחת".
סלטון מזכיר את עמק פרי, הקריין האגדי שניסה ז'אנר אחר של הגשה אישית, ורצה לתת ביטוי לשפה העברית המתחדשת. איש לא ניסה לחקות אותו והסגנון הזה לא אומץ על ידי קריינים אחרים. אני תוהה באוזני סלטון על מקומה של הקריינות המוקפדת וה"מעונבת" בימינו, לעומת ההגשה האישית של גלי צה"ל. "עמק פרי היה יוצא דופן וסיפק גיוון, אבל המתכונת הזו מאפיינת את 'קול ישראל'. אתה צריך להביא בחשבון שיש עולים חדשים או כבדי שמיעה שרק כך יכולים להבין את החדשות. דווקא הסגנון הזה הוא ידידותי למשתמש".
ובכל זאת, אם פעם הקפידו על רי"ש מתגלגלת ועל עי"ן וחי"ת גרוניות, היום רוב הקריינים אינם מקפידים על כך.
"בשנים הראשונות שלי דיברו על זה שהשפה העברית המדוברת הייתה בחיתוליה. רצו שתהיה כתובת שאליה ישאפו מבחינת הדייקנות וההגייה. לרדיו הייתה שליחות חשובה מאין כמותה לגבש שפה פונטית מתוך בליל ההגיות והמבטאים בארץ. ב'קול ישראל' אמנם ויתרו על העי"ן והחי"ת אבל מקפידים על הגייה המבדילה בין אל"ף לה"א המשתבשת לעתים בשפת היומיום".
בת זוגו של סלטון היא נורית קנטי, עורכת 'מה בוער', תכניתו המואזנת של רזי ברקאי בגלי צה״ל. העובדה שהם עובדים בתחנות מתחרות אינה מהווה עניין כלשהו בזוגיות, מדגיש סלטון. קנטי עבדה בזמנו ככתבת משטרה ב׳קול ישראל׳. ״ראיתי אותה אז במערכת אבל דרכינו הצטלבו בשלב הרבה יותר מאוחר״, מספר סלטון.
"נורית היא עיתונאית מעולה, רצינית ונחשבת, רחבת אופקים במידה בלתי רגילה ודעתנית גדולה. התרשמתי מאד דווקא מרגישותה החברתית. לא מזמן העלתה בטור שלה את העובדה שכאשר מדברים על החיילים הנופלים מציינים את ההורים והאחים ושוכחים את הסבא והסבתא שלפעמים הם שגידלו את הילדים. העובדה שאני קריין חדשות ולא כתב המתחרה על 'סקופים' מורידה בהרבה את הפוטנציאל למתח ותחרות". אתה עובר מתוך הרגל גם על הטקסטים שלה, מתקן ומעיר? אני שואל בהומור, והוא נזעק. "השתגעת?! היא מומחית לספרות ולשירה לא פחות ממני והיא יכולה ללמד אותי!".
בעשרות שנותיו ברדיו ביצע סלטון כמעט כל עבודה אפשרית. הוא הגיש יומני חדשות, תקופה ארוכה הגיש את יומן החוץ ותוכניות אישיות.
וכתב שטח לא רצית להיות?
"לא. זו עבודה סיזיפית שבה עליך להיות זמין להקפצה יומם ולילה, להיות בעניינים ובלחץ מול האפשרות שמישהו ישיג אותך בהבאת הידיעה. אם אתה רוצה להיות כתב טוב אין לך חיים. הציעו לי עבודה כזו לאורך כל הדרך, גם בטלוויזיהֿ, אבל רציתי עבודה שתאפשר לי חיים גם מחוצה לה. לא רציתי לעבור לטלוויזיה בגלל הקסם שברדיו".
סלטון מתקשה להצביע על מהדורת חדשות 'היסטורית' שהגיש. משמרות החדשות הפגישו אותו כמעט עם כל אירוע בארץ ובעולם בארבעים השנים האחרונות. הוא שידר על מלחמות ושלום, על מבצעים צבאיים, על אנטבה, מבצע שלמה ומבצע משה, על רצח רבין, על הפיגוע במגדלי התאומים, על נחיתת האדם על הירח ועל נפילת הגוש הסובייטי. גם ידיעות קשות שחנקו את גרונו מדמעות, הוא קרא מבלי לתת ביטוי לרגשותיו. הוא לא איבד את קור רוחו וידע להתגבר גם על גרגרי צרידות שתקפו את גרונו במיומנות וירטואוזית. הוא נזכר באפיזודה משנת 1987, כשהתבקש להגיש את המהדורה הראשונה אחרי שביתה בת 52 יום של רשות השידור.
"ישבתי באולפן ומאחוריי עמד מנהל הרדיו (האימתני) גדעון לב־ארי ומנהלי הרשות הבכירים, מולי עדה של עיתונאים וכולם מחכים למהדורת החדשות הראשונה ביום של סיום השביתה. המהדורה הייתה ארוכה במיוחד, כאילו ניסו לדחוס 52 יום ל־12 דקות. הידיים רעדו אבל עברתי אותה בהצלחה".
הוא מתגורר ביישוב אזור, ומה שמרגש אותו בימים אלה הוא העובדה שבניו יואב ויונתן עומדים להינשא. תקוותו הגדולה היא "שלא יארכו הימים בטרם אהיה סבא לנכדים". בימים אלה נערך סלטון לחיים החדשים. לוח ההרצאות וההופעות שלו מלא. יש לו גם קריירה קולנועית: הוא הספיק להשתתף בסרט 'חוכמת הבייגלה' ובסרט נוסף, והשבוע הוא מלוהק לסרט של דן וולמן, 'חרדת הבמאי'. הוא מופיע על במות בערבי שירה וספרות. אחד המופעים שלו קשור בסיפורי העיירה היהודית, עם להקת כליזמריות הנקראות 'נשות חוה', "שמקפיצות אותך באוויר", הוא צוחק. בארבעים שנותיו פגש סלטון מאות כתבים, עורכים ועיתונאים שעברו ברשות השידור. אחרי לחץ מתון הוא מסכים להודות כי משנה לשנה חלה ירידה ברמה המקצועית והאתית של העיתונות בארץ, והיום כבר לא מגיעים למקצוע הטובים ביותר.
פרישתו לגמלאות באה בזמן קשה לרשות השידור, ואולי סמלי הדבר שאחד מהאנשים המזוהים עמה ביותר מסיים את תפקידו כשהיא צועדת את צעדיה האחרונים.
גורלם של חבריו ברשות השידור נוגע ללבו, אם כי הוא מבין שאי אפשר היה להמשיך במתכונת המסואבת שאליה הגיעה הרשות, "לא באשמת העובדים", הוא מדגיש. "אני מקווה שהם לא ייזרקו לרחוב, שהפורשים יזכו לתנאים הוגנים ושהטובים ימשיכו גם ברשות החדשה. אי אפשר לוותר על השידור הציבורי. כל נכסי התרבות של עם ישראל נמצאים שם, אבל המעורבות הפוליטית ברשות הגיעה לשיאים שלא ייאמנו. בחירת המנהלים נעשתה על פי אינטרסים אישיים. לי היה מזל שעבדתי עם אנשים שהייתה לי כלפיהם הערכה עמוקה בכל התחומים. עם השנים ראית יותר ויותר בידיעה עצמה את האצבע הפוליטית שמאחוריה. ברשות לא ידעו לקרוא את מפת התקשורת ונשארו כבולים להסכמי עבודה והסדרים מיושנים, שאמנם סיפקו ביטחון תעסוקתי מול שכר עלוב אך יצרו אבטלה סמויה ומנעו מהרשות להתמודד עם העולם התקשורתי החדש".
הפנסיה הממוצעת של גמלאי הרשות אינה גבוהה. 8,000 שקל נחשבים פנסיה גבוהה ברשות. "אני לא מקטר. ידעתי שזה מה שיהיה ורציתי להיות שם, אבל כשאתה מסתכל סביב ורואה בסקטורים אחרים ואפילו בתקשורת משכורות של 80 ו־90 אלף שקל אתה מבין איפה היית. אבל היו לי ברשות חיים נפלאים שהעשירו אותי בכל התחומים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם