שיר כאב וגעגוע: יואב קוטנר חוטא בפוליטיקה וזוכר את מאיר אריאל
העורך המוזיקלי מספר אחת בארץ מכיר בכוחו של האינטרנט בהצבת אמנים חדשים על המפה אך מצר על מותו של האלבום. רגע לפני שינחה את המופע השנתי לזיכרו של מאיר אריאל, יואב קוטנר מודה כי חש קרבה גדולה ליוצר המיתולוגי אבל אינו מעז לכנותו 'חבר'
"השנה, בין האמנים המוכרים, יש לנו את שלום חנוך, דיויד ברוזה, הדג נחש, ארז לב ארי, וגם אנשים שזאת הפעם הראשונה שלהם במופע הזה, מפרט קוטנר, "כמו שלמה בר, שהיה לו קשר מאוד טוב עם מאיר אריאל, קרן אן, שעד עכשיו לא השתתפה ותעשה גרסת מיוחדת ל'אגדת דשא' בצרפתית, שתרגם בצורה נהדרת דורי מנור, הרכב חדש בשם 'השלושרות', צמד חדש של הדס קליינמן, נגנית הצ'לו, ואביב בכר, ויהיו גם – אברהם טל, דורי בן זאב, לוס כפרוס ועוד. בקיצור – ישן וגם חדש.
"גיוס הכספים למופע נעשה באמצעות 'הדסטארט', וגייסו כסף בזמן מאוד קצר. זה כיף, לחשוב שזה מופע שמתקיים בזכות אנשים, שבלעדיהם הוא לא היה קורה, שאוהבים
בכל פעם בה קוטנר מזכיר את אריאל, הוא מציין את שמו המלא, ומעניק תחושה שלכנות אותו 'מאיר' ולהעיד בכך על קרבה, ומנגד לבחור ב'אריאל', בחירה העשויה להעיד על יחסים מקצועיים בלבד ועל ריחוק רגשי, אף אחת מהן אינה מתאימה עבורו ואינה משקפת את אופי מערכת היחסים שנרקמה ביניהם.
"לא היינו ממש חברים, הוא מבוגר ממני ואני מעריץ אותו", אומר קוטנר בזמן הווה, ספק מודע לכך ספק לא. "אבל הייתי פוגש אותו הרבה, עד סוף חייו, בתור מעריץ סלאש ידיד. בפעם הראשונה שהכרתי אותו, הייתי חייל, ממש בתחילת הדרך, בגלי צה"ל, בשנת 76. דורי בן זאב הביא אותו לאולפן, והוא שר את 'שיר כאב', בערך שנתיים לפני שיצא האלבום. הייתי בהלם. אמרתי לעצמי שאני חייב להיות שותף לדבר המדהים הזה, והתחלתי להשמיע אותו המון.
"יש כאלה שקוראים לכל מי שהם מכירים 'חבר'. אני לא. הרגשתי שבגלל שאני משמיע אותו ברדיו, אז אי אפשר להיות יותר מדי סח'בים. מצד שני, מאוד אהבתי אותו ואני חושב שגם הוא חיבב אותי. שלוש שנים לפני שהוא נפטר, היה מופע איחוד חד פעמי של להקת 'קאריזמא', להקת 'מסע הבחירות של מאיר אריאל' מ-1987 שגם הונצח בסרט, אז שוב הקשר התהדק עוד יותר".
ספר על החוויה הזו, להצטרף לאריאל לסיבוב הופעות בן שבוע.
"יהודה עדר, שהוא חבר שלי, הזמין אותי להשתתף. נסענו להופעות ברחבי הארץ, כשכולם מלבדי מוסיקאים וזמרים - יהודה עדר, רע מוכיח ועוד. זה מפגש שלי מבחינה אישית היה נורא חשוב, כי זו הייתה תקופה מאוד קשה בחיים שלי, שבה נפרדתי מאשתי, ובדיוק היה את "נשל הנחש" שמדבר על התחדשות. זה הרים אותי. בכלל, לשמוע מוסיקה שאני אוהב, להיות עם אנשים שאני אוהב, זה עשה לי מאוד טוב".
ולך מדגדג לפעמים ליצור מוסיקה בעצמך?
"תראי, שאלו אותי פעם אם אני מוסיקאי מתוסכל. אז לא, אני לא מוסיקאי מתוסכל. היכולת שלי היא להשמיע מוסיקה של אחרים", קוטנר מחייך, "לערוך ולהגיש מוסיקה. יש בי איזשהו צד שמאוד אוהב לתופף, זה משהו שבא לי בטבעיות, ואני עושה את זה כשאני יכול, הרבה פעמים, בהופעות שאני מנחה, אני משתלט על התופים שם מאחורה. אבל אני נורא שמח לעשות את זה ככה, ולא יותר מזה.
"יש לי, למשל, בן בגיל 21, הוא ממש מוסיקאי. הוא מנגן בס, יש לו להקות, הוא כל הזמן עובד בזה. הוא נהנה, כמובן, אבל להיות מוסיקאי טוב זה פול טיים ג'וב. אתה לא יכול מדי פעם, כשבא לך, קצת לנגן.
"אני, בתחום שלי, של עריכת מוסיקה ושידור, כבר בערך 40 שנה ולא נמאס לי. זו עבודה שאני מאוד אוהב, למרות שאני עושה אותה כל הזמן. יש משהו במוסיקה עצמה שממלא אותי כל פעם מחדש. אני אולי עושה את אותה עבודה, אבל המוסיקה מתחלפת".
עוד כותרות ב-nrg:
חגיגאגא: המסיבה הכי גדולה שידע פארק הירקון
מדהים: איש החמאס שהפך לסוכן ישראלי
סנסציה ישראלית: 400 אלף צפיות ביומיים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אמרת פעם בראיון, שהיום מי שמתעניין במוסיקה כבר לא צריך מומחה לענייני מוסיקה שיכיר לו אמנים, הוא יכול פשוט להיכנס לאינטרנט ולמצוא בעצמו. אם כך, מהו מקומם של קובעי הטעם בתחום המוסיקה היום?
"התפקיד שלהם השתנה לגמרי. יש באינטרנט כל כך הרבה אינפורמציה, שאתה כבר לא צריך מישהו שיעשה בשבילך את התחקיר. עד לפני זמן לא רב, אנשים התעצלו ללכת ולחפש מי זו, למשל, הלהקה החדשה הזו 'רדיוהד', ששמעו עליה, ואז השדרן או העורך היו עושים את זה בשבילם. היום, כמובן שלא צריך את זה. אני, בשביל לא להתייאש לגמרי מהחיים", הוא מחייך, "מצאתי לי הגדרה חדשה לתפקיד שלי, אני קורא לעצמי 'מדריך תיירים לעולם המוסיקה'. מי שרוצה להקשיב לי, שומע ממני את ההקשרים, אני מנגיש לו דברים, שאפשר למצוא ברשת, אבל כשיש כל כך הרבה אפשרויות, לך תדע מה לשמוע".
במה שונה האופן בו אמן מקדם את עצמו ואת המוסיקה שלו, בעידן הרשתות החברתיות?
"תשמעי משהו - חוץ מבגלי צה"ל, אני משדר גם ברדיו הקצה – תחנת רדיו אינטרנטית, יש לי שם כל יום רביעי תכנית. יש אמן ישראלי שקוראים לו דורון בוטניק - הוא סוג של גאון, בנאדם שרק בשנה האחרונה הוציא שלושים אלבומים, שבכל אחד מהם יש מוסיקה שונה לגמרי. בעולם הישן, גאון כזה היה צריך משהו כמו ארבע-חמש שנים לחזר אחרי חברות תקליטים, למצוא אולפן, ובסוף גם לא היו מוציאים לו את זה, כי זה לא מסחרי. זאת אומרת, יש משהו מאוד טוב במה שקורה היום באינטרנט בכלל וברשתות החברתיות וביכולת של בנאדם להפיץ את המוסיקה.
"מצד שני, אין מישהו שהוא נורא נורא בולט. זה הצד השני של אותו סיפור. שימי לב לזה שאין להקה אחת שכולם מדברים עליה, יש לחמש דקות ליידי גאגא, ואז לשלוש דקות מדונה ואחר כך משהו אחר. אין משהו אחד שכל העולם שומע ואומר 'וואו'".
לצד ההשלכות על היוצרים ועל המאזינים, יש לכך השלכות גם על המוסיקה עצמה?
"כן, זה יוצר משהו אחר - במוסיקה הפופולארית היום, יש משהו חפיפי, ואני לא חושב שיש סבלנות לשיר של 7 דקות עם הרבה מילים, כשאפשר להעביר שיר, להריץ קדימה. זו המשמעות של מותו של האלבום, ואני לא מדבר עליו במובן פיזי - לא משנה הקיום הפיזי של האלבום, לא צריך לקנות אלבום, אבל בקונספט של אלבום יש אמירה, זה לא סתם מקרה שבנאדם אוסף כמה שירים ומוציא אותם יחד, במטרה שיקשיבו להם. במקום הזה, אני מרגיש שמי שמגיע לערב שירי מאיר אריאל, יש בו אהבה למדינה שהייתה כאן לא מזמן, מבחינה מוסיקאלית.
"אגב, אני לא מדבר כאן על מזרחיות ואשכנזיות, זה בכלל לא קשור לזה. לקראת סוף חייו, מאיר אריאל מאוד רצה להגיע לאמנים מזרחים, ואמר שאחד השירים שהוא הכי רוצה לבצע זה "כבר עברו השנים" של זוהר ארגוב. הוא גם אמר 'מתי כבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם מתרבות המערב?'".
במהלך מבצע 'צוק איתן', העלה קוטנר לעמוד הפייסבוק שלו פוסט, בו התייחס לתגובות כלפי הבעת עמדה מצד אמנים וקרא לחבריו להגיב בסבלנות ובמתינות. כהרף עין, הפך הפוסט לזירת התכתשויות מילוליות, כאשר אל מול המצדדים בעמדתו של קוטנר, עלה מספר לא מועט של מתנגדים, שביקרו אותו על עמדתו והתנצחו אלו עם אלו. תוך דקות ספורות, התלקח ויכוח, שחלקו התנהל תוך שמירה על איפוק מסוים ואילו חלקו האחר גלש לאמירות הרבה פחות מתונות, והפוסט זכה למאות שיתופים.
"זו הייתה טעות לעשות את זה", אומר קוטנר. "אם אני רוצה להביע דעה, אני לא אומר דעה פוליטית, אפילו, אלא דעה ששואלת שאלה חברתית, פייסבוק זה לא המקום. תוך שנייה, התגובות הן התגובות לתגובות, זאת אומרת - בכלל לא מתייחסים למה שאמרת. אמרתי, בין השאר, שלא צריך להחרים את אורנה בנאי, ומיד התחיל דיון בין האנשים עצמם, בלי קשר לדברים שלי. גם פתאום האשימו אותי בגזענות, למה את זה אתה לא מחרים, למה את אריאל זילבר כן. מצד אחד, יש חופש נהדר וכולם יכולים לדבר, ומצד שני, זה בכלל לא תורם לדיון, כי כמות התגובות שבכלל לא קשורות להתחלת הפוסט מנצחת שם.
"אגב, למאיר אריאל היו כמה אמירות מאוד אקטואליות בהקשר הזה בעניין המצב הפוליטי, שהפוליטיקה יורדת להמונים, או עולה להמונים. מעניין לראות איך בנאדם שהיה לפני תקופת הרשתות החברתיות יכול היה להרגיש את זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם