בין קופה לאמנות: התיאטרון הישראלי לאן?
אין רע בתיאטרון קליל כשהטעם הטוב נשמר, אבל המוסד מאיים להתפרק ככל שהגבול בין חלטורה לאיכות מיטשטש. על אף פריחה מבורכת בתחום, מן הראוי שסיכום השנה בתיאטרון הישראלי יעמוד על המרחק המתגבר בין המסחרי לאמנותי, בעידן בו המילה "רפרטואר" הפכה לבדיחה
לתיאטרון הישראלי יש אמא ואבא. מערכת היחסים ביניהם מעולם לא הייתה סוגה בשושנים. שמם "קופה" ו"אמנות" ולא משנה כמה קשה איתם או בלעדיהם, תמיד תתקיים סתירה ברורה בין פרנסה ליצירה. את מי הילד אוהב יותר? התשובה השחוקה אומרת שאת שניהם באותה מידה, אבל בתכל'ס תלוי מאוד על איזה צד הוא התעורר בבוקר.התיאטראות של היום הם גופים גדולים ומשומנים שנדרשים קודם כל להרוויח, ובגדול. כשפחות מאחוז מתקציב המדינה מוקדש לתרבות, למי אכפת שצריך להפיח נשמה בביזנס. אמנות תפקידה ליצור אינטראקציה עם קהלה, להפיח בו סקרנות בריאה ואפילו לגרום להשתאות ולחוויה ממשית, אך לא מעט מההצגות במוסדות הרפרטואריים קורצות לתיאטרון המסחרי, חסר היומרה. אמנם אין שום דבר רע בתיאטרון קליל כשהטעם הטוב נשמר, אבל המשפחה מאיימת להתפרק כשהגבול בין חלטורה לאיכות מיטשטש.
המצב האופטימלי שואף שצמד ההורים יהיו דומיננטיים באותה מידה, שתהיה בהם פתיחות אחד לשני ושהוויכוח הסוער ביניהם לא יגיע לטונים צורמים. למוסד כלכלי ממולח שנענה לתכתיבי קופתו כדי למלא אולמות יש יותר חופש פעולה, אבל הרבה פחות כבוד עצמי. בתיאטרון כמו בתיאטרון, הכל כפוף לשינויים ואלוהים גדול. כלל ראשון שעומד בפני כל מנכ"ל ממולח ומנהל אמנותי מיומן הוא חוסר יכולת מול כוחות עליונים: אילוצים למיניהם, מבחן ההצלחה או סתם עניינים מסעירים מאחורי הקלעים. מבט על מה שצפוי לתיאטראות עצמם מגלה שההצגה שמאחורי המסך לא פחות מעניינת מזו שעל הבמה.
לא די שעולם התיאטרון שוקט על שמריו ב"עונת המלפפונים" של יולי-אוגוסט, בא "צוק איתן" והשבית את פעילותו הסדירה. עונת המלפפונים הרגילה הפכה לעונת המלפפונים החמוצים, כשהמלחמה קעקעה את השפעת המצב. "עסקים כרגיל", "ההצגה חייבת להימשך"? לא בהכרח. אולי "כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות". עם שוך מלחמת הקיץ, טרם לוקקו הפצעים ותרבות בימים כאלה מתגלגלת מטבעה לקצה סדר העדיפויות, מחפשת מה יעשה לה טוב, מטופפת על קצות האצבעות כדי לא להעיק.
המילה "רפרטואר" כבר הפכה לבדיחה בדרך הפעולה העקלקלה של תיאטראות ארצנו. רפרטואר מתייחס להיצע אמנותי שנמנה תחת כוחותיו ושורותיו של התיאטרון לתקופה הקרובה. חוברות הרפרטואר שמפרסמים התיאטראות הן מין רשימת ביצוע בעירבון מוגבל, תכנית עבודה הכוללת את ההצגות שתועלנה. זוהי ערובה לקניית אמון המנויים, מתווה עקרונות המצופה בהבטחות סרק להצגות שאולי-אולי יועלו. אולי.
עוד כותרות ב-nrg:
תורים עצומים בכניסה לבית הקפה של חברים
נמצאה נקודת אור בודדת בפריים טיים של ערוץ 2
עשור לאבודים: הרגעים הגדולים בתולדות הסדרה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בשעה טובה יחל שיפוצו ההיסטורי של האולם בדיזנגוף פינת פרישמן שמשמש מזה עשור את בית ליסין, אולם בן יובל שנים שידוע לשמצה והתיישן עם השנים. המעבר לאולמות חלופיים תופס תיאטרון נודד ממילא שמשווע למשכן שיהלום את צרכיו, אך לא זאת הסיבה להישג החשוב של ציפי פינס: המוסד שנודע חרף חיבתו לקומדיות צרפתיות ו"הצגות איקאה" בעלות תפאורת סלון בורגני, העלה הצגה מורכבת כמו "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" ומשחק אותה בבחירת מחזות מיובאים ("שבטים", "סיפור ישן-חדש", "האמת").
בקאמרי מסיימים שנה של הצלחות כתיאטרון הגדול בישראל: מפעל מתוקתק, מקצועי והגון שמתווה את פני השבט במובנים רבים, גם אם מעמדו מאלץ אותו לפשרות אמנותית ולהעלאת קלאסיקות בגרסת לייט. בהבימה נהנים סוף סוף מהמבנה הנוצץ ומתחילים להגשים את המושג "התיאטרון הלאומי" בשלל ניסיונות, מוצלחים יותר ופחות.
בעוד שהקאמרי מהדק חגורות ועוצר פעילות ב"קפה תיאטרון", אכסניה קטנה לקברטים ומונודרמות, הבימה פתח את שערי "הבימה 4" למופעים דומים. מעצבן לגלות שמי שהכתיב את "חזון האולמות הקטנים" והתגאה בהיותו קומפלקס תרבות ענק, פועל רק בשני אולמותיו הגדולים. בקאמרי 3 עושים "אלקטרה" ו"מקבת" ובקאמרי 4 אין כרגע שום הצגה קבועה. לאחר חשיבה מחדש על אופי האולמות הקטנים של הקאמרי ובהתעלם מהשיקול הכלכלי, ראוי לפתוח את האולמות מחדש. לא חסר תוכן שאפשר ליצוק אליהם: מחזות קאמריים, פרינג' בועט, מופעי מוזיקה. חבל שאולמות בלב העיר עומדים ריקים.
החאן וגשר סוגרים עונה רצופה באתגרים ("הדיבוק", "נופל מחוץ לזמן", "הצוענים של יפו" ו"הדוד וניה"), בבאר שבע מפתיעים ותיאטרון חיפה נמצא על קו התפר שבין תיאטרון יוצר, כיאה לסיסמתו "תיאטרון יוצר שינוי", לתיאטרון מארח. רוב הזמן הוא משמש כהיכל תרבות לתיאטראות התל אביביים, במטרה להתחרות עם תיאטרון הצפון, שמקיים כארבעים סדרות מנויים. עליו לבטא הלכה למעשה את הרוח המרעננת שמנשבת בהצגותיו ולהימנע מלהיות ככל התיאטראות התל אביביים.
פאק נוסף במערכת נמצא בדמות מחסור בדם חדש, שבקושי זורם במערכות המסואבות. אלה אותם אנשים שעושים את אותו הדבר. המציאות היא שקשה מאוד להתברג כשחקן או כיוצר צעיר לשורות הגדולים בתחום, ושאם אתה לא שם – אתה לא קיים. את התפקידים הראשיים קוטפים בקלות כוכבי טלוויזיה ומשאירים אבק לבוגרי בתי הספר למשחק, שרק מחכים לפריצה הגדולה. מוסדות פרינג' כמו הסמטה, תמונע, צוותא, הספרייה, האינקובטור, מלנקי, קרוב, אנסמבל עתים, מראה, תיאטרון הפרינג' בב"ש, תיאטרון יפו, מעבדתרבות דימונה והיד עוד נטויה, ממלאים לא אחת את עבודתם של הרפרטואריים ושווה לבקר בהם.
על אף האכזבה והביקורת, הרשימה הזו היא רובה ככולה צביטה דודתית בלחי לרך הנולד והמעצבן, שלא תמיד הוגן כלפינו. בכל זאת, העשייה התיאטרונית בארצנו הקטנטונת רחבה מתמיד, צבעונית וגדולה. שיפה ושונה תהא השנה אשר מתחילה לה היום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם