אדם בתוך עצמו: שלום חנוך מדבר על הכל
גם בגיל 68, הוא עדיין הולך נגד הרוח. מתרגז ממלחמות, מחפש שלום, מתאכזב מהדת, מאוהב במילים, ולרגע לא שוכח את החבר הקרוב אריק איינשטיין, שהלך לו השנה אבל מלווה אותו בכל יום, "אף אחד לא צריך להזכיר לי כמו שאני זוכר". שלום חנוך, הכי חשוף שיש
"לדבר עם שלום, אני כותבת אותו לעיתון", עניתי.
"מה יש לך לדבר איתו? את הרי יודעת אותו בעל פה", אמרה. ואז, תוך כדי שהיא מלווה אותי בדרכי היוצאת, הוסיפה שהגיע הזמן שיכתוב עליה שיר. רציתי להגיד לה שהוא לא כותב שירים על מישהו מסוים, וגם אם יש בתוכם רסיסי התכוונות, הוא לא זה שמצהיר אותם. בטח שלא בציבור. שאת "מאיה" כתב עוד לפני שמאיה שלו נולדה, ואת "אבשלום" כתב שנים לפני שאבשי, בן אחיו הבכור, נהרג ב־81' באימונים של השייטת. אבל אמא מיהרה לשנתה וסגרה את הדלת.
במונית התועה את דרכה בנווה צדק המשתפצת חשבתי על הבעל־פה שאני יודעת אותו. על תנועת הגוף שלו האוצרת ביישנות מסוימת, שאיתה הוא נכנס למסעדה או לכל התכנסות אחרת, על סלידתו מכניסה לפרטים, על ההימנעות מלדבר סרה באנשים או ללכת רכיל. על זה שבכל הלילות הוא עובד, בהופעות או למעלה, באולפן שלו, זה שבאמצע שיחה בסלון משהו קורא לו לחזור ולעלות אליו, כי היצירה, כמו האהבה, נענית דווקא כשמניחים לה, כאילו לא שמים עליה. ושלום חנוך, בנסיעת חייו, יוצר כל רגע.
שלום ואני חברים טובים, שעות ארוכות של שיחות סמיכוֹת בינינו, חפות מזהירות, שמדברות את כל הלילה. ויכוחים, פלפולים, דיאלוג המבקש לבוא אל הדברים בפעם הראשונה. בלי לדעת.
"ללי" הוא קורא לי, אף פעם לא הילה. "עץ הדעת דפק אותנו, גרם לנו לחשוב שאנחנו יודעים, תקע את החשיבה במקום שהוא ההפך מיצירה. אלוהים ידע שאם אנחנו נחשוב שאנחנו יודעים, לא נאיים על אף אחד. אם לא היינו יודעים, אפילו אלוהים היה נשאר במתח".
ידענו היטב שזה לא ראיון שמטרתו לקדם משהו או לבקש סיכום ביוגרפי, ועדיין, כשהפעלתי את מכשיר ההקלטה, נולדה דינמיקה אחרת, זרה, כזו שיודעת שיש עיניים שיעקבו אחרי המילים ויש אוזניים למיקרופון, וכשהתפתיתי לקחת אותו בדרכים הידועות, הוא סירב לבוא. אמר שאני מחפשת לעצמי חיים קלים, והוא מציע שבילים אחרים.
"עיזבי את העבר", אמר לי אחרי שעה של הקלטה. "אני לא בעד זיכרונות. בטח לא כל אלה שכבר נכתבו בלי סוף. בואי עכשיו איתי, נלך קצת לגן הבוטני. ככה קראנו לזה בבית הספר. זה היה בעיניי מקום קסום, פה ושם יצא לי ללכת לשם עם מישהי שנורא רציתי או עם מי שהיה לי עניין לדבר איתה, אבל בעיקר הייתי הולך להיות בו עם עצמי. והיה לי אותי.
"יש כאלה שיגידו מה זה ה'אני ואני' הזה, אבל באמת שעצמךָ זה כל מה שיש לך, כל היתר זה רכילות. כל מי שלא יפחד להיכנס לגן הבוטני, יראה שיש לו שם את עצמו. זה בלתי נדלה, הדבר הזה".
בלי שיראה לי את הגן יכולתי להרגיש את צפיפות העצים, את האפלולית שמשקרת את שעת היום, ריח חרוב ויסמין. מחיצות שעלים מצמיחים לילדי קיבוצים המבקשים לעצמם מחבוא.
עוד כותרות ב-nrg:
כל הסלבס שחייבים לנו התנצלות
תוכניות לחגים: מה מתחדש בטלוויזיה?
הטלוויזיה האמריקאית עדיין לא נרגעה מ-9/11
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הכרתי אותו בקצה 92', בישלתי אז את דרכי בבית של מי שעתיד היה להיות אבי ילדיי. הוא הזמין את שלום, חבר שלו, לארוחת ערב, ואני הכנתי מרק דגים. בסלון התפתח פטפוט, כזה שלא נפסק בדרך לשולחן, ועלה בי חשש שאהיה כמו בסרט של באבט, ששמה את כולה בסירים, מול סועדים שלא מקשיבים לאוכל.
שלום לקח לגימה ראשונה מהמרק והחריש. אושר עלה על פניו כשלחש, מהבטן, כמה טעים לו וכמה עומק יש בטוב הזה.
כל מי שמאכיל אנשים רוצה לפגוש שלום חנוך אחד לפחות, כזה שטעמים אוספים את כל חושיו בבת אחת ומביאים עליו אושר. מאז, במסעדות או אצלי במטבח, אני ממשיכה לחזר אחרי ההבעה הזו שלו, עוד זוכרת הבטחה ישנה שנתתי לנסות ולשחזר את טעמן של קציצות הבקר שהיה אוכל כשהיה ילד, אלה שבשבילן היה יוצא בהפסקה מבית הספר בקיבוץ, כאילו שכח משהו בחדר, ועובר כדרך מקרה ליד המטבח, שם הן הצטופפו בסיר גדול.
ולרגע אחד זיכרון ילדות עולה בשנינו שוב, והריח אותו הריח. הקציצות שהכינה חסיה ממעלה החמישה ואלה שטיגנו נחמה או שרה, אמא שלו, שבכל קיבוץ משמרות יצא לה שם של טבחית מעולה. והוא, בעדינות הזו שבה הוא יודע לבקש, היה שואל אם הוא יכול אחת או שתיים.
"אני עפתי. ידעתי שזה יהיה נהדר. בקיבוץ אתה לא הולך ומבקש. בקיבוץ כולם מקבלים יחד, אבל הלכתי לבד, אז היה אפשר לתת לי, כי אף אחד לא ראה", הוא מחייך את המילים, ואני חושבת על הקציצות האלה, שמילאו את פיו בהרגשה שהוא יחיד ומיוחד. ספק אם יהיה אפשר לחזור ולטגן את טעמן.
ברמן טוב יודע שאם רוצים לצ'פר אדם היושב על בר, צריך למזוג לו מנה מדודה, ואז, ביד חופשית, למזוג לו עוד. מכל השיחות שעברו ביני לבין שלום על ילדות בקיבוץ, זו שהיתה שלי וזו שלו, ברור לי שהוא גדל בין אותם הכללים שידעתי אני, אבל עם מזיגה מצ'פרת, ביד חופשית.
כשהוא פחד מהחושך, אבא שלו, חיים חנוך, בא והתקין מנורת לילה בבית הילדים. וכשהגיע לגיל 16, אבא הפך עולמות באסיפת הקיבוץ לאפשר לו לימודים בבית צבי. לא מכירה עוד קיבוצניקים שבתקופה ההיא מזגו להם כאלו אקסטרות.
השדות של משמרות צימחו חיטה ובוטנים, כותנה ומִקשות אבטיחים, מטעים, פרדסים ויללת תנים, ובביתני התינוקות נשמו את כל אלה מאיר אריאל ושלום, חנן יובל, השחקנית רבקה נוימן והמעצבת טובה'לה חסין.
חסין סיפרה לי פעם על הנשיקות שהיתה שואלת מאבא של שלום. חיים חנוך, איש חינוך שעלה מלטביה בגיל 25 והיה ממייסדי הקיבוץ, חרז שירים ומקאמות למשמרון, להקת הקיבוץ, לאירועים וערבי חג, ניהל את "תעל", מפעל לייצור עץ לבוד, והיה נוסע לפגישות עסקים בחו"ל. בכל פעם שנכנס לבית הילדים כדי להיפרד משלום ללילה טוב, חסין, שחלקה חדר עם שלום, היתה מבקשת מחיים שינשק גם אותה.
מאחת הנסיעות האלה, רגע לפני בר מצווה, הביא חיים לבן שלו את הגיטרה הראשונה. הילד הניח עליה אצבעות בתוליות, והיא התאהבה במגע שלו. גיטרות יודעות לזהות מי שנוגע בהן בהתכוונות מלאה. שלום אהב איך שהגיבה. ומאז הם יחד, מנגנים זה את זו, ספק אם היה יום בחייו שבו לא בא אל גיטרה, לגעת בה ולו פעם אחת.
"מאז ומתמיד הייתי יוצר. מעולם לא עבדתי בעבודה אחרת. כתבתי שירים, ידעתי שזה מה שיביא לי פרנסה. כשלא היה לי כסף, כתבתי עוד שיר". וכשהוא אומר את הדברים נדמה שלכל כישרון, גדול ככל שיהיה, דרושה החלטה כזו, בחירה בטוטאלי, על מנת למצות אותו, למשש אותו במלואו. חריצות של חקלאי היודע זריעה וחריש.
"אז מה הסיפור שלך, שלום?" שאלתי אותו כשהתיישבנו בתוך גן מהדמיון, שם גר אדם בתוך עצמו. הוא חייך ולקח לעצמו עוד תפוח אדמה שלימור, אהובתו, אהובתי, האישה שאיתו כבר 29 שנה, הפליאה לטגן, ואני חשבתי כמה יפה ולאט הוא אוהב את מעשה האכילה ואת מעשה החשיבה. שמעולם לא ראיתי אותו ממהר בשניהם.
"נולדתי בקיבוץ משמרות שנת 1946", התחיל, כמו מקריא סיפור לילדה לפני השינה. "תמיד רציתי ליצור משהו. ציירתי, בצבעים חזקים, אבל זה לא היה קיים מספיק חזק בתוכי. קראתי לא מעט שירה, אני אוהב קריאה קצרה. אני אוהב את המחשבה, אבל אין לי כוח לפרטים. אני יכול לקבל פרטים כשהם מובאים כמו פירורי לחם על קציצה. כמו שאתגר קרת כותב. אין לי כוח לרומנים ארוכים, לריכוז שהם מצריכים, לזמן שזה לוקח.
"כשהייתי עם לימור באיזה אי בתאילנד, ראיתי את השמש, את החוף ואת האנשים שישבו וקראו. מסקנדינביה הם באו, בשביל לשבת ולקרוא מול הים? על הים יש זמן לעזוב הכל, להסתכל על השמיים, להרגיש את הרוח, את החול, את המים, והם, מול כל היופי הזה, יושבים וקוראים. שירה לא קוראים ככה".
לא פעם, כשאנחנו נפגשים, בשעה שבה חושך מתחלף באור, הוא יורד מהאולפן, מתיישב בכורסה שבסלון ושולח יד לערימת הניירות שעל השולחן. שם, בין דפים ומחברות, יודעות האצבעות למצוא דרכן לשיר שכתב או שיר שאהב, והוא שולף משם מילים ללוות זריחה של יום חדש. לפעמים הוא נותן לי שאקרא לבד. הכי אני אוהבת כשהוא מקריא, יודע לספר סיפור גם אם הוא בן ארבעה משפטים, ואז, כשהוא מסיים, הוא מסיר את משקפי הקריאה, מחייך, שמח ביופיין של המילים המצומצמות על הדף, שהתרחבו כשהקריא אותן אל החדר.
"זה הנוף הכי יפה בעולם", הוא אומר, "שם כל הבנאדם נמצא. זה מסקרן אותי. אני יכול ליהנות מזה שעות ארוכות. העידן הזה, ככה אני מתרשם, גורם לאנשים להסתפק בשפה דלה יותר, שמבטאת פחות את עומק המחשבה. כמו בשפה הצבאית. וכשמדברים בשפה דלה, אני חושש שגם מתחילים לחשוב ככה".
כבר חודשים ארוכים שהוא מקליט באולפן שלו אלבום כפול, 24 שירים. מתענג על אורכה של הדרך. זה מתאפשר כשמקליטים בבית. הוא אוהב את האפשרות לצאת משיר שהקליט לעבודה על שיר חדש, ואז לחזור שוב לשיר הקודם, מנקודת מבט מתחדשת. מנסה להישמר, לא תמיד מצליח, מהפיתוי להתעכב על קוצו של טון, לדעת מתי לחתוך וללכת הלאה.
את האלבום שבדרך מפיקים לואי להב ומשה לוי, ושלום כתב את כל השירים, למעט שלושה - שניים שכתב מאיר אריאל, ואחד, "ליל קיץ", שכתב אלתרמן, ושלום התחיל להלחין כשהיה בן 16 וחזר אליו חמישים שנה אחרי, כדי לסיים. עכשיו הם מתנגנים בו יחד, הוא והילד שהיה.
גם את "לילה" כתב בסביבות גיל 16, "בערב אחד כתבתי אותו. מילים ולחן, על הרצפה אצלי בחדר. וכשחזרתי אליו, לא נגעתי בו. יש דברים גדולים ממך, ולא בגלל שהם הצליחו, אלא כי מאוד קל לראות מה הם אומרים ומה הם מייצגים".
הוא איש של מילים. יודע את העברית, והיא, המיטיבה לגמול לאוהביה, מגישה לו את היפות שבהן. יודעת היטב שלעולם לא ינהג בבזבזנות, ייטיב לתמצת את שבמוחו ואת שעל ליבו. ועדיין, כשאני שואלת מה מוליך אותו, המוסיקה או הטקסט, הוא מבכר את הצלילים על פני האותיות.
"אני רואה דרך האוזניים ושומע דרך העיניים. המשמעות של כל צליל, של כל רחש, היא גדולה כל כך. זה מביא לי את כל המוסיקה, את כל הטיפשות, את כל החוכמה. הכל בשמיעה והכל בדמיון. לכן אני מרגיש כשאני מזהה שקט. שקט זה צליל שכמעט לא קיים. כל מי שמסוגל לשים את עצמו בְמקום שבו יהיה לו שקט אמיתי, שהמוח שלו לא יפריע לו, יקבל מתנה".
קשה להחריש את המוח, לבקש שלא יפריע.
"זה לא קשה. כל מי שמשתזפת על הים מכירה את זה. שעות היא שוכבת בשביל לשזף את עצמה, לא יכול להיות שכל הזמן היא חושבת, בטוח שיש לה את הקטעים של השקט. הרי בגללם היא באה שוב למחרת".
חושך סמיך הוא לא אוהב, גם לא דממה מוחלטת, "כי אז אני שומע את הנשימה שלי ואני חושב שאני הולך למות. שקט זה כשהאוזניים שלך פקוחות. טבע זה שקט, מוסיקה היא שקט, ההפך ממלחמה, שלא נותנת לך מקום לעצמך".
כמה מכעיסה אותו המלחמה. כשהוא מדבר עליה עולה בו הלהט והמילים ממהרות, כדרכן של מילים בקצה מחשבה ארוכה, החוצבות את דרכן קדימה.
"זה כל כך נלעג. המחשבה הזו, שאנחנו נגדם והם נגדנו. כל העולם הזה מלחמה. ככה בעצם אנחנו חיים. מאז שנולדתי שום דבר לא הסתדר וכלום לא יסתדר במשאים ומתנים.
"די עם כל הדיבורים. רק דבר דרסטי יכול לשנות. דרסטי יכול להיות גם משהו חיובי, כזה שלא נוסה קודם. נגיד, שיקום מישהו ויגיד, יש לי צבא ונשק, אבל אני החלטתי להפסיק להילחם. וברור לי שמייד יגידו, איך אתה יכול להפסיק להילחם כשיורים עליך, כשרוצים להשמיד אותך. מאז שנולדתי אומרים את זה שמוכרחים. תחשבי איזה אפקט יש למדינה עם צבא חזק כמו שלנו, שמודיעה שהיא יכולה להילחם אבל בוחרת שלא. כמובן, זה בא עם כוכבית קטנה בצד, שזה לא אומר שהיא רוצה שיהרגו אותה. כי אם מישהו יפרש את זה ככה, זו תהיה הטעות הכי גדולה שלו".
אי אפשר להתעלם מהפחד.
"כולנו חיים עם פחדים, מתמודדים ומתגברים. כבוד ופחד מנהלים את העולם. ילדים ששיחקו בחול עם רובים ורוגטקות גדלו, והם לא יודעים מה לעשות מלבד זה".
אתה יודע שהדיבור עכשיו זה שמי שלא טוב לו פה, שילך.
"אני לא צריך ללכת בגלל שלא טוב לי. אני רוצה שיהיה לי טוב".
מעניין מה תחשוב השכונה על יוזמה כזו.
"כרגע זו חרא של שכונה. אני רוצה שייתנו לישראל לחיות כמו שהיא יכולה, והיא יכולה להיות נהדרת, וצריך לתת גם לאחרים סיבה לחיות. לא מבין מה זה מצור והכנסת סחורות, ואיזו שחצנות זו לגזור על הילדים שלנו חיי מלחמה. היה קומוניזם והיה נאציזם, ואיך זה נראה היום? בשביל מה נהרגו כל כך הרבה אנשים? כי הם נולדו לתוך ייעוד של מלחמה. זה בא להם בירושה.
"כולם יגידו, 'זה לא אנחנו, זה התחיל שם, בעבר'. אולי לא היתה אישה שתנהל את העניינים. התחילו לריב כמו כלבים. במקום להשתין בשביל לסמן טריטוריה, הם המציאו כלי נשק, וכשיש לך כלי נשק אתה מתחיל להרוג את מי שיש. העיסוק הזה בכוח, כבוד, שררה - זה הכל גברי. תמיד היה. חסרה דמות אמהית".
אין לו ספק שהעולם היה נראה אחרת אילו היה מנוהל בידי נשים. "היום שכחנו מה זה. רק דוגמניות נשארתן כולכן. שולחים אתכן שתתעסקו בבובות ובאופנה. איזה הפסד. יש אמא ויש בית, ומה זו מדינה אם לא בית, משפחה. יקפצו הגברים ויגידו, 'מה פתאום, מסוכן פה. היא לא תדע איך לנהל מלחמה'. הלו, חביבי. קודם כל, הילדים שלה הולכים למלחמה, אז יכול להיות שהיא תנסה למנוע את המלחמה. זה כבר ההפך מהגברים, שבדרך כלל מוּנעים מהרצון לשמור על המקום שלהם. איפה החוכמה של האישה בתוך הדברים? אני מדבר על חצי מאוכלוסיית העולם".
הוא, שמסתייג מהמילה זוגיות ובטח ממוסד הנישואים, חושב ש"הכי טוב היה שגבר ואישה ינהלו את המדינה יחד, אבא ואמא. היא תדאג לענייני הפנים, והוא ייצא החוצה, יהיה דיפלומט, גברים הרי אוהבים ללבוש חליפה וכל זה. והם יהיו חייבים להסכים ביניהם. ברגע שהם לא מסכימים, מחליפים אותם בזוג אחר.
"אני יודע שזו מחשבה של ילד, אבל בינתיים לא שמעתי מחשבה טובה יותר. ממשיכים במשא ומתן, והחיים עוברים ועוד מעט ייגמרו. הסכסוך הזה מאמלל את כל מי שמתעסק בו. ואני הייתי מת לדעת, מה האנשים רוצים? לשאול אותם, רבותיי, האם אתם רוצים לחיות בשקט? לחיות, פשוט לחיות. אז למה שלא נסכים לנסות משהו חדש שעדיין לא נוסה.
"אפילו המילה 'שלום'. די. היא איבדה. מילים מאבדות. מי מעז היום להגיד 'שלום'. ואם מישהו כבר מזכיר אותו ישר מתנפלים עליו, 'לא היה לך מספיק מהשלום שלך?'".
ואתה הרי עם השלום לכל החיים.
"אני נושא את השם שלי בצניעות, ומצד שני בגאווה. כשהייתי ילד הייתי שמח שזה שמי, עם כל המשמעות שלו. היום אני מבין שאני זקן".
בתחילת החודש שעבר, שלום היה בן 68. אחותי אמרה לי פעם שזה מקסים, איך שהוא לא נח על זרי דפנה, שכל הזמן הוא בעשייה. אמרתי לה שהוא לא מספיק טיפש להשתרע על עלים שסופם לנבול, להיות שבע מעשיית עבר שלא משאירה שום רעב לעשייה בהווה, ושוב ניסיתי לשכנע אותה שפעם אחת תבוא איתי לראות את "חיות לילה".
כבר תשע שנים שהוא מעלה בבארבי את המופע שמתחיל ב־2 בלילה. זו שעת השיא בסדר היום שלו, שמתחיל בצהריים המאוחרים ונגמר בבוקר שאחרי, שבו הוא הולך לישון. כאילו גם בזה ביקש לשרטט לעצמו מקום משלו בעולם הזה.
אנשים צעירים שלא ראו תקליט בחיים שלהם ממלאים את האולם, צורחים ככה וככה למשיח שלא מטלפן, וטוב להם בגלגול הזה, בזמן הכי חשוך לפני עלות השחר. והוא על הבמה, מלוּוה תמיד באותם נגנים ("צוות זה הכי חשוב, ובשלי יש את הכי טובים"), מביא את עצמו, את כולו, והמוסיקה מתיכה פערי זמן וגיל.
בערב יום ההולדת שלו ערוץ 1 הקדיש את שידורי הלילה לשלום. "שלושרים", להקה צבאית, הוא ואריק, הנה מאיר. "הסתכלתי על עצמי ממרחק, ראיתי איך עשיתי את הדברים לאט ונונשלנטי".
כשאנשים רואים את הקטעים האלה, עולה בהם געגוע גדול לתקופה ההיא. בך לא?
"לא. לחלוטין לא".
אפילו לא "איזה חתיך הייתי"?
"אני לא מבין בזה. כששואלים אותי על גבר אם הוא יפה, אני אומר שאני לא יודע. בנשים כן. אני רואה כל כך הרבה שהן היפות בנשים, אני מסתכל עליהן בהתפעלות, אבל לא בחמדנות".
רוב שירי האהבה של שלום, רומנטיקן עם לב של רץ למרחקים ארוכים, מיטיבים להאיר רגעים בתוך אהבה מתמשכת. אמרתי לו שיש משהו מרגש ביכולת שלו לאהוב על פני שנים, אהבה היודעת תשוקה וסערה, כמו אהבתו ללימור. אמרתי שזה מקסים בעיניי איך שהוא יודע לשמר את חמצן הלב.
"זה לא חמצן", הוא תיקן, "יש בזה טיפה נאמנות. טיפה. לא צריך יותר. השורש של נאמנות הוא אָמָּן. ואמן הוא אדם הנאמן ליצירה שלו, כך שזה משהו שמראש קיים אצלו. ומעבר לזה ישנה הבחירה, בכל יום מחדש. ויכול להיות שאני בוחר שוב ושוב, כי ככל שהקשר מעמיק, כך הוא ממלא, מספק, ואפילו מפעים יותר. האפשרות שאלך עם אחרת לא עומדת על הפרק.
"מה שמתקיים ביני לבין לימור שם אותי במקום משוחרר, נוח, מאפשר. אני מניח שבפגישה ראשונה יש משהו ראשוני ומסתורי, כמיהה לגילוי, אבל אתה לא יכול להכיר בן אדם ביום אחד, וגם לא בכמה ימים".
כנראה גם לא בחיים שלמים.
"בחיים שלמים אתה חותר להכיר".
אני חושבת שזה בלתי אפשרי להכיר 360 מעלות, כמו שמאיר כתב.
"גם לא צריך. 180 זה כבר יותר מדי, תשאיר לשני את המעלות שלו. ישבתי פעם עם מיכה נוימן לְמה שנקרא טיפול. דיברנו על זוגיות, והוא צייר לי את שני המעגלים, שרק חלק מהם מתחבר. כמו בסמל של אולימפיאדה. זו זוגיות. לא שני עיגולים שמכסים אחד על השני, חס וחלילה שזה יקרה".
מאהבתו לליהי חנוך, שאיתה חי בשנות העשרים של חייו, נולדה מאיה (44), מייקי הוא קורא לה, מעצבת תפאורות, סופרת ילדים וציירת בחסד. עבודה מהתערוכה האחרונה שלה תלויה על קיר הסלון, שנמנע מעומס פרטים.
מאמא מאיה היא אם שני נכדיו, יהלי (19 וחצי) ועמרי (15 וחצי), גם הם מוסיקאים. כשמאיה היתה בהריון עם יהלי, רומי, בתו השנייה, נבטה ברחמה של לימור. היום רומי בת 20, יוצרת היודעת לשיר את עצמה, מכף רגל עד ראש, בקול הפותח שערי שמיים. כותבת רק באנגלית, שאליה פנתה בשביל לתפוס מרחק מאבא.
נהניתָ ממלאכת הגידול שלהן?
"גידול זו לא מילה מתאימה".
טיפוח?
"אני גם לא מטפח. אני נמצא ליד הילדות שלי. אם אתה רוצה שהילד שלך ילמד דברים שבעיניך הם באמת חשובים, אתה צריך לעשות את זה בעצמך. הוא צריך לראות את זה עליך.
"אני לא מכריח ולא מסתיר. כשאתה מנסה לגדל לפי מסורת או לפי כל מיני דברים שנכתבו בעבר, זה מתפספס, כי אתה לא באמת מבין על מה אתה מדבר. אתה רק אומר מה שקראת או מה שלימדו אותך. אני בעיקר משתדל לא להזיק, ואחרי זה, אם אני יכול לתרום, אעשה את זה. אני מצפה שיהיו לידי אנשים חופשיים. אין דבר כזה שאני אומר לבנותיי, 'אל תעשי'".
אנשים רואים בהורות הזדמנות פז לעצב אנשים.
"חס וחלילה. לא יעלה על דעתי. זה יהיה פשע אם אני אקח קטנצ'יק, שהוא חלש ממני, ואעצב אותו. ילדים, כמו מבוגרים, הם בני אדם שלמים והם חכמים לא פחות, הם רק לא מכירים את החוקים, והחוקים הם שמאפשרים לנו להסתכל עליהם מלמעלה. כאילו אנחנו רואים משהו שהם לא. רוב העולם מכריח, 'תעשה מה שאני אומר לך', זה היצר השתלטני והאגרסיבי. אני בקושי אמרתי דברים קשים, ואולי ייצאו לי כאלה, אבל לא בכוונה".
אתה גאה בהן?
"כל כך. עשו ראיון עם רומי, והיה כתוב שההורים שלה מעריצים אותה. כל כך אהבתי לקרוא את זה. אני, שלא הערצתי דבר בחיים שלי, מעריץ את הבנות שלי. הן נהדרות בעיניי וחכמות. זה לא רק גֶנים, זה המשך של משהו. אני לא מזהה השפעה שנעשתה בכוח על האופי שלהן, שבגלל זה יש להן רפלקס כזה או אחר.
"לפעמים אני חושב שלהיות בת שלי זה חתיכת עונש איום ונורא. זה עול. זו דרך קשה ומעצבנת. ועם זאת, אני מסתכל ואומר, אני נולדתי לאבא מדהים, שכתב ושמע מוסיקה, ולאמא שקיבלתי ממנה המון, גם בכל הקשור לחוכמת חיים. ומשהו עבר הלאה".
כשאני שואלת אם ההורים שלו הרימו עליו יד אי פעם, הוא נחרד מהשאלה. יותר מהכל הוא שונא אלימות. "זה הדבר שהכי קשה לי. הרע בהתגלמותו. אצל מדינות ובבני אדם", ומאליו שנינו מתחילים לשיר את "א־לי־מות", השיר שכתב. "זה נורא קשה למצות את הדבר שאתה הכי שונא בחיים, להגיד אותו בכמה מילים שיהיה אפשר להבין. ואני בחרתי לחלק את המילה לשלושה חלקים, א־לי־מות, כשהמילה השלישית היא מוות".
בוא נדבר על המתים.
"גם הם מדברים עלינו, אני מבטיח לך", חייך והלך למטבח למזוג לשנינו עוד וויסקי. "בכל יום הולדת הם מתכנסים שם ואומרים, אלה עוד לא יודעים מה מחכה להם".
ראיתי אותך מאבד את מאיר אריאל, את אחיך דני ואת אריק איינשטיין, שלושה אהובים שלך, ולא התפרקת.
"לא. זאת האינטואיציה שלי או איזה משהו בי, מין חשש לפגוש את הנורא שבזה. את ההוד וההדר של הסבל והצער. אני באופן כמעט אינסטינקטיבי בחרתי בדרך הזאת של ההשלמה. כשמישהו מת, אני לא יכול לשנות את זה. יש בי משהו רציונלי שמשלים מייד עם הדבר הזה שקוראים לו מוות".
אני זוכרת את היום שבו נקבר דני, אחיו הבכור. זה היה יום שישי, אביב 2002, ובערב שלום עלה להופיע בתיאטרון נגה ביפו. הוא עמד שם ושר, בלי הקדמה מיוחדת, ורק לפני "ילדים של החיים" ביקש להקדיש את השיר לדני אחיו. זה היה ביצוע שמביא הכל לידי דמעות.
"אם אתה בחיים, תחיה אותם ככה שיצדיקו את זה שאתה חי", הוא אומר. "אם מישהו רוצה לשבת באיזה מקום מסוים, הוא יכול לשבת".
מעולם לא ישבת שבעה? אומרים שיש בזה היגיון.
"ישבתי על אבא שלי ועל אמא שלי. אני לא יודע אם היגיון זו המילה לאירוע הזה, שהוא מין קבלת קהל מתמשכת, אבל אפשר ללמוד בו דברים חדשים על מישהו קרוב, וזה מעניין ללמוד על חייו של המת".
כשאריק נפטר הלכת כל יום לשבעה, בשביל להיות בין הסיפורים?
"מה פתאום. אף אחד לא צריך להזכיר לי כמו שאני זוכר. הזיכרון הוא שלי, ולפעמים הוא מצטלב עם זה של אחרים. בהלוויה ובימים שלפני ואחרי, המון אנשים דיברו איתי, שמעתי עליו כל כך הרבה מילים טובות, והרגשתי שיש בזה משהו נכון. אריק הולך איתי כל הזמן, כמו שמאיר הולך, וכמו שאבא שלי הולך. החכמתי מהאנשים האלה, מהמפגש איתם".
אריק ושלום נפגשו ב־69' במועדון החלונות הגבוהים. אריק היה גדול משלום כמעט בשמונה שנים, ובזמן ההוא כבר היה כוכב. שלום היה בשלהי השירות הצבאי, בא למועדון עם יוסי פולק, אלכס ליבק ובועז דוידזון, שהיו אז בחבר'ה שלו.
"מישהו אמר לי 'תעלה לשיר', אז עליתי ושרתי את 'לילה' ועוד משהו. כשפניתי ללכת, אריק בא אלי ואמר: 'אתה גם שר יפה', ואז התחיל לשאול את הפרטים שצריך. הוא תמיד אמר שהוא אלוף עולם בפרטים הלא חשובים, אבל ידע לשאול את העיקר. שאל אם אני כותב ואיפה אני מופיע. עניתי, הוא הקשיב, אמר 'אהה, אהה', ו'אנחנו עוד נתראה'. למחרת כבר התראינו".
ראיתי אותו מספר על הפגישה ביניכם, וחשבתי שהוא נראה קצת כמו מי שנזכר בהתאהבות.
"הוא התאהב, אני זוכר. ואני לא אומר את זה בשחצנות".
למרות שהוא היה הכוכב ואתה הצוציק?
"אריק לא היה כזה. הוא באמת שמר עלי כמו שאתה שומר על מישהו שאתה אוהב. ואני אהבתי אותו. הוא הקסים אותי, והיה בינינו גם את העניין הזה של הצעיר שעושה בשביל המבוגר ורואה איך הוא מבסוט ואיך הוא נהנה מזה. אהבתי את זה, חוץ מזה שהסתדרנו נהדר.
"סגנון הדיבור שלו היה כזה שהוא לא ייגֵע אותך, לא נכנס יותר מדי לפרטים, אלא אם כן הוא סיפר בדיחה. היה בו משהו מסקנתי: זה טוב, זה יותר טוב. הוא לא היה 'פלסֶף'. אבל היו לו דעות שבאו ממקום של פילוסופיה. בהחלט.
"עבדנו יחד, יצרנו, ולא היו לנו חיכוכים, עד אחרי 'פלסטלינה', כשנסעתי ללונדון. הוא לא אהב את זה כל כך. אני זוכר שאלונה באה לדבר איתי, אמרה לי שזה לא בסדר. ואז הוא בא לבקר אותי בלונדון. הוא לא אמר למה, אבל אני ידעתי שהוא מנסה להחזיר אותי. שהוא ידע שאם מישהו יצליח להחזיר אותי, זה הוא. אבל אני הייתי נחוש להיות שם. אז בילינו יחד במשחקי כדורגל".
בשחור־לבן או בצבע, כמה אהבתי לראות אותם יחד. שני גברים יפים, שונים כל כך, המאפשרים מקום זה לזה, חולקים ביניהם איזו אינטימיות שרק הם מכירים.
היה לו קול מערסל, יפה כל כך.
"אני יודע איך אריק מגיש שיר, ואת זה אהבתי".
והיום היה יום, וההלוויה הלוויה, ושלום בא בה בין קהל גדול, שביקש למצוא בפניו חתיכה מהפנים שאבדו.
"מאיר, אריק, יש לי עוד חברים, אבל שני אלה כל כך בולטים, קרובים, קרובים. ועם כל אחד מהם נוצרה שפה משותפת שהצחיקה אותנו נורא, וגם בתקופות שראיתי את שניהם פחות, זה נשאר באותה הקירבה.
"בערב, אחרי ההלוויה של אריק, כשבאתי הביתה והכל עוד היה מלא בזה, היתה לי הרגשה שאני לפחות צריך לנסות לכתוב משהו. אני אף פעם לא מספיד אנשים. מאיר היה גדול בזה, אלוף עולם. תשימי אותי מעל קבר של מישהו, אני לא אדע מה לומר. אבל בשירים שלי יכולים להיות הספדים טובים".
כמו השיר שכתב לארינק'ה שלו, "באיזו שנייה, שגנבתי איזה חוסר תשומת לב, פתאום זה התחיל וזה הלך מהר. זה היה אישי, משהו ביני לבין הזיכרון מהחבר שלי".
וכך הוא כתב, זמן קצר אחרי ההלוויה:
"אז מה עכשיו... נגמר הזמן
סוף המשחק - שריקה.
חבל, אבל אחרי הפסד
טובה לנו שתיקה.
כל איש על פי דרכו יישא
לבד את הכאב
שמור איתו בתוך קופסה
במצולות הלב.
אני קולט ולא קולט
הולך קצת ועוצר
מוצא עצמי היום
לבד, מחוסר חבר.
כמה אתה חי עכשיו,
סובב בדמיוני.
אם תעזוב... עוזב... עזב.
אם אעזוב אני.
אז מה עכשיו ומה מחר
מה ערך למילים
סוף המשחק. הזמן נגמר.
ארינק'ה שלי".
אחרי מותו של אריק, התקשורת דיברה על דור הנפילים ההולך ונעלם, ששלום הוא אחד האחרונים שלו. אותו מצחיק כל הדיבור הזה, אומר שהוא לא מתבטא ככה, לא משתמש במילים כאלה. ואז, כמו די.ג'יי טוב, הוא משנה את הקצב, מחליף שיר. "די עם העבר, בואי נדבר על העתיד".
אז מה אתה חושב עליו, על העתיד?
"זהו, שאני רוצה להגיד שאני לא יודע עליו כלום".
הוא מפחיד אותך?
"ואם הוא מפחיד, יש מה לעשות? החיים לא נועדו למה שאיבדת, ולא להבהיל אותך ממה שיהיה".
בחוץ תיפוף פחי הזבל מבשר את בוא השחר. אני מקריאה לו משהו שהעליתי לפייסבוק, שואלת למה בעצם הוא לא מחזיק חשבון משל עצמו. "זה מזכיר לי לוח מודעות של הקיבוץ", הוא אומר. "אולי אנשים רוצים להיות בקשר, אולי אנשים בעצם נורא רוצים להיחשף, ושמישהו יתעניין בהם. כנראה זה ממלא בהם איזה צורך, החשיפה. אני מופיע, ומעולם לא ששתי להיחשף. לחשוף אני רוצה, דברים שיש לי מה לתת באמצעותם".
אתה ביישן.
"ביישן הייתי בילדותי. פרטיות בעיניי היא ערך שלא יסולא בפז, והערך הזה, נדמה לי, מאבד את חומות ההגנה שלו. אני מצטער, אבל לזה אני דווקא לא פתוח. לא פתוח לאבד את הפרטיות. להימהל באיזשהו כלל, שאיני יודע מהו. הכלל לא מעניין אותי. אני מתעניין בבני אדם, בכל אחד, בשביל זה לא צריך מקום".
פעם היינו מעשנים את המילים יחד, אבל לפני חמש שנים הוא הפסיק. בבת אחת. בלי לעשות עניין ובלי לקונן. "אני עזבתי", הוא מתקן אותי, "לא הפסקתי. כשאתה מפסיק, אתה חושב על זה שנקטע בך משהו. כל חיי עישנתי, ואמרתי שיום אחד, אם רופא יגיד לי שאפסיק, ואראה בעיניים שלו שהוא רציני, אני אעזוב את הסיגריות. וזה הגיע. איזה עניין במיתרי הקול.
"אנשים אומרים שקשה להפסיק, שסיגריות זה ממכר. משא של מילים שהם סוחבים איתם, וכשהם מנסים לעזוב את הסיגריות, רק כי אמרו להם שזה לא בריא, הם לא יודעים איך להפסיק דבר שכאילו הוא חלק מהם. לעזוב, אני אומר. במילים אני עושה את זה. כל אחד יכול. בראש".
וכשאני מדליקה עוד סיגריה, חוששת שהוא מפריז בכוח שיש בראש שלי, השיחה נודדת בכיוון העשן המיתמר למעלה, עושה דרכה לאלוהים.
"יש משהו פאתטי בדוֹגמות ובמסורת, משהו שמעכב את היכולת של האדם לחשוב. מסורת היא צורה תרבותית, שהיה נראה שהיא תלווה את החיים, אבל כשזה הופך לדבר עצמו, אתה חי כמו פעם. כל הדתיים מאוד יגידו לך, אתה לא שונה מבן אדם שחי לפני אלף שנה. אני חושב שזה טמטום מוחלט להגיד דבר כזה, חוסר רצון להתבגר. זה תינוק שנשבה. חוכמת הפלפול וההבנה של כל מיני סוגיות שנולדו מעיסוק באותו הטקסט, בתנ"ך. ספר שמסכם בתוכו איך היו חיים פעם. ושיהיה ברור, אני מת על הספר הזה, על העומק ועל יכולת ההבנה של מחשבת האדם.
"מה זה 'אלוהים כועס'? מי כועס פה? אני לא מבין למה לא הולך לי, אז בטח מישהו כועס עלי, מישהו גדול ממני, כמובן".
לא היית רוצה שיהיה לך אלוהים?
"למה לי אלוהים?".
כי לפעמים זה פשוט יותר.
"אני לא מחפש פשוט, אני מחפש פשוט לחיות. אני דווקא אוהב היסטוריה, קורא, ודווקא על סמך זה אני אומר, חבר'ה, די. בואו נחיה, בואו נפסיק ללכת ארבעים שנה במדבר, שזו המנטליות היהודית. ארבעים שנה מעלים קורבנות ומחכים למשיח שיבוא, ואז הכל יהיה בסדר".
ההתעקשות לשאול, לחקור, לחטט בחיים ולהתבונן בהם מכל מיני זוויות, הפכו אותו ליוצר שחתום על שירי מחאה מדויקים, בועטים, במילים שאינן מבקשות להסתתר. מי שבזיעת אפו זרע את קולו, לא חושש מנחרצותה של הדעה. "מחכים למשיח" הפך להמנון המחאה החברתית, אבל המארגנים רצו את שלום בכיכרות. שייצא וישיר בקולו. זה לא קרה.
"אני לא מאמין ביכולת של הפגנות לשנות משהו", הוא אומר, וכשאני מנסה לשאול על הפגנה ככלי דמוקרטי הוא אומר שהוא לא הולך שולל אחרי מילים גדולות כמו דמוקרטיה. "המילה דמוקרטיה היא
"מארגני המחאה החברתית חיזרו אחריי הרבה זמן, וחשבתי לבוא ולשיר שיר אחד, בשקט, עם הגיטרה, להשאיר את הקהל בדרכו הביתה עם איזו מחשבה. לא רציתי לבוא לְהופעה, אלא רק לשיר את השיר האחד הזה. אבל מכיוון שזה הצטלב בין לוחות הזמנים של אייל גולן ושלי, זה לא הסתדר. אז העדפתי לוותר. רק שהם הוציאו את זה כאילו שאני לא הסכמתי להיות לפניו. שזה סיפור של אגו".
נעלבת?
"לא. אני נעלב כשמפרסמים דברים שלא אמרתי, כשמסלפים. רק מזה אני נעלב".
ומביקורות רעות לא? הן לא יכולות לשתק אותך?
"לא. אני לא חושב שצריך להתייחס לביקורת כאל דבר משתק. אני קורא על עצמי הרבה דברים לא מחמיאים, אבל אני עומד חשוף, ויכולים לכתוב עלי כל מיני דברים. ממרומי גילי, ואחרי שהייתי מושא להתקפות חזקות, אני יודע שמדובר בגלים. היכולת להסתכל על זה מהמקום השכלי עוזרת".
גם בעניין של מוסיקה מזרחית היו ציטוטים שלך שעשו מהומה, התקשורת אוהבת את ההתגוששות הזאת בין העולמות.
"אמרתי שמוסיקה מזרחית נועדה לעשות שמח. ומי קבע שלעשות שמח זה פחות? כשאני מצליח לעשות שמח, אז גם אני שמח. אבל לא תמיד אני מצליח, ולא תמיד אני רוצה. משונים בעיניי כל הדיבורים על זה שהז'אנר הזה מחריב את העברית. אפשר לחשוב שאין אשכנזים שכותבים חרא של מילים.
"מוסיקה מזרחית היא לא משהו חד־ממדי. זה כבר מקבל כל מיני נישות. אנשים כותבים בסגנון מזרחי שירים רציניים שפחות מכירים. מי שרוצה להביא הרבה קהל, עושה פופ 'שמייח'. אם יש לך כישרון לעשות את זה, תעשה את זה".
הוא משוגע על סרטים ועל ספורט, בעיקר פוטבול אמריקני. הוא לא אוהד אף קבוצה, אוהב ליהנות ממשחק טוב בלי להחליט מראש בעד או נגד. מדי פעם מציץ בתוכניות ריאליטי מוסיקליות בטלוויזיה, "אלה תחרויות, לא ממש מוסיקה, אבל אפשר להשתמש בהן גם בזה. מוסיקה היא לא משהו לדבר עליו כל כך הרבה".
כשאתה יוצר, אתה חושב על אהבת הקהל?
"לא במובן של התחשבות בדעת הקהל, אבל אני כן מנסה לחשוב מהצד. מחוצה לי. אני מציע משהו, ואני כן חושב איך להציע אותו טוב יותר, שזה ייגע במשהו, במישהו. פחות מטריד אותי מה יחשבו עלי. אני לא מתעסק בלרצות קהל, כי אני לא יודע איך וכי אני לא מכיר אותו. אני מכיר מקום של הצלחה, אבל אני לא כותב בשביל זה. רק רוצה לעניין אותם, כל אחת ואחד, לעשות להם משהו. כי שירי הוא בת קול ברוח".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם