יוצאים לאור: על המתרחש בסדנאות כתיבה
פרגון ועזרה הדדית מול תחרותיות וקנאה, הקושי להיפתח ולהיחשף, סיפורי חיים המוצאים דרכם אל הדף והגבול הדק שאין לחצות, בין הנחייה לטיפול. סדנאות כתיבה הן כר פורה לקשת של תחושות, עליהן מספרים המנחים השונים, שחלוקים בדעתם לגבי אופי הביקורת והקשרים החברתיים בתוך הסדנה. חלק א'
עוד כותרות ב-nrg:
לאונרד כהן ממשיך להדהים גם בגיל 80
גט הוא הסרט הישראלי הטוב של השנה
מי הקורבנות החדשים בשערוריית צילומי העירום?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
רבות נכתב על ההיבט התכליתי והמעשי של סדנאות הכתיבה. שאלות כמו האם ניתן ללמד כתיבה, אילו כלים יכולים המנחים לספק למשתתפים ואיזה אחוז מהם מוציא בסופו של דבר ספר, מועלות מדי פעם בפעם, לאור פריחת תחום הסדנאות, ונעשה ניסיון להשיב עליהן.
אך סדנת כתיבה אינה זירה לימודית בלבד, כי אם גם פלטפורמה חברתית ליצירה, לדיון, להתפתחות, לחשיפת מחשבות ותחושות. שהותם של כעשרה או חמישה עשר כותבים יחד, במשך מספר שעות מדי שבוע, יכולה להוליד פלא גדול, של שיתוף, מתן וקבלת משוב ועזרה הדדית בשיפור הטקסטים האישיים של כל אחד מן המשתתפים, ובו בזמן, עשויה להפגיש אותם עם רגשות מזן שונה, כמו תחרותיות, קנאה או חוסר ביטחון.
שוחחנו עם מספר מנחי סדנאות כתיבה, הנבדלים זה מזה בסגנונם, על מנת להבין את הנעשה בקבוצת משתתפים בסדנה, ולשמוע מהם על תחושותיהם כמנחים. ראשית, סיפרו לנו על הרכב הקבוצה, שלו תפקיד חשוב בדינמיקה הנוצרת בחדר.
נעם חורב, המלמד כתיבה ופזמונאות ב"בצפר", מספר על האופן בו גילה את הקסם הטמון בהרכב משתתפים מגוון. "במחזור הראשון, קיבלתי את רשימת המשתתפים, ואני זוכר שאמרתי למנהל הסדנה – תשמע, אנחנו ממש בבעיה, מה הקשר בין כל האנשים האלה? היו שם אישה בת 65, ונער בן 18 וחייל בן 21, אחד הגיע מתל אביב ואחד מקרית שמונה. דאגתי מזה. ואז, כשהסדנה התחילה, גיליתי שטעיתי – ובגדול. זה כל הקסם של הסדנה, זו המהות שלה, מגיעים אנשים שלא היית פוגשת בשום סיטואציה בעולם, יושבת איתם, משוחחת איתם ושומעת מה שהם כותבים. זה כל כך מפרה. זה מדהים, כל אחד מגיע עם השק שלו על הגב והשריטות שלו וסיפור החיים שלו, וכשהכל ביחד, זה הופך לפסיפס של סיפורים אנושיים וסגנונות כתיבה, וזה עוצר נשימה", הוא מתאר בהתרגשות.
יהודית קציר, שלימדה כתיבה באוניברסיטת תל אביב, בבית אריאלה, בספריות שונות, בין היתר, וגם באופן פרטי, מוסיפה - "באופן טבעי, הרכב התלמידים משתנה בהתאם לסוג הסדנה ולמסגרת בה היא מועברת. היו לי סדנאות בהן השתתפו מחיילים ועד בני 80 פלוס, וכל המגוון הגילאי שבאמצע. זה מרתק, המפגש הבין-דורי הזה, ובכתיבה מובאת כל הקשת של הניסיון האנושי.
"לסדנאות מגיעים אנשים מאוד ממגוון מקצועות - פרופסור למדעי המחשב, וטרינרית, ועורכת דין יושבים יחד בסדנה. ויש גם אנשים עם יותר ניסיון וקרבה לכתיבה, כמו מתרגמת, למשל".
גם דודו בוסי מתאר את תמהיל המשתתפים בסדנאות הכתיבה שהוא מעביר כרב פנים וסגנונות. "קהל המשתתפים בסדנאות שאני מעביר בביתי הוא מגוון: אקדמאים, עיתונאים, מורים, אנשי עסקים, פועלים, מלצרים, קבלנים, אמנים ועוד. ההטרוגניות בהחלט תורמת ליצירתיות. עולמו של זה נפתח מול עולמות אחרים, וכולם מרווחים מכך", הוא אומר.
"זה היופי שבדבר", משיבה המשוררת אורית גידלי, המנחה סדנאות כתיבה יחד עם אשכול נבו, מזה שנים רבות. "באותה סדנה תוכלי למצוא זה לצד זה תיכוניסטים חיילים, פנסיונרים, דתיים, חילוניים, אנשים שכותבים מגיל 6 וכאלה שזו להם הפעם הראשונה. אבל מרגע שסוגרים את הדלת ומתחילים לעבוד, כל זה לא משנה. כולם עוסקים מתוך דיוק ורצינות באותה מלאכה, מלאכת הטקסט, ובמובן הזה כולם שווים ונלהבים. סדנה היא מקום שבו אתה קודם כל מוצא אחים, אם זכית הם גם הופכים לחבריך".
האם לעתים קרובות נוצרים קשרים אישיים וחבריים בין משתתפי הסדנאות?
"בוודאי", אומרת גידלי, "יש קבוצות שעדיין נפגשות למרות שסיימו ללמוד אצלנו כבר לפני שנים. אחד הדברים הקשים עבור כותב הוא לזכות בעורך טוב, ואם זכית ומצאת עורך כזה, או טוב מזה, קבוצה שלמה של עורכים כאלה, ברור שתדבק בהם לאורך שנים".
אילן שיינפלד, המנחה סדנאות במסגרת 'אסכולות' ו'חשיפה' של האוניברסיטה הפתוחה, מציין כי כך הדבר גם אצלו. "בסדנאות שלי נוצרות די מהר חברויות, ולעתים קרובות הן הופכות לחברויות אמיצות של שנים".
"בשנים האחרונות חברי הקבוצה הופכים לחברים בפייסבוק", מספרת רוני גלבפיש, המעבירה שורת סדנאות בנושאים מגוונים, כמו סדנה העוסקת במחסומי כתיבה, סדנת כתיבה לנוער וסדנת מדע בדיוני ופנטזיה. "אני רואה איך הקשרים ביניהם נמשכים, וירטואלית ומעשית, גם אחרי שהסדנה מסתיימת".
גם חורב מציין את פייסבוק כפלטפורמה לחיזוק הקשרים בין משתתפי הסדנה. "אחד הדברים המדהימים שקורים זה שבסדנה, שלמדו כבר למעלה מ-250 איש בזמן קצר יחסית, נבנתה קהילה. יש להם קבוצה סגורה בפייסבוק והם כל היום מעלים לשם טקסטים, מתייעצים ומעניקים ביקורת אחד לשני. אתה נכנס למשפחה ענקית שכל כולה בתוך היצירה. יש המון הווי בתוך הסדנה, יש בדיחות, יש צחוקים, אנשים מגיעים מאוד מפוחדים ואחרי המפגש הראשון הרבה ניגשים אליי ואומרים לי שלא ידעו ממה כל כך חששו. זה כיף גדול. היו שידוכים בתוך הסדנה. הכל היה לנו כבר. חברויות – לגמרי. גם נפגשים בלי קשר לסדנה בכלל. כשאת מכירה אנשים שכותבים, זה כיף לחלוק איתם את החוויה הזו".
יובל אברמוביץ', שהקים יחד עם אמנון ז'קונט את בית הספר לכתיבה "גיבור תרבות", מפרט: "נוצרו אצלנו זוגות רשמיים וחשאיים בתוך הקבוצות ובין הקבוצות ויש מספר מחזורים שהם מגובשים עד כדי כך שהם נפגשים בבית הספר בזמנם החופשי, מקיימים פעילות מחוץ לבית הספר ואפילו נותנים לעצמם מטלות כתיבה בקבוצת הפייסבוק שלהם".
את התמונה האידילית מנפץ יואב איתמר, המנחה סדנאות ברחבי הארץ, באמרו כי אין זה תמיד כך וכי לא כל חברות שנוצרה במסגרת הסדנה היא כזו היכולה להמשיך ולהתקיים מחוץ לה. "בניגוד למה שנראה, זה די נדיר. אם אין שיתוף פעולה יצירתי, או שהאנשים לא היו חברים מלכתחילה, הקשר יתפורר די מהר. כתיבה היא תהליך שכולל חשיפה ושיתוף, שמצד אחד מביא לאינטימיות מיוחדת ומצד שני נותן לך חשק להפריד ולנתק את החוויה הזאת מהחיים היומיומיים".
ניכר שהמנחים עושים מאמץ רב ליצור עבור המשתתפים סביבת יצירה נעימה ונינוחה. על מנת שתיווצר תחושת מקום בטוח בו ניתן להיחשף, לחלוק ולהתבטא, דרושה אינטימיות. על כן, במידת האפשר, רובם מעדיפים לקיים את הסדנאות בביתם או בביתו של אחד המשתתפים, מאשר במקום הומה אדם כמו בית קפה או במבנה ציבורי כמו מתנ"ס. מספר המשתתפים בסדנה עומד, עפ"י רוב המנחים, על כעשרה.
ועדיין, גם בסביבה שתנאיה הפיזיים כוונו כך שייצרו את האינטימיות המיוחלת ואת תחושת הביטחון, דרושה מידה רבה של רגישות מצד המנחה, על מנת שחברי הקבוצה, שעד לפני רגע היו זרים זה לזה, יאזרו אומץ ויקריאו טקסטים שאינם גמורים, אינם מלוטשים, ובכך יהיו חשופים למשוב ולביקורת.
איתמר: "הדבר הראשון שאני עושה בסדנה הוא פעילויות גיבוש והיכרות. את המשובים אני מנסה לדחות לאמצע עד סוף הסדנה, כי אז הם כבר יותר מגובשים או לפחות לא יעלבו. אני כמנחה יכול לחזק או למתן ביקורת, ולפעמים, אם אני חושש לשלומו של בעל המשוב, אני יכול לעשות תרגיל שבו אני מבקש שיאמרו רק דברים חיוביים על הטקסט שלו".
שיינפלד: "אני משתדל לאפשר לאנשים לקרוא בשיטת הסבב, כך שכולם קוראים. כאשר מישהו מסרב, אני מתחקר בעדינות מדוע. לעתים קרובות די בזה כדי לגרום לו לקרוא. אבל מי שמתעקש לא לקרוא, אינני לוחץ אותו אל הקיר. על פי רוב, הוא גם ינשור מן הסדנה. אי אפשר להיות שותפים לסדנת כתיבה מבלי לקרוא בה ולשתף אחרים בכתיבתך".
אברמוביץ': "מעטים השיעורים בהם מקריאים טקסטים בכיתה. לתחושתי זה בעיקר בזבוז זמן, בזמן שלמרצים שלנו יש הרבה מה לתת לתלמידים. את הטקסטים הם מעלים לקבוצות פייסבוק סגורות ופידבק הם מקבלים לרוב באופן אישי. באופן אישי אני חושב שהכלי הכי טוב לבחון את כתיבתך הוא הפייסבוק. אתה מעלה סטטוס ורואה איך הוא פועל על אנשים. כאדם שמאוד פעיל בפייסבוק אני חושב שגיליתי כמה עקרונות בסיסיים ששמתי לב שפועלים על אנשים וגורמים לאלפי אנשים לעשות לייק. אחרי שאתה מבין את העיקרון, אתה יכול לשכפל אותו ליצירה ספרותית".
גלבפיש: "אני מבטיחה לתלמידים שאשמור עליהם, ועומדת בהבטחה. משוב מכל סוג מתקבל בברכה ובקשב, בתנאי שהוא ניתן באופן בונה ומכבד. זה כלל שאין לעבור עליו לעולם".
בוסי: "בתחילת כל מסלול אני מדבר עם התלמידים על הנושא הזה. אני אומר להם שזה כלל לא קל ולא פשוט להיפתח, אבל ברגע שמעיזים, קורים דברים נפלאים. יש כאלה שנפתחים מיד, ויש שלוקח להם מפגש או שניים נוספים על מנת להגיע לרמת הפתיחות הנדרשת בסדנאות מעין אלו".
האם קורה לעיתים שמשתתפים מתקשים לקבל ביקורת? כיצד אתם מנחים את המשתתפים להעביר ביקורת באופן בונה?
אברמוביץ': "אם יש משהו שאני אלרגי אליו זה משובים בצורת "מהמם" ו"התרגשתי". דלות השפה הנוכחית לפעמים עולה גם במשובים ואנחנו מנסים לחנך לתת משובים עמוקים, בוגרים וכנים. בדרך כלל הכנות הזאת מגיעה בקורס המתקדמים כשבעצם כולם מבינים שהם סוג של קהל וקבוצת מיקוד לתלמידים. בלי קהל אין לכותב זכות קיום ואנחנו בהחלט נותנים דגש על מתן ביקורת כולל קורס על כתיבת ביקורת ממנו הם מאמצים כלים לכיתה".
חורב: "קודם כל, הסדנה היא חממה. אבל היא מיקרו קוסמוס של מה שקורה בחוץ. הם מבינים, שמה שקורה בחוץ זו תחרות גדולה פי כמה וכמה. אני חייב להגיד לך שזה בראש מעיניי. אני קשה עם האנשים שלומדים אצלי מבחינה מקצועית, אבל אני בחיים לא אוריד לבנאדם את הביטחון העצמי או אתן לו ביקורת שלא עניינית. בכל טקסט שאני שומע, אני קודם כל מזהה את נקודת האור ואת הדבר הטוב, שממנו אתחיל את הביקורת שלי. וההערות שניתנות, הן לשם בנייה וחידוד ודיוק של הטקסט. חלק ממה שמנחה צריך לעשות, לדעתי, הוא לנהל את הדינמיקה".
קציר: "דוגמא אישית היא אחד הדברים החשובים ביותר. ברגע שאני מדברת מהמקום האוהד והקונסטרוקטיבי, גם האחרים מיישרים לזה קו. לפעמים יש אנשים מאוד ביקורתיים, ואז אני מבהירה שאנחנו לא באנו לכסח אחד את השני, אלא לעזור. יש מקום לביקורת, אבל הטון והרוח וההתכוונות חשובים. זה אף פעם לא כדי להוריד או לדכא, הרי אנשים מביאים את הקישקע שלהם בסדנה".
איתמר: "אני בא מהמסורת של "תיאטרון החדר". למרות שאני אדם ביקורתי, לקח לי הרבה זמן לקבל את הרעיון שרצוי לא לכסח, במיוחד בשלב הפגיע של הכתיבה. זאת הרוח שאני משדר. בסדנאות כתיבה אישיות הבעיה מתבטלת, אבל אם רוצים להעביר ביקורת אני ממליץ על שיטת הסנדביץ' – דבר טוב, דבר רע, דבר טוב".
גלבפיש: "חשוב לכותבים להסתגל לביקורת, זה חלק אינהרנטי וחשוב מחיי הכתיבה. אני מנחה את המשתתפים גם באמצעות קביעת כללים, וגם על ידי הדגמת משוב אפקטיבי. אני מוצאת את עצמי מזכירה להם שוב ושוב שיגיע הרגע שבו הם עצמם יקבלו משוב מאחרים. "ואהבת לרעך כמוך" ו"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" הם שני כללי אצבע מצוינים.
"יש אנשים שמתקשים לקבל ביקורת. זה בסדר גמור. זו הזדמנות לבחון מה קורה להם, ואיך אפשר להשתפר. איך מבחינים בין ביקורת שמועילה לנו לכזו שראוי להתעלם ממנה. זה תהליך חשוב, והוא מועיל גם בתחומים אחרים בחיים".
גידלי: "הענקת משוב מיטיב היא העניין כולו, והיא צריכה להיות מאוד מנומקת. משוב צריך להינתן באהבה גדולה לטקסט, מתוך ראייה של מה שהוא עכשיו ומה שהוא יכול להיות, אבל גם מתוך דיוק - מה פחות עובד ולמה. מבחנו של משוב טוב: כשמשתתף חוזר הביתה וכותב עד ארבע לפנות בוקר. כלומר, שהחשק נשמר, אבל שכלי העבודה התחדדו".
בוסי: "אני מעודד אותם לתת משוב זה לזה, מסביר להם מהי ביקורת בונה, ומהי ביקורת לא עניינית, כזאת שמתייחסת לתפל או לכותב עצמו ולא מתייחסת לגופו של טקסט. למזלי רוב המשתתפים מספיק אינטליגנטיים ויכולים לנתח טקסט באופן ענייני ובונה. ביקורת לא עניינית נעצרת על ידי מידית".
גישתו של שיינפלד שונה מזו של חבריו למקצוע, ובשעה שהם רואים בהענקת משוב כלי חשוב בתהליך היצירה, הוא מזהה בו סכנה, ומבחין באופן ברור בין משוב וביקורת. בשונה מקודמיו, הוא סולד מן המונח "ביקורת בונה". "כבר במפגש הראשון בכל סדנה שלי אני מודיע, שאצלי אין ביקורת", הוא אומר נחרצות, "אני אינני מבקר את יצירות תלמידיי, ואני אוסר על העברת ביקורת. יתר על כן, אין אצלי הקראת עבודות בית בתור, בכיתה. את העבודות מעלים לאתר אינטרנט סגור בפני העולם, בו אני וכל חברי הקבוצה מגיבים אלה לאלה. בעיניי, מה שמתחולל בתחום זה בסדנאות לכתיבה הוא סוג של קניבליזם, שגורם לבלוק כתיבה במקום להשתחררות. ומזה אני משתדל להימנע. לשמחתי, אני מצליח בזה. כל מי שמגיע אלי ורוצה לכתוב, גם כותב. ומי שלא, פשוט נושר במהלך הדרך".
"תופעת הקניבליזם", הוא אומר, "אינה קיימת בפלטפורמה באינטרנט מן הטעם הפשוט. זהו האתר שלי, אני לא מתיר בו ביקורת, ממש כמו בשיעור, וגם מוחק ביקורת כזו, אם מישהו כותב כזו. אני יכול לומר לך יותר מזה. לפני שנה למדה אצלי מישהי, שהתעקשה, שהיא זקוקה לביקורת, כדי להתקדם, ואינה מבינה איך אפשר בלעדיה. בו-בזמן, האישה הזאת בקושי העלתה תרגילים לאתר, ובקושי כתבה. היא הייתה חסומה מאוד. אבל זה מה שעמד בבסיס היותה ביקורתית מאוד. היא נהגה לכתוב ביקורות קצרות, מכלילות ותוקפניות דווקא מתחת לסיפורי חברתה, שהביאה אותה אל הסדנה. הערתי לה פעמיים על סגנון הביקורת שלה. פעם אחת גם ניהלה איתי ויכוח ער בנוגע לביקורת במהלך השיעור. ואז שבתי והסברתי את עמדתי וחזרתי על האיסור להשמיע ביקורת. היא חדלה לבוא לשיעורים, ובסופו של דבר נעלמה".
"מישהי אחרת, מוכשרת מאוד, חשדה למן היום הראשון בזה, שהדברים הטובים שאני אומר לה, וגם אחרים, הם ליטוף לאגו, שפשוט נמנע מביקורת בונה - מושג מתועב, המסתיר מתחתיו צדקנות והיתר להרס הזולת. אבל היא עצמה מעולם לא העלתה תרגיל לאתר שלי, ובסוף הסמסטר נשרה אף היא מן הסדנה. מי שנשאר אצלי הוא מי שמוכן לכתוב, רוצה לכתוב – ושמח להתיר זאת גם לזולתו".
דבריו של שיינפלד מאלצים אותנו להביט על סדנאות הכתיבה גם בעין ביקורתית. היא אמנם עשויה לשמש כמקום נפלא, מוגן ובטוח ליצירה, להתבטאות, להחלפת דעות, אך בו בזמן, גם מפגישה את המשתתפים עם רגשות כמו קנאה וצורך להתבלט.
איך אתם מתמודדים עם תופעות של תחרותיות, קנאה או חוסר פרגון?
אברמוביץ': "כמי שלמד במסגרת מאוד תחרותית, 'בית צבי', בית הספר למשחק, נשבעתי לעצמי שלעולם לא אייצר תחרות בין תלמידיי ובטח לא בצורה בוטה. לעיתים, בלי להתכוון, אני חוטא בכך. מספיק שאתה מהלל תלמיד שהצליח לעשות צעד ולפרוץ ככותב בעיתונות או לסיים ספר וזה כבר מערער את כל היתר. מצד שני, אלו החיים ואנחנו מנסים לדמות את העולם האמיתי בכיתות שלנו. אני חושב שבמקצוע חיצוני כמו אדם כותב אתה חי תמיד בתחרות. קנו את הספר שלי או לא קנו, אהבו או לא, הציעו לי חוזה או לא וכו'".
שיינפלד: "הסדנאות שלי משוחררות לגמרי מרגשות כאלה, לא משום שאיננו בני אדם, אלא משום שלמן היום הראשון שלנו יחד אני מבהיר, שאני מאמין בשוויון ערך האדם, בכך שלכל אדם יש זכות לבוא לידי ביטוי, שאין להשוות בין סגנון לסגנון, ושהכול קביל והכול בסדר. אמונה עמוקה זו שלי מנטרלת את רוב הרגשות הללו מראש".
בוסי: "המפגשים אצלי הם בגובה העיניים. יש תחושת נוחות וענווה. קינאה היא טבעית בכל מסלול לימודי, בטח ובטח בסדנאות כתיבה. גם על נושא זה אני מדבר בתחילת כל מסלול. בינתיים לא נתקלתי בקנאה חולנית, אלא בקנאה בריאה המשפרת את ההישגים".
גלבפיש: "אני מכבדת כל אחד מהמשתתפים על דרכו, אופיו ורגשותיו. יחד אנחנו מחפשים דרך ליצור מרחב חם ותומך שמעודד יצירתיות. אחת הדרכים הנפלאות לפרק קנאה ותחרותיות היא לחשוף אותן. כשאנחנו מודים בקול בקנאה שלנו – על טקסט יפה, מטאפורה נוגעת או סיפור חזק – אנחנו יכולים לבחור אם להפוך את הקנאה הזו לכוח שנכון לכתיבה.
"ויחד עם זאת, בכל מקום שיש בו אנשים יש תחרותיות, קנאה וחוסר פרגון. הסדנה היא לא מקום טיפולי, וכל זמן שהמשתתפים מכילים את הרגשות האלה ולא פוגעים באחרים, צריך לקבל אותם".
המנחים מכירים בכך שמרחב הכתיבה הופך למרחב בעל אופי תרפויטי, גם אם אינו נועד לכך, והם נוטים לתאר אותו כרב קסם וכבעל תרומה עצומה לתהליך הכתיבה, אך גם כמסוכן וככזה שיש לגשת אליו בזהירות המרבית, מבלי שישכח המנחה כי על אף הקווים המטשטשים, הוא מנוע מלנהוג כמטפל.
"אינני מנחה סדנה תרפויטית ואינני מעודד תהליכים כאלה. אני עוסק אך ורק בתהליך היצירה", אומר שיינפלד, "אולם, מטבע הדברים, הכתיבה נוגעת במקומות רגישים, לא פעם קשים, ומביאה עמה אמפטיה מצד חברי הסדנה, ולעתים גם סוג של מרפא. בעיניי, כתיבה מרפאת. ואני מעודד אנשים לגעת במקומות שקשים להם, או שהם חוששים מפניהם. אך אסור לי, ולכל מנחה סדנאות אחר, להצטייר כמי שאיננו. אנחנו לא מטפלים, אנחנו אנשים כותבים, המראים לכותבים אחרים את הדרך. לא יותר ולא פחות מזה".
לעומתו, איתמר מביע עמדה נחרצת יותר בנושא: "אני חושב שזה מסוכן מאוד לחפש מענה תרפויטי בסדנה", הוא מזהיר, "אחר הכל, אנשים חושבים על עצמם ועל עולמם, והם לא תמיד יודעים שמילה
על האיזון בין השניים, מדברת גלבפיש: "בסדנאות כתיבה שולחים את היד עמוק אל הנפש ורודים ממנה את דבש העבר. אי אפשר לעשות את זה בלי לעבור משהו עמוק ומשמעותי. עם זאת, אני מאוד זהירה. לא מדובר במרחב טיפולי, וחשוב לזכור את זה. התפקיד שלי הוא לשמור על הקבוצה כולה ועל כל אחד מהפרטים בתוכה. זה תהליך מאתגר מאוד".
"כתיבה היא גם תרפויטית, התלמידים מחטטים בעברם ומתעמתים עם דמויות משמעותיות בחייהם", אומר בוסי, "יחד עם זה אינני מטפל, בתרגילים הללו התלמידים מקבלים כלים חשובים ביותר לכתיבת פרוזה, בין היתר איך לא לשפוט דמויות. דמויות שהכתוב שופט בגלל כעס או קינאה יוצאות דמויות חד ממדיות. במהלך השיעורים אני חוזר ומסביר כמה העניין הזה חשוב. גם לדמויות שליליות בעלילה, חייבים לתת רגע של חסד, אחרת הן אינן מעניינות".
"אני לא פסיכולוג. הגבול מאוד מאוד דק וצריך להיזהר", משיב חורב, "למדתי לעשות את ההפרדה המאוד ברורה הזו. בנאדם שצריך פסיכולוג – שילך לפסיכולוג. אבל, אין ספק שחלק מהתהליכים שאנשים עוברים פה זה חיטוט פנימי ופורקן וזה בסדר וזה לא יכול להיות אחרת – כשאת כותבת את נחשפת, את לוקחת את האמת הפנימית שלך והכמוסה ומניחה אותה על השולחן, כך שכולם רואים אותה. זה כל הזמן קורה – אנשים מספרים על אהבות נכזבות, סיפורים אישיים על עצמם ועל המשפחה. אני מנסה לתת לזה במה ברמה הטקסטואלית, אבל שזה לא יהפוך להיות טיפולי. אחרי הכל, זו סדנת כתיבה. הכל עניינים של מינונים ושל גבולות, והמנחה צריך לדעת יפה לשים את הגבולות האלה", הוא מוסיף.
---
האם סדנאות כתיבה מתאימות לכולם? באיזו מידה של כנות יכול מנחה לנקוט אל מול תלמידו, במידה ואינו סבור כי יש בו את הנחוץ על מנת להצליח ככותב? והאם נתקלו המנחים במקרים בהם תלמידים הגיעו אל הסדנה שלא במטרה ללמוד ולהתפתח, אלא מתוך רצון ליצור קשרים ולהתברג בעולם הספרותי? כל זאת ועוד, מחר, בחלקה השני של הכתבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם