הזירה הספרותית: הפרועה מול המיושבת
לרגל שבוע הספר הפגשנו סופרים מקצוות שונים בחברה הישראלית לסמן את הפערים, לנסות לגשר עליהם ולחוות דעה על חוק הספרים. חלק ד': ענת עינהר הפרובוקטיבית וכנרת רוזנבלום האופטימית נפגשות במשרד התרבות של מירי רגב
"אל מצב הספרות אני מתייחסת כמו אל הנמסות הקרחונים", אומרת ענת עינהר (45), סופרת, מאיירת וקומיקסאית, שספרה השני "תמונות עירום" יצא בימים אלה בהוצאת 'עם עובד'. "הספרות נמסה, או מתמוססת, אל שולי התרבות ואל דיונים על שוק הספרים, במקום אל הספרים עצמם. אבל אין לי מה לעשות בנדון, וגם אין לי רצון. אכתוב כל עוד זה יעניין מישהו".עוד כותרות ב-nrg:
• נלחם בהטרדות רשת: אביב גפן תפס פדופיל
• לא לנשים בלבד: תנו צ'אנס לליטל שוורץ
• "אמנות וגאונות": דודו אהרון עף על עצמו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לעומתה, חברתה כנרת רוזנבלום (41), סופרת, יועצת ארגונית ובעלת הבלוג "פריזאית", חושבת שהפסימיות הזו היא-היא הרעה החולה של הספרות הישראלית. "לספרות הישראלית חסרים קהל, תהודה ומקורות תקציביים", היא אומרת, "אבל יותר מזה, היא חסרה אופטימיות ואמונה בצדקת דרכה. הקינה המתמשכת, גם אם המוצדקת, סביב שוק הספרים, הסתננה לגרעיני התאים של הספרות והיצירה, שם היא משתכפלת וזורעת ייאוש".
ההסתכלות השונה הזו לא מפתיעה; היא תעלה גם מעלעול זריז בספריהן. ברב המכר "סיפורי אהבות" מלווה רוזנבלום זוג ישראלי בנסיעת הגירושים שלהם לעיירה האיטלקית הפסטורלית בה בילו את ירח הדבש. התהליכים הפנימיים והזוגיים מתרחשים על רקע מנוגד של פסטורליה, יין ואוכל טוב. הפרוזה של עינהר, לעומת זאת, מתרחשת על רקעים הרבה פחות מושכים. ארבע הנובלות שקובצו בספר הביכורים זוכה פרס הספיר שלה "טורפים של קיץ" מתרחשות במקומות כמו בית ספר תיכון או בית קפה כושל, וגם כשהעלילה נודדת לבית של סלבריטאית - הדמות הראשית היא המנקה העולה החדש.
עוד בפרויקט הזירה הספרותית:
• הסופר האשכנזי מול הסופרת המזרחית
• הסופר המתנחל מול הסופר השמאלני
• ההומו הטריוויאלי מול הבלש האוחצ'ה
עינהר פרסמה את ספרה הראשון בגיל 38, לאחר שכבר הספיקה ללמוד תקשורת חזותית ב"בצלאל" ותסריטאות ב"סם שפיגל". "רגע לפני שפרסמתי את הספר הראשון שלי, אמנון נבות אמר לי שמי שמוציא את ספרו הראשון בגיל 38, לא מוציא בעצם ספר ראשון", היא מספרת. "אבל האמת היא שבעולם הספרות מתבגרים לאט, ולהפתעתי, מיד אחרי שהספר הראשון יצא, הוכרזתי כסופרת צעירה וחדשה. למה לא, חשבתי לעצמי, נזרום עם זה".
התחלת בציור, באיור ובעיצוב, ובהמשך עשית את צעדייך הראשונים בתחום הכתיבה. האם המעבר הזה היה חלק?
"כל חיי ציירתי, כך שאי אפשר לומר שהתחלתי בזה: זה פשוט היה שם. הכתיבה, לעומת זאת, מאתגרת אותי יותר, מאחר שאני מרגישה שאני לומדת אותה כמו סטודנט לרפואה. תמיד יישארו שם פינות לא מפוענחות מבחינתי. בעוד שבציור זה בדיוק ההפך: משהו נובע מהאין ומתגבש לכדי תמונה אחת ברורה".
ספרך הראשון יצא לפני חוק הספרים, והשני - אחריו. האם החוק השפיע עלייך?
"חוק הספרים היה נחוץ, מאחר שהוצאות הספרים ניזוקו מאוד מהשתוללות השוק ורשתות הספרים. זה פשוט גמר עליהן, ואלה ששורדות משלמות על כך בקטטות די עלובות. עכשיו כולם מזמרים שהחוק דופק את הדברים עוד יותר, ובשלב זה אני שוב מרימה ידיים. אני בסך הכל סופרת, לא ג' יפית".
בראש משרד התרבות עומדת כעת השרה מירי רגב. מינויה לתפקיד עורר גל של ביקורת מצד אמנים ואנשי תרבות. מה דעתך על המינוי הזה?
"הממשלה הנוכחית בכללותה נדמית בעיני כפארסה אחת גדולה של הורדות ידיים מיוזעות וכיבודים די נלעגים. מינוי שרת התרבות לא יוצא דופן".
"פרובוקטיבית" היא אולי מילה קצת גדולה, אבל הפרוזה שלך בהחלט אמיצה. האם את משתמשת בספרות כדי לדבר על נושאים שלדעתך לא מדברים עליהם מספיק?
"אין לי תחושת שליחות בכתיבה שלי, ואין לי התחשבות בקוראים. מצד שני, המפגש עם הקריאה מדריך אותי לאורך כל הדרך. אני בהחלט ממענת את הכתיבה שלי למישהו, בתקווה שיהיו כמה, גם אם לא המונים, שימצאו בה עניין".
בהקשר הזה כדאי לציין שאחד הנושאים הבולטים בכתיבה שלך הוא המין, ובייחוד הנשי. את חושבת שב-2015 המיניות הנשית היא עדיין דבר מושתק או מוצנע?
"המיניות הנשית מפציצה אותנו מכל עבר בצורה פלקטית מאוד: בין שבפרסומות או בצילומים מטקסי גראמי וכאלה, ובין שבדיונים על תרבות האונס וכדומה. אני מעדיפה לקחת צעד אחד פנימה, למקום שבו הכל מתחיל: אצלנו בראש. זו טריטוריה מינית הרבה יותר מעורפלת, קודרת ומעניינת, לטעמי".
אחרי הקבלה החמה של "טורפים של קיץ" וזכייתו בפרס ספיר, האם הרגשת לחץ בפרסום ספרך השני?
"לא. להפך, התגובות ל'טורפים' שכנעו אותי שאני צריכה לכתוב. אולי בגלל שלמדתי בבצלאל, מקום שבו היינו מציגים עבודות על בסיס יומי, באווירה תחרותית וביקורתית, אני לא משקשקת. רק מקווה לטוב בכסיסת ציפורניים".
"מאז יציאתו לאור של 'סיפורי אהבות' נהפכתי, שלא בטובתי ובניגוד לכוונותיי, לסופרת, ורק מפאת התנגדותי העמוקה למירכאות, לא השתמשתי בהן סביב המילה ההיא שכתבתי שם קודם, ולרוב אני ממאנת להשתמש בה", אומרת כנרת רוזנבלום, שספרה יצא לפני כשלוש שנים, ושמתחמקת באלגנטיות מהשאלה אם ספר חדש כבר מתבשל: "יש אמרה באנגלית שמציעה לא להתבונן בסיר של הפסטה בזמן ההמתנה למים שירתחו. אני משתדלת להתאפק". כיום, לדבריה, היא מקדישה זמן לכתיבה, "גם אם בחלקים ניכרים ממנו אני לא כותבת כלום".
במרכז ״סיפור אהבות״ עומד סיפור התפרקותם של נישואים, אבל הוא מתרחש על תפאורה פסטורלית למדי. האם הניגוד הזה היה מכוון?
"בטח. חבל לבזבז את כל היופי הזה של איטליה על זוג צעיר, נאיבי, חדור אידיאלים ומאוהב, שהיה יכול להיות צעיר, נאיבי, חדור אידיאלים ומאוהב בסופשבוע באנטליה. לא מעניין אותי הרע המוחלט או הטוב המוחלט, היופי המוחלט או הכיעור המוחלט. מעניין אותי המפגש ביניהם. שלחתי את הזוג המתגרש שלי לאותם המקומות שבהם הוא עשה את ירח הדבש כדי לשלוף אותם מחיי היומיום, על הבנאליות והסיזיפיות שבהם, כדי להעניק להם רגעי חסד בתוך העצב של הפרידה, וכדי לגרום להם להעלות זכרונות טובים וקשים, ולחקור, במקום שבו הכל התחיל, מה באמת גרם לתאונת השרשרת שאליה נקלעה אהבתם".
איך את תופשת את מצב הנשים הכותבות בישראל ב-2015?
"במישור היצירתי אני מזהה חופש גדול, כמעט מוחלט: מותר לנו לקרוא ולכתוב על כל מה שנרצה ואיך שנרצה; לא הבחנתי בהעדפה כלשהי לגברים או לנשים בקרב קהל הקוראים (שהן בדרך כלל קוראות), המבקרים ומחלקי הפרסים. אם קיים הבדל משמעותי בין נשים סופרות וגברים סופרים, הרי שהוא האופן שבו האחרונים מרשים לעצמם לקחת את עצמם ברצינות, ולנקוט את כל הצעדים הדרושים להצלחתם ולהצלחת ספריהם. נשים סופרות מעזות פחות להצליח".
לצד כתיבתך הספרותית את גם עוסקת בכתיבה עיתונאית; מנקודת המבט החצויה הזו, מה את חושבת על מינויה של רגב לשרת התרבות?
"לא בחרתי בממשלה הזאת, ואני מודאגת ממינויה של רגב לתפקיד שרת התרבות כמעט באותה מידה שבה אני מודאגת ממינויה של שקד לתפקיד שרת המשפטים, ממינויו של בנט לתפקיד שר החינוך ובעיקר ממינויו של שר החוץ, שר הבריאות, שר התקשורת והשר לשיתוף פעולה אזורי, שעומד להיות כנראה איש עסוק מאוד. אבל אמנים ממילא לא אמורים לחבב את שר התרבות שלהם, אלא להישבע אמונים לעצמם ולחופש הביטוי שלהם. אני מקווה שגם העיתונות תתחייב מחדש לעמוד השדרה המקצועי ולחופש הביטוי".
עינהר: עברו שלוש שנים מאז התפרסם "סיפור אהבות". המציאות הכלכלית והמדינית השתנתה. לדעתך, המציאות הזאת היתה משפיעה גם על גליה וכרמי ועל רמת החיים והמנהגים שלהם?
רוזנבלום: בתקופת המחאה החברתית אמר לי סופר אחד שעכשיו כל הסופרים מתיימרים להראות שהם חזו את המחאה בספרם. אז לא חזיתי אותה, אבל אני חושבת שהשבר שחשפה המחאה קיים זה מכבר בעולמם של גליה וכרמי. הם אמנם חיים בתל אביב, והספר מלווה אותם בנסיעתם לאיטליה, אבל כזוג מתגרש הם חווים ועוד איך את המצוקה הכלכלית של מעמד הביניים. גליה נושאת איתה לא רק תשוקות לאוכל טוב ונופים יפים, אלא תסכול עמוק על אי היציבות התעסוקתית שלה וחוסר היכולת שלה להתפרנס כמו כרמי, שהוא מתכנת בכיר ומשתכר יפה.
מה שלא קיים עדיין בעולמם של כרמי וגליה הוא ההתמודדות עם גידול ילדים שמלחמה היא חלק בלתי נפרד מחייהם, כמו גם הדחיקה התרבותית של השכבה החברתית שאליה הם שייכים. אם גליה היתה נכתבת היום אולי היא היתה נסחפת עוד יותר למחוזות הפנטזיה על אפשרות לחיים במקום אחר. ואולי דבר לא היה משתנה, שכן רעש האדמה שחרב את נישואיהם היה מכסה על הרעשים במעגלים האחרים.
עינהר: את "סיפור אהבות" כתבת כישראלית השוהה בצרפת, ועלילתו מתרחשת באיטליה - איך מסתדרת כותבת אחת עם כל כך הרבה מקומות ותרבויות?
רוזנבלום: אולי זו העובדה שעברתי בחיי המון דירות ויותר בתי ספר מהמקובל, או שאת המסלול שלי ככותבת התחלתי במיקומונים התל אביביים; כך או כך, בתפישה שלי, למקום יש השפעה חריפה על ההוויה. בכתיבה, מקום הוא לא תפאורה או רקע או פולקלור, הוא דמות חשובה בסיפור. אז פריז, אורבייטו, תל אביב - כל אחת מהן יכולה להיות נקודת מוצא לכל מה שלא קורה בהן, כמו הצליל הראשוני שבוקע מהקולן אחרי שאני מכה בו, ומגלה מהו התדר שלפיו אכוון את שאר כלי הנגינה בסיפור.
עינהר: במהלך הקריאה ב"סיפור אהבות" התפעלתי מאוד מהיכולת שלך לתאר מקום זר בצורה כה אמינה וחיה; הייתי שמחה ליכולת כזאת. איזה יכולת ספרותית את מרגישה שהיית רוצה לאמץ לעצמך?
רוזנבלום: תודה, תודה! הראש שלי חושב רומנים. זה משהו בהתכווננות ובאורך הנשימה, בעומק השדה שאליו העיניים שלי מורגלות. הייתי רוצה להיות מסוגלת לכתוב גם דברים אחרים, כמו נובלה או שיר או ספר ילדים. מצחיק שאני יודעת לכתוב פוסטים וטורים וכתבות, כך שכנראה שאצבעותיי יודעות משהו על כתיבה של פחות משבעים אלף מילה. אבל ברגע שהכתיבה מאיימת להפוך ספרותית - אז זה כבר עניין אחר.
רוזנבלום: את מאיירת נפלאה, ויש תחושה שהאיורים שלך נבראים כמעט מאליהם. אני מרגישה איך הם נובעים מאותו מעיין שממנו נובעת הכתיבה שלך, אבל מה שונה בצינורות שבהם זורמת מחשבה או תחושה שהופכת לציור לעומת אלו שממירים את הרעיונות למילים?
עינהר: יש אצלי הפרדה מוחלטת, כמעט סכיזופרנית, בין הציור לכתיבה. גם כשכתבתי ספר ילדים ["פיל מתרחק" - ד"ב], והתבקש שאאייר אותו, חיפשנו, העורכת דלית לב ואני, מאיירים אחרים במשך המון זמן. לא היה לי שום חזון ויזואלי ביחס למה שכתבתי. בכתיבת הספרים שלי אני מרגישה שאני מודדת את המידע במאזני מעבדה. אני אומרת שם את כל מה שאני רוצה ולא אומרת בדיוק את מה שאני רוצה. לכן, אין לי רצון להוסיף להם כלום, גם לא קו אחד מצויר.
רוזנבלום: עוד לפני שהכרנו, והרבה לפני שזה נעשה שוב אופנתי, ראיתי אותך הולכת ברחובות עם ווקמן (בחיי, אפילו לא MP3, דיסקמן, לדעתי). היתה תחושה שאסור לפקוע לך את הבועה שבתוכה את צועדת. אבל בכתיבה שלך ניכרים כל נימה, קמטוט ובת קול של הגיבורים שלך ושל החיים שלהם. איך, בחיים ובתהליך היצירה, את נעה על הציר שבין הקשבה ורגישות ואיסוף ובין התכנסות לצורך הדגירה על הכתיבה והסיפור?
עינהר: אני חיה בסרט, ואין כמו פסקול כדי לתמוך בתחושה הזאת. עד כאן עניין האוזניות (עברתי לשמוע בסמארטפון בינתיים). הדגירה על הספר באמת קשה לי, ההסתגרות שהיא מחייבת. לכן אני תמיד כותבת בבית, חשופה לכל הקולות שמתפרצים הביתה מהרחוב, מהשכנים, מהסמארטפון ששולח הודעות. אני אוהבת לגור בעיר, במקום שיש בו הרחוב חי ופועם ולא מפסיק להפתיע. המוזיקה באוזניים מעצימה את תחושת הדרמה, ונוצרת תחושה שכל מה שרואים ברחוב הוא חומר לכתיבה.
רוזנבלום: מה בצורה של נובלה מתאים כל כך לסיפור שיש לך לספר? את מרגישה איזה דגדוג או דחף או סקרנות לפלוש לצורות השכנות, כמו רומן או שירה? הכתיבה שלך מאוד לירית, בעיניי.
עינהר: "אני לא מחליטה מראש אם לכתוב רומן או נובלה. אין לי את השאיפה להוכיח שאני 'יכולה' לכתוב רומן. נובלה זה הז'אנר האהוב עליי גם בתור קוראת. באשר לשירה, עשיתי פעם אקספרימנט ופרסמתי בוויינט כמה חמשירים מוזרים שכתבתי. ידעתי שאני הולכת לחטוף על זה בתגובות. ואכן - הן לא איחרו לבוא. כולם שלחו אותי, בשאט נפש, לחזור ולכתוב פרוזה ולא לגעת להם בשירה. תרגיעו משוררים, אתם לא יותר טובים מאתנו, הסופרים. המון פעמים אתם הרבה יותר גרועים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם