"רוחות" של תיאטרון באר שבע נוגע בשלמות
המחזה "רוחות" חושף את השקרים שאנחנו משקרים לעצמנו, למעלה מהיותו סיפור על אבות ובנים, ערכים דפוקים ותקיעת סכין בגב החברה. המשחק המצוין של כל צוות השחקנים מעצים את העיבוד המחודש והרענן של עידו ריקלין למחזה של הנריק איבסן
השועל מ"הנסיך הקטן" אמר שהדבר החשוב באמת סמוי מן העין. הדבר החשוב הוא כל חלק בפאזל חיינו שנעים להשכיח וטוב להסתיר. צודקת כמוהו וגם מצטדקת האלמנה הלנה אלוינג, כשהיא אומרת ש"כולנו רדופי רוחות". אלה אינן רוחות רפאים בשמיכת טלאים כפי שנוח לחשוב, אלא שדים מהעבר שמפעמים בה. זה מה שקורה כשמוטב להתכרבל בחמת הספק, מאשר לחשוף את האמת.המחזה "רוחות" חושף את השקרים שאנחנו משקרים לעצמנו, למעלה מהיותו סיפור על אבות ובנים, ערכים דפוקים ותקיעת סכין בגב החברה, שזכה לקבלת פנים קרירה כשהוצג לראשונה בשנת 1882. בחברה המסוגפת של המאה ה-19 הכלל היה שלא מכבסים כביסה מלוכלכת בחוץ, אם הכל בסדר למראית עין.
לקח הנריק איבסן אמן צעיר ונון קונפורמיסט בשם אוסוולד, שתשישותו המתמדת מטרידה את מנוחתו, תיבל באמא אווזה עם מכה בכנף והוסיף סוד גדול ומעצים שהצית מבערים: הבחור גוסס ממחלת הסיפיליס כשאמו ואנשיה טרודים בהרמת אירוע חנוכת המוסד לנפגעי התמכרויות על שם האב והמנוח ועל הדרך מסתירים את האמת, או לפחות מתכחשים לקיומה. אם העולם היה בד קנבס אכול מבפנים, הם היו חבורת אמני הכסת"ח.
אז הקפיטן הממולח בגד באשתו. התפוררות התא המשפחתי נותרה בין הכתלים. ילדים גדלו וחונכו תחת מסכת השקרים. הרוחות ממשיכות להאפיל, והן שמעמידות את היצירה האיבסנית ביריעה אחת עם הגאון מסטרטפורד. "ברווז הפרא", "אויב העם", הטרילוגיה הפמיניסטית שמונה את "בית בובות", "הדה גבלר" ו"האישה מן הים" ורבים אחרים הפכוהו למחזאי חברתי מנפץ מוסכמות. אלה מועלים שוב ושוב מהאוב, כשיוצרים מנסים להפיח בהם חיים עדכניים שיצליחו לשוות צורות חדשות למילים מוכרות.
בתיאטרון באר שבע מועלה עיבוד חכם עם אינטרפרטציה משלו. כמו העגבת, מחלה שמכונה "השקרן הגדול" ומתחזה למחלות אחרות, כך העיבוד מתעסק בשקרנים הקטנים: בשקר היומיומי שהלנה נושאת כאישה מוכה בדבר הנישואים שהיו יחסי ציבור מושלמים ותו לא; במחלה הארורה של בנה, אוסוולד, שטיוחה הגיע לשלב של נזק מוחי בלתי הפיך ושמסתבר שעברה בגנים; ברומן שנרקם בין אוסוולד לרגינה, העוזרת האישית, שמתגלה כלא אחרת מאחותו החורגת. בכלל, אין דבר שנפקד ממסכת ההסתרה הזו, שמגלגלת את קשר השתיקה במדרון חלקלק וננעלת בתיבת הפנדורה של החיים.
עוד כותרות ב-nrg:
דוקו: ילדה מתה כי הוריה התמכרו למחשב
האנטומיה של גריי מצוינת גם בעונה ה-11
תתפלאו: איך יש לומר כבשה ברבים?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
העיבוד והתרגום החדש שהתקין עידו ריקלין, שגם ביים את ההצגה, מעניק נראות מודרנית לאותה אשליה: מסך ההקרנה למצגת השקופיות שמפארת את המנוח, הטלפונים החכמים, האבחנות הרפואיות-פסיכולוגיות שהתרעננו (הבוגדנות והנהנתנות הכפייתית של המנוח מצויה בהפרעת אישיות גבולית; שבירת הסטיגמה שהסיפיליס הגיע מהאב ולא עבר דרך האם, בזמן ההיריון והלידה), השיח מלא הגינונים שהפך לוואט דה פאק אחד גדול והמסגרת החכמה שבה הוא ממקם את חמש הנפשות של הדרמה המשוכללת והסוערת.
העיבוד מפענח ופותר מחדש את חידת "רוחות" ומשתמש בכלים של ימינו כדי להעכיר את הנפש ולהעביר את הסירחון מהבמה לקהל. "המוסרנות הבורגנית לא מתה. היא רק לבשה ג'ינס", כותב ריקלין בתכנייה. זהו עיבוד לוהט ויצרי, נהיר ומסמא מפני סכנת הרוחות שאופפות אותנו. הביצוע העמוק ראוי לשבחים רבים, גם אם יש בו משהו היפראקטיבי ודחוס מדי, שנכון היה ליצוק אליו מרווח נשימה שיזקק את האירועים.
שירי גולן המשובחת מסתערת על תפקיד הלנה ועושה נפלאות מהקישקע של הלכי נפשה. תום חגי מצטיין כאוסוולד הממוטט דווקא בגלל השבריריות הטבעית והרגישות הבוטה שהוא מאמץ מעצמו. אמיר קריאף המצוין מגלם בהופעתו הכחושה את הכומר השמרן מנדרס, ידיד המשפחה שמתעלם מהסימנים לחולי ולהסתרה בזמן אמת ובדיעבד מבקש להגן על כבודה האבוד. ענבר דנון כרגינה פתיה ומתוקה שהמלאכותיות שלה נשברת באחת, ואילו ניר מנקי כאביה-לא אביה משלב גסות וכוח.
התוצאה היא הצגה חריפה שלא לוקחת שבויים, הנושקת לשלמות. בין דרמה פסיכולוגית נוקבת לאלגוריה חברתית עגומה, מגלים שמה שקורה ב"רוחות" לא ממש מתרחש אז, בעבר, שהרי מציאות עגומה מוכיחה שהמוסרנות עדיין כאן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם