המכובד שבסופרי המד"ב מדבר עם ישות אלוהית
תפר רבי מכר מחלומות רדיפה והזיות והעלה דרכם שאלות קיומיות, הסופר שכתב את "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" ושאחראי לשוברי הקופות "זיכרון גורלי" ו"בלייד ראנר" נחשב למשוגע בחוגים מסויימים ולגאון באחרים, ובאותה מידה של צדק. אך עם דבר אחד קשה להתווכח, פיליפ ק' דיק הוא אייקון תרבותי
והיו גם התמונות. מוזיאונים שלמים של מאות ואלפי תמונות אבסטרקטיות, בסגנון של וסילי קנדיסקי ופאבלו פיקאסו, חלפו לנגד עיניו במהירות מדהימה. דיק היה צופה בהן שעות על גבי שעות. מוחו שלו, כך האמין, לא יכול ליצור תמונות כאלו, ודאי לא במספרים כה עצומים.
בימים אלו יצא לאור בעברית במהדורה חדשה ספרו הקלאסי של דיק, ‘האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות‘ (1968). גם אם השם הארוך הזה לא ממש נשמע לכם מוכר, בהחלט ייתכן שתכירו את הסרט המבוסס עליו: ‘בלייד ראנר‘ (1982), בבימויו של רידלי סקוט ובכיכובו של האריסון פורד. הספר והסרט שנעשה בעקבותיו מעלים שאלות שהעסיקו את הסופר מגיל צעיר: האם אנו יכולים לדעת באמת מי הוא העומד מולנו? מה מתוך המציאות שקולטות עינינו הוא אמת? האם הזיכרונות שלנו מעידים על אירועים שחווינו בעבר, או שאולי הם נשתלו במוחנו ומכסים על אמת אחרת לחלוטין? שנים אחרי שכתב את הספר הזה, האמין דיק כי מצא את התשובה: בני האדם חיים בתוך אשליה אחת גדולה, וגם אם קשה להם להתעורר מהחלום שהושלכו אליו, לפחות כדאי שידעו שכל מה שהם רואים סביבם הוא רק תפאורה.
עוד כותרות ב-nrg:
אמא מחליפה: בהמיות בשירות הפריים טיים
מערבון בהר חברון: האם המתנחלים אשמים?
פנים אמיתיות: תל אביב אחראית לקיפוח בפריפריה?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
פיליפ קינדרד דיק נתפס בזמנו, ועוד יותר מכך היום, כאייקון תרבותי. הוא נחשב למכובד שבסופרי המדע הבדיוני, ויש שרואים בו אחד מגדולי הסופרים האמריקנים של המאה העשרים בכלל.
הוא נולד ב־1928 יחד עם אחות תאומה, אך היא מתה כעבור זמן קצר. הוריו התגרשו כשהיה בן חמש, ופיליפ הצעיר נותר לגור עם אמו, ילד רגיש ובודד שסבל מאסטמה וממחלות אחרות, וכן מפוביות הקשורות לאכילה ובליעה. יחסיו עם האם במשך השנים היו מורכבים ומסובכים. הו תיאר אותה כדמות קרה כקרח, ובו בזמן כאישה חולנית שמבלה זמן רב במיטה, סובלת מכאבים קשים. לימים שכנע את עצמו שמותה של אחותו היה באשמת האם שהזניחה אותה. בגיל 19 עזב את ביתו, כשמאחוריו אמו מאיימת כי תקרא למשטרה שתעצור אותו.
בשנות העשרים שלו החל דיק לפרסם סיפורי מדע בדיוני, שרובם המכריע התרחשו בעולם שלאחר מלחמה גרעינית. כשהוטלה הפצצה הגרעינית על הירושימה הוא היה בן 16, וכבר אז אחזה בו אובססיה סביב רעיון המלחמה הגרעינית שתשמיד את האנושות. הקוראים של סיפוריו וספריו היו צריכים להבין שעוד לפני פתיחת הסיפור התרחש חורבן של העולם כפי שאנו מכירים אותו, והגיבורים פועלים במציאות שנוצרה לאחר מכן.
יצירותיו של דיק זכו לפופולריות והוא הפך לשם דבר בתחום המדע הבדיוני, אך בינתיים נעו חייו האישיים ממשבר למשבר. הוא התקשה לנהל מערכות יחסים יציבות, והאישה הראשונה שהיה לו קשר אמיתי עמה הפכה גם לאשתו – וכעבור חודשיים לגרושתו. במשך השנים עבר כמה פעמים התמוטטות עצבים, נישואים וגירושים תכופים (בסך הכול התחתן חמש פעמים), וייתכן שגם ניסיונות התאבדות. חוסר היציבות הנפשית שלו הרס את כל מערכות היחסים שלו. לא במקרה, המסר ברבים מסיפוריו הוא שלעולם אינך יכול לדעת מי הוא העומד מולך, בצד השני.
כזה הוא למשל ‘המתחזה‘, אחד מסיפוריו הידועים של דיק, שנכתב בשנת 1953 וכעבור כמעט חמישים שנה הפך לסרט. הסיפור עוסק באדם הנחשד כי אינו אלא רובוט ממולכד שנשלח בידי חייזרים. הוא עושה כל שביכולתו כדי להוכיח שטפלו עליו עלילה וכי הוא אכן בדיוק מה שהוא נראה – אדם רגיל לחלוטין. בסיום הסיפור מתגלה שלמעשה היה זה רובוט, וכל זיכרונותיו האנושיים היו מושתלים. באותה שנה פרסם דיק סיפור אחר בעל רעיון דומה, ‘הסוג השני‘, שבו רובוטים המשמשים לצורך מלחמה גרעינית בין ארה“ב לבריה“מ יוצאים מכלל שליטה ויוצרים העתקים של בני האדם. הסיפור עובד ב־1995 לסרט האימה ‘הצרחנים‘, ובהמשך שימש בסיס לסרט נוסף.
סיפוריו של דיק הקנו לו אוהדים רבים, והפתיעו את הקוראים ברעיונות שהעלו; ‘האיש במצודה הרמה‘ כבר נחשב ליצירה קלאסית של ממש ולמקור השראה לז‘אנר ספרותי שלם. מתוארת בו מציאות חלופית, שבה הנאצים והיפנים הם שניצחו במלחמת העולם השנייה והביסו את ארה“ב (לאורך הספר יש רמזים למציאות אחרת המופיעה בכתביו של סופר מדע בדיוני, ובה הנאצים דווקא הפסידו). בכתיבת הספר הזה נעזר דיק בספר האורקל הסיני אי־צ‘ינג, שפתיחה אקראית של דפיו אמורה לנבא את העתיד לבוא, ולייעץ כיצד יש לפעול. דיק נהג לפתוח את האי־צ‘ינג, ובהתאם לתוצאה לפתח את עלילת ספרו. במהלך חייו, כשהיה על סף קריסה נפשית, בדק מדי יום מה מייעץ לו האורקל וניהל את חייו בהתאם.
‘האיש במצודה הרמה‘ נחשב בשעתו לספר המפורסם ביותר של דיק, אולם בחלוף הזמן עבר התואר הזה לידי ‘האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות‘. את הספר הזה כתב דיק ב־1966, והוציא אותו לאור ב־1968. בעלילה, המתרחשת בשנת 1992 (במהדורות מאוחרות שונה התאריך ל־2021), מתואר עולם שעבר מלחמה גרעינית, וכעת לחיי אדם יש בו קדושה מיוחדת. לצד בני האדם מאוכלס כדור הארץ גם באנדרואידים מלאכותיים. ספרות המדע הבדיוני שקדמה לדיק נהגה לתאר את הרובוט כיציר אנטי־אנושי, חסר רגשות ומרושע, ואילו בספר הזה מדובר ברובוטים שהגבולות בינם ובין בני האדם מיטשטשים עד כדי חוסר נראות.
הרעיון בבסיס הספר עלה במוחו של דיק בעקבות מאמר של המתמטיקאי אלן טיורינג, מפענח ה‘אניגמה‘, מכונת ההצפנה של הגרמנים במלחמת העולם השנייה. טיורינג טען שיש קריטריון אחד ויחיד שלפיו אפשר לקבוע אם מכונה היא בעלת אינטליגנציה או לא: האם היא מסוגלת לשוחח עם אדם שאינו יודע שמדובר במכונה, ולגרום לו להאמין שהיא אנושית. טיורינג הציע מבחן שבו הבוחן ידבר עם אדם אחר ועם מכונה; אם לא יהיה מסוגל לזהות מי מהשניים אינו אנושי, הרי שאפשר להגדיר את המכונה כאינטליגנטית.
דיק התרשם מאוד מהרעיון. הוא נהג לקיים שיחות טלפון ארוכות עם ידידים, שנדרשו להוכיח לו שהם אכן מי שהם טוענים ולא סוכנים מתחזים או מכונות חסרות נשמה. בעקבות הניסיונות הללו כתב דיק סיפור עתידני קצר ששמו We Can Remember It for You Wholesale (1966, תורגם לעברית בידי ניר יניב). גיבור הסיפור, הפקיד הפשוט דאגלס קוויד, שואף לבקר בכוכב הלכת מאדים כפי שעושים אחרים – בעיקר עשירים ובעלי תפקידים רשמיים. אשתו מזכירה לו כל הזמן שכפקיד עלוב בעל משכורת נמוכה הוא אינו יכול להרשות זאת לעצמו. כתחליף פונה קוויד לחברה ששמה Recall, שאמורה להחדיר למוחו זיכרונות מלאכותיים מביקור במאדים על תקן סוכן חשאי נועז. אלא שבעקבות הזרקה של סם אמת, הנדרשת כחלק מהתהליך, מתברר שקוויד אכן היה בעבר סוכן חשאי שנשלח למאדים. כל זיכרונותיו מהמסע נמחקו בידי הממשלה, אך רצונו לצאת לכוכב הלכת השכן שרד את המחיקה.
מהסיפור הבסיסי הזה יצרו דן או‘בנון ורונלד שוסט (תסריטאי ‘הנוסע השמיני‘) את התסריט של ‘זיכרון גורלי‘. רק ב־1990, לאחר מאבקים רבים וגרסאות שונות, צולם הסרט. עלילתו שונה מאוד מזו של הסיפור המקורי, ומקבילה אליו רק בעשר הדקות הראשונות. בסופו של הסרט מפיל הגיבור (ארנולד שוורצנגר) את השלטון הרודני ששלח אותו למאדים; אם פיליפ דיק היה זה שכותב את המשך הסיפור, מן הסתם היה מתברר שכל החלק הזה אינו אלא פנטזיה שנשתלה במוחו של קוויד.
דיק המשיך לפתח את רעיון הזיכרונות המושתלים והממשק בין אדם למכונה, וכתב את ‘האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות‘. בעתיד המשורטט בו, רבים מתושביו של כדור הארץ עברו לכוכבי לכת אחרים כדי להתיישב בהם. ענף האנדרואידים מפותח מאוד, ובשוק קיימים סוגים רבים שלהם, ממש כמו המכוניות בימיו של דיק. רוב האנדרואידים נמצאים במאדים, ומטרתם לספק חברה למתיישבים הבודדים שם. העשירים יכולים להרשות לעצמם אנדרואידים מדגמים מתקדמים, שלכאורה אין להבדיל בינם ובין יצורי אנוש. לרוב יודעים הרובוטים הללו את מקומם, אלא שלפעמים הם מנסים להתחזות לאנושיים, לברוח לכדור הארץ ולחיות שם כבני אדם. כדי למנוע זאת פועלים ציידי ראשים מיוחדים, שאמורים ללכוד את האנדרואידים המתחזים ולהשמידם.
משימתם של הציידים קשה ביותר: הם עלולים לטעות ולחסל בני אדם אמיתיים, ולכן הם מפתחים דרכים שונות לבחון את ‘החשוד‘ ולגלות אם הוא אנושי או לא. מנגד, יצרני האנדרואידים הופכים אותם למתוחכמים יותר ויותר, כדי שיוכלו לעבור את הבחינה. לעתים הם אף משחקים משחק אכזרי במיוחד, ומשתילים ב‘מוצרים‘ שלהם זיכרונות אנושיים מלאכותיים, כך שהאנדרואידים עצמם מאמינים כי הם בני אדם. במציאות שנוצרת, איש אינו בטוח אם הוא אדם או אנדרואיד. דילמות כאלה מעסיקות גם את גיבור הספר, ריק דקארד, צייד אנדרואידים שתוהה אם הוא עצמו אינו אלא רובוט שתוכנת ללכוד את חבריו.
אחד הקריטריונים המשמשים להבחנה בין אדם לאנדרואיד, לפי הספר, הוא היכולת להראות אמפתיה ליצורים אחרים, להיאבק למענם ולסבול עבור אושרם. טיורינג לא היה מתלהב מהקריטריון: הוא היה מציין שבני אדם רבים אינם מגלים כל אמפתיה לאחרים, או אף עוסקים ברציחתם – ובכל זאת אין כל ספק כי הם בני אדם בהגדרתם. בנוסף, אין כל מניעה לתכנת את האנדרואיד להתנהגות הנראית כאמפתית. אך בעיני דיק, ניגודה של האנושיות הוא השקיעה לתוך עצמך וההתעלמות המוחלטת מהזולת; ייתכן שאם היה חי בזמננו ורואה את האנשים השקועים בטלפונים החכמים שלהם, היה מגיע למסקנה שמדובר באנדרואידים.
ב־1982 יצר הבמאי רידלי סקוט את העיבוד הקולנועי המפורסם ל‘האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות‘. הסרט ‘בלייד ראנר‘ היה יוצא דופן בזמנו, והציג את אחת התמונות הקולנועיות המרשימות ביותר של ערי העתיד. משום מה נכשל הסרט בקופות בשעתו, אך מאז ועד היום הוא נחשב ליצירת מופת. נעשו לו לא פחות משבע גרסאות שונות, כולל “גרסת במאי“ מ־1992, שסקוט עדיין לא היה מרוצה ממנה לחלוטין, ו“גרסת במאי סופית“ מ־2007, שבה הסיום מקבל כיוון אחר. סקוט גם הודיע במשך השנים שהוא מתכנן ליצור לסרט המשך, כך שייתכן שעד לשנת 2021 נראה את ‘בלייד ראנר 2‘.
אפשר למצוא הבדלים מהותיים בין הספר ובין הסרט שנעשה לפיו. בעוד דיק סבר שאין כל אפשרות ליצור ישות מכנית שתהיה בעלת רגשות, יוצרי בלייד ראנר החליטו שבני האדם דווקא יצליחו בכך. בספר ברור לחלוטין שריק דקארד הוא אנושי, אך בסרט נרמזת האפשרות שגם הוא אנדרואיד: תוכן חלומותיו ידוע לאחרים (שאולי תכנתו אותו), והוא עצמו מסרב לעבור את הבחינה שנועדה לגלות אנדרואידים (בספר הוא עובר אותה בהצלחה). אפילו בין השותפים ליצירה נתגלעה מחלוקת בנושא הזה: האריסון פורד והתסריטאים סיפרו בראיונות כי חשבו על דקארד כאנושי, בעוד רידלי סקוט הצהיר שמבחינתו מדובר באנדרואיד.
אחרי ‘כבשים חשמליות‘ כתב דיק עוד ספר מפורסם, ‘יוביק‘, שגם הוא מתרחש בעתיד הרחוק של שנת 1992, אך במציאות שונה מזו שתוארה בספר הקודם. הפעם הגיבור מגלה שחייו מתקיימים בתוך חלום של אנשים שנמצאים בהקפאה על הירח, וכי רק מוצר ששמו ‘יוביק‘ יכול להושיע אותו מהתקפות קטלניות של אחד החולמים האלו.
גם ב‘יוביק‘, כמו בכל הסיפורים הבולטים של דיק מהתקופה ההיא, אנו מוצאים גיבורים שאחיזתם במציאות סביבם קלושה ביותר. זה מה שקרה לסופר עצמו בשנות השישים, כשהחל לצרוך מגוון סמים שהשפיעו על יצירתו ועל חייו. תחילה נטל אמפטאמין וממנו המשיך למריחואנה, מסקלין, אל־אס־די ואחרים. בראשית שנות השבעים, לאחר שהתגרש בפעם הרביעית, השימוש שלו בסמים התרחב עוד יותר.
ייתכן שהשנים הרבות שלו כצרכן סמים הן שפיתחו אצל דיק פרנויה שהחריפה מיום ליום. בראשית שנות השבעים, כשפרסומו בעולם הלך והתרחב, השתכנע הסופר שהסובייטים רודפים אותו. למסקנה הזו הגיע בעקבות קשריו עם הסופר הפולני סטניסלב לם, מחברם של ספרי מדע בדיוני קלאסיים כמו ‘סולאריס‘ ו‘כנס העתידנים‘ (שעובד לסרט אנימציה ישראלי מאת ארי פולמן). במאמר שכתב הכתיר לם את דיק כגדול סופרי המדע הבדיוני בדורו, והשווה את כתיבתו לזו של דוסטויבסקי. הכרזותיו של לם לא מצאו חן בעיני סופרי המדע הבדיוני האמריקנים, אבל הולידו התכתבות בינו ובין דיק. כעבור זמן הציע לם להוציא לאור בפולין את ספריו של עמיתו, אבל הוסיף שבגלל חוקי זכויות היוצרים הנהוגים בארצו, דיק יוכל לקבל את התמורה במטבע פולני בלבד, ורק אם יגיע לשם פיזית. דיק החשדן הגיע למסקנה שזוהי מזימה סובייטית להביא אותו למזרח אירופה. סטניסלב לם, כך חשד דיק, הוא איש קג“ב בכיר, ואת ספריו מחברת ועדה שלמה – ולכן הם כתובים בסגנונות שונים ומגוונים. גם אינטלקטואלים אירופים אחרים ששרו את שבחיו של דיק הצטיירו בעיניו כנציגי קונספירציה קומוניסטית שמטרתה להשתלט על עולם המדע הבדיוני האמריקני, ודרכו על התרבות האמריקנית כולה.
דיק האמין גם כי אנשי ביון משגיחים עליו 24 שעות ביממה, שהשיחות הטלפוניות שלו מוקלטות, ושבכל פינה בביתו יש מצלמות ומיקרופונים. הוא פנה בנושא לאף־בי־איי, אבל שם התייחסו אליו כאל מטורף. באחד מימי 1971 אירעה פריצה לביתו - כנראה בידי עבריינים – והסופר מיהר לייחס אותה לסוכנים של מעצמות זרות. בשלב מסוים הגיע למסקנה שמי שפרץ לבית היה הוא עצמו; המעצמות הזרות, כך האמין, השתלטו על אישיותו באמצעות סמים, והפכו אותו לכלי שרת לביצוע פעולות עברייניות שונות. לצד זאת פיתח דיק תיאוריה אחרת שהטרידה אותו מאוד, ולפיה הפורצים שתלו בביתו סמים כדי שיתגלו בבוא היום בידי המשטרה. הוא בדק כל סנטימטר בבית בחיפוש אחר הסמים, ובהזדמנות זאת גם אחרי המצלמות והמיקרופונים, אך מעולם לא מצא אותם.
בפברואר 1974 הגיעה הפרנויה של דיק לשיאה. כלפי חוץ נראה היה שחייו נמצאים במסלול חיובי: הוא התאושש מהתמכרות לתרופות, התחתן בפעם החמישית, חזר לכתוב אחרי הפסקה ארוכה ומצבו הכלכלי היה טוב יחסית. למרות כל אלה, דיק היה משוכנע שנגזר עליו למות בידי רודפיו ההולכים וסוגרים עליו. אלא שבאותו חודש קרה משהו אחר לגמרי, ששינה את חייו ואת תפיסת המציאות שלו מן היסוד: ‘האיחוז‘, כלומר השתלטות של ישות חיצונית, שאותה זיהה כמלאך.
החזיונות הראשונים של דיק התגלו אחרי שעבר עקירה של שן בינה תוך שימוש בסם מרדים. בפתח ביתו הופיעה לפתע נערה שחורת שיער, שענדה שרשרת עם תליון בצורת דג – אחד מסמלי הנוצרים הקדומים. דיק הבחין בסמל, וקלט במוחו את המשפט “הקיסרות מעולם לא נפלה“. מיד נגלה לו חיזיון של העולם במאה הראשונה לספירה. הוא עצמו, כך התברר לו, חי באותו עולם כאדם ששמו תומאס, נוצרי נרדף המעונה בידי הרומאים. הוא זכר גם שהיה חבר בכת במדבר יהודה שחיברה את המגילות הגנוזות המפורסמות.
כבר בחיזיון הראשון שלו חש דיק את נוכחותה של ישות טובה המתערבת בחייו כדי לרפא את גופו ולהעניק לו תחושות של יופי, שמחה ושפיות, שחסרו לו כל כך עד אז. בכל לילה, בזמן שישן, קיבל
לישות שתקשרה איתו נתן הסופר את השם “ואליס“ – ראשי תבות של “מערכת אינטליגנציה נרחבת חיה ופעילה“. הוא שם לב שחוויותיו מקבילות למתואר בספרו ‘יוביק‘: גם שם הגיבורים מקבלים מסרים מישויות שרומזות להם כי מציאות חייהם היא אשליה אחת גדולה. מסקנתו הייתה ש‘יוביק‘ כולו הוא מסר מישות קוסמית, מעין ספר קודש שכתב בלי להיות מודע לכך.
לאחר מכן החל הסופר לחוות מסעות אל מעבר לחיים ולגוף. בין היתר טען שמצא את עצמו פנים אל פנים מול אפרודיטה, אלת האהבה במיתולוגיה היוונית. עוד סיפר כי הוא מקבל מסרים שונים מהרדיו, שמתחיל לפעול בלי שאיש נגע בו. לימים אישרה אשתו שהרדיו אכן היה מופעל מעצמו, אם כי היא לא שמעה ממנו את המסרים שבעלה טען שהוא שומע.
חייו של דיק הלכו והשתפרו בתקופה הזו. יצירותיו זכו להצלחה הן בקרב הקהל והן בקרב המבקרים, והכנסותיו גדלו במהירות. בד בבד עם כתיבתו הספרותית הוא מילא במשך השנים לא פחות מ־8,000 עמודים בתיאורים של החוויות המיסטיות שעבר, ובניסיונות להסבירם. רק חלק קטן משטף הכתיבה הזה ראה אור בדפוס, אך תיאור החוויות והחזיונות מופיע בספרים שפרסם כמו ‘סורק אפלה‘ ו‘ואליס‘. גיבורו של ‘ואליס‘, שתורגם לעברית בידי אסף כהן, הוא סופר ששמו פיליפ דיק, לצד דמות נוספת, הורסלובר פאט. דמותו של דיק מייצגת את האדם הרציונלי, שסבור שכל החוויות המיסטיות אינן אלא פרי דמיונו, בזמן שפאט הוא החלק באישיותו שמקבל את החזיונות ומאמין בהם.
ייתכן שאם דיק היה מפרסם ברבים את החזיונות שראה הוא היה הופך למנהיג כת דתית, כמו במקרה של סופר מדע בדיוני אחר, רון הבארד, שיצר את הסיינטולוגיה. אבל הספר ‘ואליס‘ הוצג כ“מדע בדיוני“, ואי אפשר לראות בו ובספרים אחרים של דיק תיאור של שיטה דתית אלטרנטיבית. בניגוד לרון הבארד, שהציג את תפיסותיו כאמת מוחלטת, לדיק מעולם לא היו רעיונות ברורים ועקביים לגבי מה שחווה. דעותיו באשר לחזיונות ולמקורם השתנו מיום ליום. בכתביו הוא מתאר תחושות אמביוולנטיות וקושי לקבוע אם מדובר בחוויה “אמיתית“ או בהזיות סמים, כפי שטענו אחרים. לבסוף הוא מגיע למסקנה שאכן מדובר בחוויות אמיתיות, וכי יש לו קשר עם אליהו הנביא, או עם חייזר סופר־אינטליגנטי, שפועל לארגן מחדש את חייו בצורה טובה יותר. חייו של דיק אכן הלכו והשתפרו בתקופה הזו. יצירותיו זכו להצלחה הן בקרב הקהל והן בקרב המבקרים, והכנסותיו גדלו במהירות.
גם אחרים, כמו הסופר קולין וילסון, האמינו שדיק עמד בקשר עם ישות עליונה, מעין מלאך שהעביר לו מידע. לעומת זאת, הביוגרף של דיק מסביר את החזיונות כתוצאה של פגיעה באונה הרקתית, שהובילה להתקפים אפילפטיים חוזרים ונשנים.
“ההסבר לדעתי איננו אפילפסיה או פגם אורגני־בריאותי“, אומר ד“ר אדם קליין־אורון מהמכללה האקדמית צפת, אנתרופולוג של הדת העוסק בחקר תקשורים ומתקשרים. “אולי זה גרם רק לפעם הראשונה; אחר כך לדעתי האדם בעצמו - ואל תשאל אותי איך - יוזם את כל החזיונות האלו ומעצב כך מחדש את אישיותו ואת פרשנותו לכל הקורה סביבו“.
מה ההסבר המדעי לתופעות כאלה?
“הוא מורכב מדי לתשובה קצרה, ואני גם חושב שזה תלוי מאוד בנסיבות החברתיות והאישיות. אין דין פיליפ דיק כדין מתקשרת מראשון־לציון שמעבירה סדנאות בביתה. דיק החל לקבל את החזיונות אחרי משבר אישי קשה מאוד וטיפול בכאבי שיניים. זאת תופעה מוכרת מאוד אצל מטפסי הרים, אגב: בהרבה מקרים לאחר טיפוס קשה מופיעים אצלם חזיונות כאלו“.
יש דמיון בין החוויות המיסטיות של דיק ובין מה ששמעת ממתקשרים אחרים?
“אני לא חושב שדיק ענה על ההגדרה המדויקת של ‘מתקשר‘. תקשור הוא מצב שבו ישות כלשהי נכנסת לגופו של אדם ומדברת דרכו. זה לא מה שקרה לדיק; היו לו חזיונות. זו תופעה שיש לה דמיון מסוים לתקשור, אבל לצדו יש די הרבה שוני. גם בתקשור ידוע על אנשים שכתבו אלפי עמודים - או ליתר דיוק, הרגישו שאלפי עמודים נכתבים דרכם על ידי ישות חיצונית להם. לפעמים הם כתבו ממש, במה שמכונה ‘כתיבה אוטומטית‘, ולפעמים הם דיברו ומישהו אחר כתב. ההבדל הוא, למשל, שבחזיונות לא תמיד יש אספקט גופני, בעוד בתקשור הגוף חייב להיות מעורב. האדם מדבר או כותב ומעביר את המסרים בזמן שהוא מתקשר, ולא אחר כך. זו תופעה שקיימת בכל העולם, ואגב נפוצה אצל נשים יותר מאצל גברים. ביהדות היא מוכרת בכינוי ‘דיבוק‘, והישות שנכנסת לגוף האדם היא רוח של אדם שנפטר; בדתות אחרות, כמו הנצרות, הישויות המתקשרות מגיעות מעולמות אחרים, או שאלו שדים.
“במקרים כמו של פיליפ דיק, האיש שמקבל חזיונות שומר על זהותו. הישות אינה נכנסת לתוכו ואינה מדברת ממנו. בזה הוא מזכיר את הנביאים המפורסמים של המקרא, ששמרו על זהותם ורק העבירו לקהל המאזינים שלהם את הדברים ששמעו“.
ד“ר קליין־אורון מספר כי הייתה עוד סופרת מדע בדיוני שזכתה לחזיונות: ג‘ין רוברטס. “ישות ששמה סת תיארה לה את מבנה הידע, והיא החלה לפרסם ספרים על תקשורים עם הישות הזאת, שהפכו לרבי־מכר ולמקור השראה לרבים. דיק בהחלט לא היה יחיד במינו במה שקשור לחזיונות האלו, אולי רק בולט בכישרונו הספרותי. התופעות האלו נפוצות הרבה יותר ממה שרוב האנשים יודעים. הן קיימות בעיקר בתרבויות הלא־מערביות, אבל בשנים האחרונות התופעה מתפשטת גם במערב, כולל בישראל, ואם תחפש תמצא דוגמאות רבות“.
ב־1982 לקה דיק בלבו ומת. היה זה שבועות ספורים לפני הקרנת הבכורה של הסרט ‘בלייד ראנר‘, שהפך אותו למפורסם בהרבה משהיה. בסך הכול פרסם דיק בימי חייו 44 ספרים (מתוכם עשרה תורגמו לעברית), ועל בסיס יצירותיו נעשו עד היום 11 סרטי קולנוע. בעולמות המדע הבדיוני, דיק המשיך לפעול ולבעוט גם אחרי מותו. ב־1987 פרסם הסופר מייקל בישוף את הספר ‘פיליפ דיק מת, כמה נורא‘, ובו תוארה מציאות חלופית בסגנונו של דיק: ריצ‘רד ניקסון הוא הנשיא הכול־יכול של ארה“ב, ויצירותיו של דיק, אויב המשטר, אסורות לקריאה.
למרות הפופולריות שלו בקרב קהל קוראי המדע הבדיוני, דיק כמעט לא זכה בפרסים ספרותיים. אחד המעטים שהוענקו לו היה פרס ג‘ון קמפבל, על ‘זולגות דמעותיי, אמר השוטר‘ מ־1974. העלילה מתרחשת בעולם הקודר של 1988, שבו האזרחים נוטלים סמים באופן קבוע. הגיבור הוא ידוען שמתעורר יום אחד ומגלה שאיש שוב אינו מכיר אותו. הספר הוא אזהרה חמורה נגד השימוש בסמים, שדיק היטיב כל כך להכיר, ובו בזמן גם יש בו נבואה מוקדמת למה שקורה היום לכוכבים שזוהרם חלף. בקרוב יראה הספר אור בעברית, בהוצאת כתר ובתרגום עמנואל לוטם.
לוטם גם צירף למהדורה החדשה של ‘האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות‘ אחרית דבר מיוחדת, שעוסקת בשאלות הפילוסופיות המלוות את הספר. “ההחלטה להוציא מחדש את הספר הזה נועדה בעיקר כדי להחזיר את הכותר המקורי, במקום הכותר ‘בלייד ראנר‘ שהופיע במהדורה הקודמת“, אומר לוטם. “זה אמנם היה שמו של הסרט, אך יש לו קשר קלוש ביותר לספר. צמד המילים הזה, הכינוי לציידי האנדרואידים, כלל לא מופיע בספר של דיק. ‘בלייד ראנר‘ הוא סרט גדול בפני עצמו, אבל אם משווים אותו לספר הוא משהו אחר לגמרי. אי אפשר לקרוא לו עיבוד של הספר; הוא נוצר בהשראת כמה רעיונות מתוכו, ולא יותר“.
כמי שתרגם כמה מהיצירות הגדולות של המדע הבדיוני, ובהן ‘חולית‘ של פרנק הרברט, האם אתה רואה ב‘כבשים חשמליות‘ ספר מופת?
“בלי הסתייגויות. זה ספר שנדרש לשאלות הגדולות ביותר של האדם על עצמו: מהם החיים? מהי התבונה? איך אפשר לאפיין אדם לעומת מכונה? נכון שבמציאות לא הייתה שואה גרעינית לפני 1992, אבל זה לא משנה: בספר יש רעיונות פילוסופיים אקטואליים ורלוונטיים גם ב־2014, והם יהיו רלוונטיים עוד יותר בעתיד. הרובוטיקה מתפתחת ותתפתח, וגם אם היום אתה יכול לזהות רובוטים ללא קושי, בעתיד זה כבר יהיה קשה הרבה יותר.
“כשהטכנולוגיה מדביקה אותך, ואף עוברת אותך - כפי שקרה עם יצירותיהם של אייזק אסימוב ורוברט היינליין, שעסקו בעיקר בהתפתחויות טכנולוגיות - כבר לא מעניין במיוחד לקרוא את מה שיש לך לומר על מכונות שאף אחד לא צריך. דיק לעומת זאת כותב על רעיונות שהעסיקו את בני האדם מאז היוונים הקדמונים, ויעסיקו אותם גם בעתיד. הרעיונות האלה נצחיים, בני אלמוות. הם יישארו רלוונטיים כל זמן שהמין האנושי ימשיך להתקיים“.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם