סדנאות הכתיבה: גם המנחים היו פעם תלמידים
בחלק השלישי והאחרון בפרויקט ביקשנו מהמנחים להיזכר באופן בו חוו את הסדנה בה השתתפו כתלמידים. בנוסף, שני סופרים שהגו וכתבו את ספריהם במהלך הסדנאות חולקים איתנו את החששות והקשיים שליוו את התהליך ומספרים על האופן בו המנחים וחברי הקבוצה השפיעו על כתיבתם
שאלה זו נותרת תלויה ועומדת, מאחר וקשה מאוד, עד בלתי אפשרי, לבחון אותה באופן המתייחס למכלול אישיותו וניסיונו של המנחה. ממש כשם שהמשתתפים מגיעים אל הסדנה כאשר בראשם ובליבם כבר כתובים רבים מסיפורי חייהם, וכל אחד מהם נושא מטען משלו, כך מגיעים אליה המנחים כאשר באמתחתם כלים מסוגים שונים, שצברו מניסיון חייהם האישי והמקצועי, בין אם כתלמידים בסדנאות כתיבה ובין אם כיוצרים, אמנים או מורים במסגרות אחרות.
שלושה מן המנחים המשתתפים בכתבה, אורית גידלי, רוני גלבפיש ויואב איתמר, השתתפו בעברם בסדנה כתלמידים, והם פותחים בפנינו צוהר לחוויה האישית שעבר כל אחד מהם.
מה זכור לכם ביותר מהחוויה שלכם כתלמידים בסדנת כתיבה?
המפגש הראשון של גלבפיש עם סדנת כתיבה עימת אותה עם תחושות ותכונות אופי, שעד אז כלל לא ידעה כי היו קיימות בה. "השתתפתי לפני עשור וחצי בסדנה של נורית זרחי לכתיבת ספרות ילדים. החוויה המרכזית שלי משם הייתה פליאה על שיש מרחב ובו כותבים אחרים, ותדהמה לנוכח התחרותיות שגיליתי בעצמי", היא נזכרת.
חוויית הסדנה של יואב איתמר, כתלמיד, זכורה לו כטעונה מאוד רגשית, בעיקר משום שהתקשה למצוא את מקומו בקבוצה. "כשהייתי נער, חווית הסדנאות טלטלה אותי, ולא בדיוק לכיוון השמש", הוא מספר. "אהבתי וכאבתי, והכל הרבה, והרבה הכל. הרגשתי כמו אולטרה חייזר, והייתי בטוח שגם בין היוצרים אין לי מקום כי אני מוזר מדי. אבל המשכתי ללכת בהתעקשות לכל סדנת כתיבה אפשרית, פשוט כי לא היה לי מקום אחר להשמיע בו את קולי".
עוד כותרות ב-nrg:
עשור לאבודים: הרגעים הגדולים של הסדרה
נמצאה נקודת אור בודדת בערוץ 2
מצעד שירי השנה החולפת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בהמשך, מספרים שניהם, היה גם אור גדול. "המפגש עם זרחי עצמה, שהיא מקור השראה נדיר, וכמה כלים שרכשתי כבר שם, הולכים איתי עד היום. אבל יותר מהכל, נורית ראתה אותי באמת והקשיבה לי, וזו הייתה מתנה שהולכת איתי מאז", מספרת גלבפיש.
איתמר השתתף בשורה ארוכה של סדנאות, שהתמקדו בז'אנרים שונים של כתיבה. בין היתר, לקח חלק כתלמיד בסדנאות של מתא"ן - מפעלי תרבות ואמנות לנוער, בית אריאלה, "משיב הרוח", "הליקון", "עלמא", ה"אנטי סדנה" של עידו אנגל, סדנת המחזאות של ניצן כהן וסדנת שירה עם ליאת קפלן. רבים ממוריו הוא זוכר לטובה, ככאלו שפתחו בפניו דלת לעולם הכתיבה, ולעיתים אף סייעו לו לעשות את צעדיו הראשונים ולפרסם מפרי עטו.
"ליאת קפלן, בנדיבותה, פתחה לי את הדרך לשירה – במתא"ן כולנו שוררנו בהשראתה", הוא מספר. "בשביל שרון אס התאמצנו להיות מקוריים, אנשי "משיב הרוח", ובראש ובראשונה יורם ניסנוביץ, היו נדיבים בזמנם ומרצם גם כשלא ראינו עין בעין פוליטית, נאווה סמל תמיד ששה לעזור גם שנים אחרי הסדנה, ורות אלמוג סייעה לי לפלס דרך לעיתון הראשון בו פרסמתי".
מה לקחתם אתכם מהחוויה הזו לחוויה שאתם עצמכם יצרתם, כמנחים?
איתמר: "כמנחה, לקחתי מכל אחד ממנחיי את חוזקותיו והשתדלתי לעמוד על חולשותיו. במובן המעשי, התייעצתי עם מוריי ועם חבריי לסדנאות, וכך בניתי את התוכנית. בסדנאות הראשונות שלי, כאמור, הייתי ביישן ולא ידעתי איך לדבר עם האחרים, ולכן החלטתי שבקבוצות שלי לא יהיה מישהו שיישאר מאחור או יהיה לבד".
גלבפיש: "לפני שנים ספורות השתתפתי גם בקבוצת מתקדמים בסדנה של אשכול ואורית. זו הייתה קבוצה ותיקה שהצטרפתי אליה בשלב מאוחר. אשכול ואורית היו מורים מלאי השראה, בעיקר בכבוד שהם מעניקים למשתתפים בסדנה. הם לימדו אותי הרבה מאוד על קשב ועדינות, ולא מעט על כתיבה ועל מחויבות לחיים של כתיבה. את רוב מה שלמדתי על הנחיית סדנאות, למדתי מאשכול ואורית".
גם אורית גידלי, שבסדנתה למדה גלבפיש, השתתפה בעבר בסדנה כתלמידה וזוכרת עד היום את המנחים שהשפיעו עליה וסייעו בעיצוב המנחה שהיא. "לקחתי איתי מורים גדולים, שראו את המקצוע כמעבר למתודה, כמו נורית זרחי ואורי ברנשטיין, שהם אנשים שהמפגש איתם היה ועודנו משמעותי עבורי גם שנים קדימה" , היא מספרת.
"היו אחרים, שלמדתי מהם מה לא יהיה בסדנה שלנו", משתפת גידלי. "לפני הסדנה המשותפת הראשונה שלנו, שפתחנו עוד לפני שהוצאנו ספרים ראשונים, אשכול ואני דיברנו בינינו והסכמנו מה לא יהיה – לא תהיה אלימות, למשל. כל כך קל לסרס כותב ולהרוס את היכולת שלו להמשיך ולהיפתח, ומזה חייבים להימנע".
"בעיניי זו זכות יוצאת מן הכלל להיות בכל פעם חלק מהתהליך הזה", היא אומרת וקולה נמלא רגש. "אני מתבוננת במשתתפים בעת הכתיבה והם נוהרים ויפים במיוחד, ואני מקווה שגם אני יפה במיוחד כשאני איתם, מכוח היצירתיות שהיא מעיין חיים, ומכוח ההתרגשות של עיסוק משותף בדבר שהוא ליבת הזהות של כולנו.
"גילינו שוב ושוב שבתוך קבוצה כותבת נוצרים פלא טקסטואלי ופלא רגשי. ברמה המעשית, אנשים מדייקים ומעצימים את הקול הספרותי שלהם, וברמה הרגשית, והחשובה לא פחות, נוצרות בחדר סביבות של קשב ושל התלהבות. זה לא רק שבתוך סביבות כאלו היינו רוצים לעבוד, בתוך סביבות כאלו היינו רוצים לחיות".
"אני באמת-באמת רואה בזה זכות ושליחות", אומר גם איתמר, "וגם ריגוש לא קטן − מרגש אותי לראות את התלמיד צומח וגדל, מרגש אותי להיות חלק מהתהליך הזה. כל אחד מבוגרי הסדנאות צרב את לבי בדרך זו או אחרת".
"זרע הפורענות", שכתב גיל קדרון אודות התמודדותו של אב שבנו הגיע לאוויר העולם כתוצאה מתרומת זרע, הוא דוגמא לספר שנולד והתפתח בסדנה, עם משוב מצד המנחה והמשתתפים, שכלל הערות, דגשים ותובנות על הדמויות, שאפילו קדרון עצמו לא הבחין בהן בעת הכתיבה.
"נרשמתי לחמש סדנאות אצל אילנה ברנשטיין, בסך הכל, על פני תקופה של כמעט עשור", הוא מספר. "בשנים האחרונות הייתי אצלה בסדנת רומן, שלא רק מייצרת מסגרת לכתיבת רומן, אלא גם אפשרות לקבל פידבקים קבועים בזמן אמת מקהל קוראים, כלומר, משאר משתתפי הסדנה, וכמובן לקבל הנחיות ורעיונות ומוטיבציה מסופרת ועורכת מעולה.
"הדבר הכי חשוב הוא, שהכל היה ענייני ושהביקורת הייתה בונה, כך שבכל פעם, בין אם דיברנו על משהו שאני כתבתי או מישהו אחר בסדנה, תמיד היה מה לקחת. מעבר לעילויים בודדים, אני באמת לא יודע איך אפשר לכתוב ספר ביכורים ללא סדנת רומן. זה נראה לי בלתי אפשרי", הוא מוסיף.
"זרע הפורענות" מבוסס בחלקו על חייך. איך הרגשת בתוך הקבוצה? חשת בנוח לחלוק עם חבריה את הטקסט, להיפתח, לשתף?
"בהתחלה זה היה הכי קשה. מצד אחד, הרגשתי ביטחון שהדברים שאני אקריא יתקבלו בצורה אוהדת, אבל תמיד, רגע לפני שהקראתי רציתי למות, ובזמן שהקראתי ידעתי שזה פשוט זבל טהור וכולם משתעממים למוות. אבל אז מגיעים הפידבקים, שהם תמיד פחות גרועים מהדמיון הפרוע שלי, במקרה הגרוע, ובמקרה הטוב פידבקים חיוביים ומחזקים שנותנים לי כוח וכיוון להמשך. ולא בסגנון קבוצת תמיכה. אני באופן אישי, כשאני מצטרף לסדנה, לא נותן לפחד לשתק אותי ולכן לא מהסס להקריא. כי אם זה גרוע, עדיף לי לדעת כבר עכשיו".
ומה בנוגע להענקת משוב לחברים לקבוצה?
"בכל פעם שחשבתי שמשהו שיש לי להגיד עשוי לעזור לכותב או לכותבת, אמרתי את דעתי ושיתפתי בהתרשמות ובתחושות שלי. ואפשר להגיב גם על טקסט פחות טוב וגם על טקסט יותר טוב. למשל, להגיד "נהניתי" או "זה טוב", לא רלוונטי ולא עוזר לאף אחד, צריך להיכנס יותר לעומק. אקט המשוב מצריך אומץ, כי יש כאן חשיפה".
משתתפי הסדנה פרגנו זה לזה? הורגשה תחרותיות?
"רוב המשתתפים פרגנו ובאופן משונה לא הרגשתי קנאה, עכשיו, כשחושבים על זה. אולי בגלל שכולנו באותה סירה – כותבים שרוצים שספר שלנו ייצא לאור. כולנו רחוקים מהגשמת החלום, עד שהוא מתגשם".
מהי העצה הטובה ביותר שקיבלת מן המנחה?
"הממממ... זו שאלה קשה, כי עבורי אילנה היא מנטור ומלווה אותי שנים. אני מניח שהעצה הכי טובה שלה הייתה להגיע לסדנה ולנסות. אבל זה לא באמת נחשב. אני חושב שהתשובה שלי היא זו: להתקדם ולא להסתכל לאחור. אחד הדברים הכי גרועים שכותב יכול לעשות הוא לחזור לאחור, לערוך ולשנות ולספר ולשכלל – לפני שהספר כבר עומד על שתי רגליים. זה המכשול מספר 1 לדעתי. אני רושם לי את כל הרעיונות שיש לי, את כל הפידבקים, וממשיך הלאה, מסתכל כל הזמן קדימה. פתאום יש פרק ואז שניים ואז חמישה ואז מתקרבים לסוף הספר ו-וואלה, זה כבר נראה כמו משהו רציני. מקצה השיפורים צריך לבוא רק אז".
ומהי העצה הטובה ביותר שקיבלת ממשתתפי הסדנה?
"הדבר המענג באמת בסדנת כתיבה היא לשמוע דברים על הכתיבה והדמויות שלך שלא ידעת בעצמך. קיבלתי המון עצות ופידבקים ורעיונות מהחברים בסדנה, אבל בכל פעם ששיקפו לי את הדמויות ואת מערכות היחסים ביניהם, זה העמיק את ההבנה שלי של הסיפור שלי, ואפשר לי להעמיק ולהרחיב ולהמריא עם החומרים שכבר היו לי".
במבט לאחור, ההשתתפות בסדנה הייתה חיונית עבורך?
"בלעדיה לא היה מתפרסם ספר הביכורים שלי, ובלעדיה לא הייתי מגיע עכשיו לאמצע הספר השני. עכשיו, אני מפנה לי ימים קבועים לשבת לכתוב, מאמין באמונה שלמה שאני צריך להמשיך לצעוד, או משכנע את עצמי שאני מאמין באמונה שלמה שאני צריך להמשיך לצעוד, ולא אעצור עד שאשלים את המלאכה. לעזאזל, גנבו לי את המחשב ולא היה לי גיבוי לאחד הפרקים שלי, ושכנעתי את עצמי שאין כאן בכלל בעיה – אכתוב מחדש את הפרק, והוא יהיה אפילו טוב יותר. ואני באמת חושב שיצא לי טוב יותר. בעצם, רק עכשיו, באמצע כתיבת הספר השני, אני מרגיש שלראשונה אני מוכן לכתוב ספר לבד".
דוגמא נוספת לספר שקרם עור וגידים במהלך סדנאות עד צאתו לאור, היא "תנועה אחת לא נכונה", שכתבה מירב עוז, היום תסריטאית ובעלת סוכנות להשמה לענף הפרסום, אז בעלת תפקיד בכיר בתחום ניהול לקוחות באחד ממשרדי הפרסום הגדולים.
"הייתי במקום בו נוצר אצלי חלל, אחרי שכתבתי טור במגזין, שלאחר זמן קצר נסגר", היא מספרת. "כתבתי טור על אחורי הקלעים של עולם הפרסום, בצורה אנונימית. היה באזז גדול, כולם רצו לדעת מי כותבת את הטור הזה, אבל אז, כעבור מספר חודשים, המגזין נסגר, ופתאום נוצר אצלי חלל עצום. פתאום הכתיבה הזאת, שאיזנה את העבודה המטורפת מסביב לשעון, הייתה חסרה לי. רק אז הבנתי כמה היא נחוצה לי. מצאתי את עצמי כותבת עוד טור ועוד טור, מתוך מחשבה שאם המגזין ייפתח שוב, כבר יהיה לי חומר מוכן.
"ואז ראיתי פלאייר של הסדנה של אשכול נבו ואורית גידלי. את הספרים של אשכול הכרתי וקראתי, וכך ישר פניתי אליהם. אשכול הוא זה שנתן לי את הרעיון לכתוב רומן שייצא מהרעיון של הטור, לרגע לא חשבתי שזה יכול להגיע לשם. זה נכנס לי לראש ואמרתי - וואלה. נפגשתי עם שניהם, והם אמרו לי: "את צריכה למצוא את הסיפור שיש כאן, כי טור זה טור וספר זה ספר, את צריכה לדעת מה את רוצה לומר, מהו כוכב הצפון שלך". לי היה מאוד ברור שאכתוב על מערכת היחסים שהייתי בה ובדיוק הגיעה לסיומה ועל עולם הפרסום, אבל רק תוך כדי הכתיבה והסדנה, הבנתי למה עשיתי בחירות מסוימות ומה הקשר ביניהן".
אם כך, לסדנה היה עבורך גם היבט תרפויטי.
"לגמרי. למדתי דברים על עצמי ברמה האישית. עד לאותה נקודה, הייתי וורקוהולית, עבדתי 14 שעות ביממה ועפתי על זה שאני עובדת כל כך קשה, וזה גזל ממני הרבה דברים שלא עצרתי לחשוב עליהם. על זה הספר, בעצם, על אנשים שמגיעים לעיר הגדולה ובוחרים בקריירה תובענית, ותוך כדי מאבדים את עצמם, לא יודעים איפה העבודה נגמרת והם מתחילים. פתאום הבנתי את זה, מתוך הסדנה. הכתיבה גרמה לי להסתכל על זה מבחוץ, גרמה לי לחשוב".
איך חשת כשחלקת את התובנות האישיות שלך לגבי חייך עם חברי הקבוצה?
"בהתחלה, זה היה נורא. הרגשתי חוסר ביטחון נוראי. היו איתי בקבוצה עשר נשים מוכשרות, שכל אחת מהן, ככה הרגשתי אז, כותבת פי עשרה יותר טוב ממני. הייתי בוכה על זה לאשכול המון. היה לי ביטחון בכתיבה עיתונאית, בטורים שכתבתי, אבל אז לא ראיתי בי יכולת לכתוב ספר, שזה מאוד שונה. אני זוכרת שרציתי להמשיך ולעמוד באתגר הזה, שהיה לי ברור שאני אוציא את הספר הזה, אבל גם סבלתי בהתחלה מאוד. הייתי בארבע סדנאות, אחת אחרי השנייה, במשך שנתיים, ורק בסוף השנייה או בתחילת השלישית, משהו התחיל להשתנות, התחלתי להרגיש טוב יותר, קיבלתי ביטחון לגבי הסוג הזה של כתיבה".
מה חולל אצלך את השינוי?
"זה שילוב של הכל יחד - גם היחס מאשכול ואורית וגם הפידבק מהקבוצה וגם הכתיבה עצמה. אשכול מאוד עודד אותי, דיבר איתי על החוזקות שלי ככותבת - על האיזון בין רגש והומור, על היכולת לבנות
"מהקבוצה קיבלתי פידבקים חיוביים, שהגיעו מנשים מוכשרות ונפלאות שמאוד הערכתי את דעתן, וכל זה ביחד, עם הכתיבה עצמה וההתקדמות בכתיבה, גרם לי להרגיש יותר ביטחון".
ההשתתפות בסדנה גם פתחה לך דלת להוצאות הספרים? היא הפכה את פרסום הספר לתהליך פשוט ומהיר יותר?
"את נוגעת כאן בנקודה שהייתה עבורי נקודת משבר. כשהספר היה מוכן, התחלתי לשלוח אותו להוצאות. ואז הגיעו הסירובים. נקודת המשבר הייתה כשקיבלתי סירוב מ"זמורה ביתן", שלהוציא את הספר שם היה עבורי סוג של חלום. אשכול המליץ להם על הספר, שגם עבר את הלקטורים, אבל בסופו של דבר, בהוצאה החליטו לא ללכת על זה. הייתי שבורה, לא הפסקתי לבכות שלושה ימים. זה הרגיש לי סוג של דד-אנד.
"מאז, דברים התגלגלו לטובה, והספר יצא בהוצאה אחרת, תורגם לאנגלית וזכה לבאזז יפה מאוד - אני מרצה על הספר בארץ ובעולם. אבל הוא הגיע לתודעה בזכות עבודה קשה מאוד שלי וזה שלקחתי את הפרסום שלו על עצמי. זה לא משהו שבא בקלות או התגלגל מעצמו, אלא בהרבה מאוד עבודה קשה".
עוד בפרויקט סדנאות הכתיבה:
המנחים חלוקים בדעתם לגבי נחיצות הביקורת בסדנה
אילו תכונות דרושות למנחה ואילו תכונות לתלמיד?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם