שרה פון שוורצה אימפריה
מביימת לראשונה בחייה אך חושבת שנשים עדיין צריכות לעבוד קשה יותר מגברים כדי לקבל הכרה כיוצרות, שרה פון שוורצה משיבה לביקורות על "זגורי אימפריה", מאזנת בין משפחה וקריירה וקוראת לאמנים לצאת מחדר החזרות ולחוות את כל מה שיש לעולם להציע
"בהתחלה, את יודעת, יש שוק עם כל דבר חדש שמתווסף. פתאום נכנסת תפאורה, פתאום נכנסת המוסיקה, והכל צריך להתחבר יחד. וזו המשימה של הבמאי - לחבר את הכל יחד, שזה יעבוד, ולהחליט מה נשאר ומה יוצא. כשראיתי את זה מתחבר בכזו דייקנות, זו הייתה חוויה מאוד מרגשת בשבילי", מתארת שרה פון שוורצה את תחושתה בערב הבכורה של ההצגה הראשונה בבימוייה, "משהו קוסמי" מאת ניק פיין, סיפור אהבה בין פיזיקאית לכוורן, המתרחש ביקומים מקבילים."זה היה לי מאוד מוזר, מאוד התרגשתי. מצד שני, חלפה בי גם מחשבה שזה לא בהשפעתי יותר, אני מהצד, מסתכלת עליהם. הם היו מקסימים וכבשו את הקהל מיד. גם היו המון צחוקים. אני ראיתי המון הומור בהצגה, אבל חשבתי שאולי זה מצחיק רק אותי. אבל הקהל ממש צחק, והשחקנים פרחו מזה והיו נורא יפים. אחרי הדרך שעברתי איתם, אחרי שנתתי להם את כל הכלים שיכולתי לתת להם כשחקנית, כיף לראות איך כל הקונצרט הזה מתגבש ביחד".
הצופים רואים את הקסם שמתחולל על הבמה ולא מודעים לעבודה המורכבת המתבצעת מאחורי הקלעים.
"תראי, כשאת רואה רקדן בלט עושה שפגאט, את לא רוצה לראות אותו סובל", אומרת פון שוורצה, "הוא צריך לחבר אותי לרצון שלי לעוף, לרצון שלי להיות בלי משקל. הוא מתאמן כל כך הרבה כדי לתת לי את התחושה הזאת. ככה בתיאטרון, אנחנו מנגנים על הרגשות של הצופה – העבודה מאחורי ההצגה רבה, אבל הוא לא צריך לדעת את זה, אלא להרגיש את מה שמועבר לו על הבמה. זה היופי, שאמנות אמורה לעורר את העולם הרגשי".
לא רק רגשות מעוררת ההצגה הזו, אלא גם הרבה מחשבה. עולות ממנה הרבה מאוד שאלות שנותרות פתוחות, ללא מענה. האם אלו שאלות שמעסיקות אותך בחייך האישיים?
"יש את הדינאמיקה שבין החיים הפרטיים ועולם האמנות. המקצוע שלי מעמת אותי עם הרבה מאוד דברים שקיימים גם אצלי בחיים. הדמות בהצגה מתמודדת עם שאלות על אהבה ועל זמן, היא פיזיקאית ומתייחסת להכל דרך תיאוריות. אחת מהתיאוריות היא שיש מולטי יקום, וכל מחשבה שלנו משפיעה גם על היום הנוכחי, לאו דווקא פעולה. זאת אומרת – אני לא צריכה לבגוד, למשל, כדי שזה ישפיע על החיים שלי, מספיק שחשבתי על בגידה. בהצגה, הפיזיקאית אומרת לבן זוגה - אנחנו לא חייבים לחיות ביחד עם גיל 80, מספיק שהייתה לנו אהבה גדולה, וזה כבר משנה את מסלול החיים של שנינו. עצם המפגש משנה את חייהם. הזמן הוא יחסי עפ"י תורת היחסות, לא חייבים לנצל את כולו עד תום".
מהו סוד החיבור שלך להצגה?
"שלחו לי הרבה מאוד מחזות, ולזה התחברתי, כי אני מלווה עכשיו מישהי מאוד קרובה אליי שמתמודדת עם סרטן, כמו הגיבורה במחזה, אפילו אותו סוג סרטן – סרטן המוח. אני אדם מאמין, לא באלוהים, אך בכוח עליון, והיה לי ברור שאני צריכה לעשות את זה, כאילו שלחו לי את המחזה כדי לסייע לי להתמודד, לעבד את זה. כל כך הרבה אנשים מתמודדים היום עם המחלה הזו. בכלל, אני לא חושבת שיש היום מישהו שכבר מת מזקנה".
עוד כותרות ב-nrg:
ראיון מיוחד: יואב קוטנר חוטא בפוליטיקה
שערוריית אמא מחליפה: חוגגים על חשבוננו
מדהים: איש החמאס שהפך לסוכן ישראלי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כשמדברים עם פון שוורצה, ברגעים הראשונים קשה לעשות את הניתוק בינה ובין הדמות רבת הנוכחות שהיא מגלמת בסדרה "זגורי אימפריה", כאם המשפחה. על אף שמאחורי פון שוורצה כשני עשורי משחק בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, דמותה של האם ויויאן הפכה לאחת המזוהות ביותר עמה.
הסדרה זכתה לתשומת לב רבה מאוד ולגל של ביקורות, לכאן ולכאן. במרכז הביקורת, עצם הצגתה של משפחה ממוצא מזרחי, ללא דיון במונחים של קיפוח ואפליה. בשעה שחלק מן המבקרים ומן הצופים חיבקו בשתי ידיים את ההימנעות מן הדיון הזה וראו בכך נקודת זכות לסדרה, אחרים טענו כי לא ניתן להציג תמונה שלמה של חיי המשפחה מבלי לפתוח את אותם נושאים.
"קודם כל, אני רוצה להגיד שאני מתה על זגורי", מחייכת פון שוורצה, "זו סדרה מקסימה, שאני גאה בה מאוד, אני מתה על הצוות, על הדמות, על הכל. בנוגע לביקורת כלפיה, יש לי כמה דברים לומר בעניין. ראשית, זה הטקסט הכי טוב שקיבלתי, ואני מבינה בכתיבה. הדיאלוגים היו מדויקים ולא היינו צריכים לשנות כלום – בדרך כלל, כשאתה מקבל דיאלוגים, הפעולה הראשונה שאתה עושה היא להתחיל לתקן אותם. ב"זגורי" לא הייתי צריכה לשנות מילה, הכל כתוב בצורה חכמה ומפתיעה. זה מהבחינה האמנותית.
"מעבר לכך, מאור כתב מה שהוא חושב, ועל מה שהוא רוצה, וכיוצר יש לו את הזכות לכך, הוא לא נציג של הסוכנות למרוקאים. הוא כתב על משפחה מוטרפת, דינמית, מעניינת. לי יש משפחה בדיוק כזו – אין ארוחת שישי אנחנו לא מתווכחים, לא רבים על פוליטיקה, חינוך, הכל. חוץ מהמבטא, הרבה פעמים ראיתי בסדרה את המשפחה שלי. וזה העניין - כשאתה עושה סדרה על משפחה, אתה לא מחויב לעדה שלה. 'זגורי' היא סדרה על משפחה עם אופי ומאפיינים מסוימים, חלקה אוטוביוגרפי וחלקה בכלל לא. זו הזכות שלנו כיוצרים – לעשות מה שבא לנו, לכתוב מה שבא לנו. וזה עובד! תראי איך שזה עובד - על אנשים "מהרחוב" ועל אנשים חכמים, אנשים מכאן ואנשים משם. מה שעובד, עובד.
"בקשר לקיפוח", היא מוסיפה, "אני מהדור שחווה קיפוח, אבל מאור מהדור שחווה מציאות אחרת, ולכן יש לו את החירות להתנהג כפי שבא לו עם המוצא שלו, הוא לא נציג המקופחים. שאלתי אותו – מאור, אתה מרגיש מקופח? הוא אמר שממש לא. זה לא שאין קיפוח במדינה – האתיופים, למשל, חווים קיפוח היום. אבל המציאות של מאור היא לא כזו של קיפוח, והוא בוחר לדבר על דברים אחרים – על החיים בבאר שבע, על הבעיות הכלכליות של המשפחה בסדרה. מה שקורה בסדרה כל כך אותנטי, אנושי ומקסים בעיניי, בדיוק כפי שהוא.
"אני רוצה לומר גם שצריך לתת לסדרה להתפתח, והיא מתפתחת מדהים, יש דמויות שמתחילות בלואו לייף, אבל מתפתחות, יש שורה מדהימה בסדרה – 'השמים הם הגבול', ועבור חלקן זה ממש כך. אני לא יכולה לספר לך עדיין מי ומה, אבל יש שם דמויות שמנצחות את הדיכוי, את המקום ההתחלתי, את המוצא. צריך לראות את כל הסדרה, לפני ששופטים אותה".
-הטרגדיה היוונית שמאחורי זגורי
-מי לא הגיעה למסיבת הסיום של התוכנית?
פון שוורצה שחקנית מוערכת, שזכתה בפרס "אופיר", בפרס התיאטרון הישראלי ובתואר "אשת השנה בתיאטרון". אך כשאני שואלת אותה האם מאז אותן זכיות ואותם תארים, היא מרגישה שהוצמד לה תו איכות שעליה לשמר ומצופה ממנה לבחור תפקידים בקפידה יתרה, היא משיבה, בצער, כי לנשים בתיאטרון אין עדיין יכולת בחירת תפקידים אמיתית. "לצערי, אנחנו עוד לא שם. כנשים, ניתנים לנו פחות צ'אנסים. אשה, כדי לקבל את התואר יוצרת, ולא רק שחקנית, צריכה לעבוד הרבה יותר קשה מגבר. אני מקבלת את האמון זה, אבל אחרי עבודה קשה, ואני רואה גברים שבגיל 27 עוברים מבימוי לכאן, מכאן לשם, עם הרבה פחות קושי.
"תראי, זה לא שאני מקטרת כאן, לא היה יום אחד שבו לא עבדתי כשחקנית – ואני מודה על כך ליקום, על זה שתמיד הצלחתי להתפרנס ממשחק. בתי אמרה לי לא מזמן – אמא, את צריכה להעריך את עצמך, מאז שיצאת מבית צבי, עבדת כל יום בחיים שלך. אבל, כנשים, אנחנו עדיין לא במקום שבו אנחנו יכולות וצריכות להיות, והייתי רוצה לראות יותר נשים בעמדות מפתח בתיאטרון הישראלי".
מה את חושבת שצריך להיעשות על מנת שזה יקרה? על מי מוטלת האחריות – על הנשים או על גורם אחר, חיצוני להן?
"נשים צריכות להמשיך לעבוד ולהעז. אני רואה את הבנות שלי, ואני רואה שהחשיבה שלהן כבר אחרת משלי ויודעת שזה ישתנה. זה כבר משתנה, אמנם בצעדים קטנים, אבל משתנה. תחשבי על ציפי פינס – אני בטוחה שהיה לה קשה מאוד להשיג מה שהשיגה, ועוד אז.
"אני חושבת שזה גם עניין חברתי – המחויבות הטוטאלית הזו, שגבר לוקח על עצמו בכלל בלי לעפעף, כמו לביים, וטובע חודש וחצי בתוך זה ולא רואים אותו, זה לא משהו שאני, כאמא, יכולתי להרשות לעצמי. אבל גבר בכלל לא היה שואל את עצמו, זה ברור לו שהוא יכול לעשות את זה. אני לא מאשימה את החברה, אבל שואלת את עצמי איזה החלטות הבנות שלי יקבלו, ואיך הן ישלבו משפחה וקריירה".
איך את שילבת ביניהן?
"אני חייבת להודות", היא מספרת, "שהיו שנים במקצוע בהן הגעתי לתיאטרון אחרי כביסות וסירים, לקחתי נשימה אל מול שולחן האיפור והרגשתי שהגעתי לנופש. וזה לא אמור להיות ככה. אפשר לעבוד פחות שעות ביום ולהרים הפקה – גם כאן, בהצגה הזו. למדתי שאפשר להעלות הצגה גם בארבע או חמש שעות חזרות ביום, ולא בשמונה. זו חשיבה נשית יותר, שאפשר לשלב בין השניים ועדיין להפיק תוצרים איכותיים.
-איך היא עושה את זה? שרה פון שוורצה לא מוותרת על סטייקים ויין
"אבות מפסידים את הילדים שלהם. זה לטובת כולם, אם יעבדו פחות שעות ביום ויראו את הילדים שלהם יותר – גם לטובתם, גם לטובת הילדים וגם לטובת העבודה. אני מאמינה שאיכות העבודה שלהם תשתפר אם לא יעשו אותה 12 שעות ביום ויותר. צריך לשנות את זה, תפיסה על פיה עובד איכותי הוא כזה שעובד 12 שעות ביום, היא שגויה. עובד צריך את הספר לקרוא, את ההצגה לראות, ואת הילד לחבק. חייבים את זה. אבל זה צריך לבוא גם מהאבות עצמם - יש אבות שמוצאים את הזמן ללכת למכון כושר אחרי העבודה, אבל את הילדים הם בקושי רואים. אני מרחמת על הגברים האלה שיש מישהי בבית שמאפשרת להם לוותר על תפקידם כהורים. אני לא הייתי מוותרת על הזמן עם הבנות שלי.
"אני מופיעה עכשיו בקאמרי, תיאטרון הבית שלי, ב"חברים של חברים", מחזה מקסים של מיטלפונקט על משבר גיל הארבעים פלוס ומה שקורה אחרי שהילדים גדלים ויש תחושת ריקנות. הכל מתחבר להכל".
מעבר לפן ההורי, שחקנים ויוצרים צריכים להיחשף לגירויים, לחוות דברים ולצרוך אמנות בעצמם, כדי להיות טובים יותר. בשביל זה הם צריכים לבלות זמן מחוץ לתיאטרון.
"כן, צריך לפתוח את החשיבה ולחשוב מחוץ לקופסה, ובשביל זה אתה לא יכול להיות בחדר חזרות 12 שעות ביום, אתה צריך לצאת ולחוות. לצערי, הרבה אמנים נאלצים להתעסק בכל מה שמסביב ליצירה, במקום באמת להיחשף לגירויים שיוכלו להביא אחר כך ליצירה שלהם. למשל – העיסוק בהשגת תקציבים. אשמח לראות יותר אמנים בכל הועדות שמחליטות על הכספים בתרבות. אף אחד לא עושה שום דבר מכוונה רעה, אבל הרבה שנים ישבו שם אנשים שמלווים אמנות ולא עושים אמנות. ואחת הסיבות לבריחת המוחות המצערת של אמנים מהארץ, היא שכדי לקבל תקציב בארץ, אתה צריך להיות מומחה במסמכי אקסל, בהפקה, ולא באמנות, לא בעשייה עצמה. וחבל, מפני שיוצר צריך להתמקד ביצירה, בעשייה.
"זה עניין של תפיסה. אני מלמדת בבית צבי, שבשבילי זה ממש כמו לחזור הביתה, ואני שואלת את התלמידים שלי - למה אתם רוצים להיות שחקנים? ואני מקבלת לפעמים תשובות כמו "כי אני נורא רוצה לשחק בתיאטרון כזה או אחר". אני אומרת להם – תחשבו לא על המקום בו אתם רוצים לשחק, אלא על מה שאתם רוצים לעשות, תחשבו על משחק ועל יצירה, שאותם אתם יכולים לקבל בהרבה מובנים ולעסוק בהם בהרבה מקומות. תצרו, תעשו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם