מומחים מנתחים את סוד הקסם של "חברים"
עם ההצלחה של "חברים" אי אפשר להתווכח, אבל מסקרן לדעת מדוע דווקא היא קנתה מקום בליבנו. פנינו לפסיכולוגית חברתית ולחוקרת תקשורת בניסיון לפענח את סוד הקסם של הסדרה, ועל הדרך גם הבנו מה מבדיל אותה מ"סיינפלד"
בניסיון לפענח את סוד הצלחתה של אחת הסדרות האהובות והנצפות ביותר, פנינו לד"ר צפירה גרבלסקי-ליכטמן, פסיכולוגית חברתית, חוקרת ומרצה בקריה האקדמית אונו.
"העיסוק באהבה ובחברות מאוד דומיננטי בסדרה", היא מסבירה, "ואלו נושאים אוניברסאליים, שכולם יכולים להתחבר אליהם, ולא רק בטלוויזיה, אלא גם במוסיקה. כולם מתחברים לשירי אהבה, נכון?
מה לגבי נושאים שאינם אוניברסאליים? הם נעדרים מן הסדרה?
"כן, שימי לב לכך שאין בכלל בסדרה נושאים לאומיים, וגם כמעט ואין דתיים – גם אם החבורה חוגגת כריסטמס, זה יותר כמו סיבה למסיבה ולא במובן הדתי".
ומה עם הומור? ההומור בסדרה ברובו אינו מבוסס שפה או הקשר תרבותי ספציפי, ועל כן אוניברסאלי.
"ההומור בסדרה בנוי הרבה על אסקפיזם, ומשמש כסוג של טיפול באמצעות צחוק", משיבה גרבלסקי-ליכטמן. "עבור כל אחד מאתנו, בפרקים מסוימים, הנושאים עלולים להיות דיזאסטר – גירושים, בגידה, פרידה. אין בריחה מנושאים גדולים וכבדים, כמו, למשל, התאבדותה של אמה של פיבי. אבל זה תמיד מוצג בהומור, שמאפשר בריחה וטיפול. ההומור מאוד מחזק את הקשר שלנו לדמויות, וגם את הצורך שלנו בסדרה - למה אני כל כך רוצה לראות אותה? כי מצד אחד היא מאפשרת לי להזדהות ולהרגיש חיבור למה שקורה בו, ויחד עם זאת, לצחוק ולהשתחרר.
"הרבה מאוד מההומור בנוי גם על אי הלימה, על סתירה בין המילולי ללא מילולי. זה חוזר כל הזמן, כמרכיב מאוד בסיסי ומהותי בבניית ההומור בסדרה. הפער הזה יוצר מרכיב הומוריסטי חזק. למשל, בפרק בו רייצ'ל מכינה קינוח שהוא ערבוב של שני מתכונים – למעלה קצפת וריבה ובאמצע בשר טחון. היא עמלה וטרחה כל היום, והחברים לא רוצים להעליב אותה – יש קודים של חברות רעית, אז הם אומרים לה שזה מצוין, ובאותו זמן משדרים שזה פשוט גועל נפש".
משמעות הדבר שעל פי הקוד החברי זה בסדר לשקר, על מנת שלא לפגוע? ערך החברות הוא מעל לערך האמת?
היא מחייכת. "חלק מהעניין הוא שבחברה שלנו, המערבית המודרנית, ממש מלמדים אותנו שצריך לא תמיד לומר את כל האמת, כחלק מהתנהגות חברית. מצד שני, הבמאי רוצה בצורה ברורה לחשוף בפני הצופים את הקריצה, ולכן מקצין את אי ההלימה הזו. ויש בסדרה אינסוף דוגמאות כאלה".
עוד כותרות ב-nrg:
מי האמנים שחייבים לנו התנצלות?
אדם בתוך עצמו: שלום חנוך מדבר על הכל
תוכניות לאחרי החגים: מה מתחדש בטלוויזיה שלנו?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
דמויותיהם של רייצ'ל, רוס, מוניקה, צ'נדלר, פיבי וג'ואי מייצגים "טיפוסים" שכולנו מכירים, של חברים שלנו, של חברים שהיו לנו פעם, אפילו של הדמות שנשקפת אלינו בראי. עם יד על הלב, מי מאתנו לא מילא, לפחות פעם אחת, אחד משאלוני "איזו דמות מ"חברים" אתה"?
"המוח שלנו עובד בתבניות, בסכמות – אין לנו דרך אחרת לחשוב בה. בסדרה, הדמויות בנויות בצורה סטריאוטיפית, ולכן מאוד קל לנו להתחבר אליהן, כי זה עוזר לנו להכיר אותן - עוד לפני שדמות מדברת, את יודעת מה היא תגיד. זה יוצר אמפטיה, משיכה, דמיון, קרבה", מסבירה גרבלסקי-ליכטמן. "הסטריאוטיפים האלה קיימים בכל חברה מודרנית מערבית דמוקרטית – קחי לדוגמא את רייצ'ל, מלכת הכיתה היפה, העשירה והמפונקת, את פיבי, החולמנית, התמימה וטובת הלב, או את ג'ואי, שהוא מן דון ז'ואן שרמנטי ולא מאוד אינטליגנטי, אך טוב לב וחבר טוב. את הדמויות האלה תפגשי בכל חברה, בכל מקום, והן חוצות תרבויות.
"יוצרי הסדרה מודעים לכך. ועושים שימוש בהיכרות שלנו עם הדמויות. אנחנו מכירים את הדמויות כל כך טוב, שנדע מתי משהו שהם אומרים לא באמת סביר, וכך נוצר עוד פן בהומור. כשצנ'דלר, למשל, אומר על בחורה שהוא מתכוון רק לצאת אתה ערב אחד ואז לזרוק אותה, ברור לנו שזה לא יקרה, כי אנו מכירים אותו ולכן זה מצחיק אותנו".
עוד בחגיגות 20 שנה ל"חברים":
איפה החברים היום?
הופעות האורח הכי טובות
30 דברים שלא ידעתם על חברים
תורים עצומים לסנטרל פרק המשוחזר
עדיין מנסים לחקות את חברים
הסדרה שעשתה היסטוריה
האיחוד של חברים
בסדרה מוצגים מצבים שאינם עונים על הגדרת המשפחתיות הקלאסית: רייצ'ל ורוס מביאים לעולם ילדה מחוץ לנישואים, קרול, גרושתו של רוס, מתגלה כלסבית, ובוחרת לגדל את בנם יחד עם אהובתה סוזן, מוניקה וצ'נדלר מאמצים, פיבי משמשת כאם פונדקאית לאחיה ולאשתו, שהייתה מורתו והיא מבוגרת ממנו משמעותית, ואילו ג'ואי מעוניין רק בסקס מזדמן ולא במערכת יחסים. על פניו, נראה שיש כאן יציאה מן השבלונה הקלאסית של "גבר פוגש אישה, הם מתאהבים, מתחתנים ומביאים ילד לעולם", ואולי כאן טמון הקסם, בהצגת אלטרנטיבות, בשבירת סכמות ובפתיחות מחשבה. אך גרבלסקי-ליכטמן סבורה אחרת וטוענת כי ההיפך הוא הנכון.
"מצד אחד, קורים שם הרבה מאוד דברים שהם לכאורה שוברים סכמות - ילד מחוץ לנישואים, אימוץ, פונדקאות, גירושים", היא מסבירה, "אבל, במחקרים רבים בטלוויזיה, נמצא שבאופן פרדוקסלי האופן בו זה מוצג דווקא מחזק את הנורמות ולא שובר אותן. זה מוצג כיוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל, כמשהו חריג ועדיין לא הרצוי, והמסר שעובר הוא, דווקא, 'אל תנסו את זה בבית'. רייצ'ל , למשל, הייתה מעדיפה שההיריון והלידה ייעשו במסגרת נישואים, ומוניקה תמיד חולמת על משפחה, ותראי מה קורה לה כשהיא לא מצליחה ללדת".
יש סצנה בתהליך האימוץ, בה צ'נדלר אומר לאם הביולוגית לעתיד, שמוניקה היא אם עוד בטרם ילדה ילד. יש תחושה שצוות הסדרה ציפה שאמירה כזו תעורר בנו התפעלות והערכה כלפי מוניקה, על כך שיצר האימהות שלה כה חזק.
"בהחלט, וזה מכוון מאוד – האמירה של צ'נדלר עוררה התפעלות אצל האם, וגם אצל הצופים. זוהי סכמה שעל פיה אישה טובה חולמת להיות אמא, מוכנה עוד לפני שהתהליך הביולוגי התרחש וגם מוכנה להקריב הכל על מנת שזה יקרה. גם זה שבסוף הסדרה רייצ'ל ורוס חוזרים להיות יחד ומגדלים את הילדה המשותפת שלהם, מכוון לאותה תבנית.
"יחד עם זאת, כשמסתכלים על הסדרה לאורך זמן, זה קייס מעניין, משום שהיא רצה הרבה שנים, ואפשר בהחלט לנתח אותה סוציולוגית. למרות שזו אינה סדרה חתרנית בכלל ולא באמת מציעה תבניות אחרות, היא משקפת אותן. עדיין התסריט משקף תהליכי שינוי חברתי גם בהקשר המגדרי וגם המיני וגם מוסד הנישואים והמשפחה".
גם ד"ר דליה לירן-אלפר, חוקרת תקשורת ומרצה במכללה למנהל, מתייחסת לשמרנות הרבה של הסדרה ולאמביוולנטיות בה מוצגים בה דגמים זוגיים ומשפחתיים החורגים מן הדגם הקלאסי.
"זה נושא מורכב", היא פותחת ואומרת, "החברה האמריקאית בבסיסה שמרנית, משפחתית ודתית. קחי לדוגמא את החוק לאישור הפלות, שקיים היום, ב- 2014, שזה לא ייאמן. יחד עם זאת, כשמסתכלים בטלוויזיה, אנחנו רואים שפעם היו יותר סדרות שעסקו במשפחות, והיום הסדרות עוסקות בתחליף משפחות – מקום עבודה, חברים ממקום העבודה, שכנים, שהם בעצם תחליף למשפחה הביולוגית. זה תומך בחלום של המעבר לעיר הגדולה, כאשר המשפחה נשארת בעיירה הקטנה, אבל אנשים כן צריכים קשרים אמתיים ראשונים, אז אם מי הם יפתחו את זה? עם השותף לדירה, למשל. בזמנו, ב'מרפי בראון', שהייתה על מחלקת עיתונות. תחנות משטרה, בתי חולים ועוד".
"מצד אחד, אנו רואים שגיל הנישואים עולה, מוסד הנישואים משתנה, וכך גם אחוז הלידות וכו'. הטלוויזיה לא יכולה להתעלם מזה, היא חייבת להראות את זה. מצד שני, יש איזושהי מכוונות מעל לכל הטקסטים התרבותיים, שחייבים לעודד את קיום המשפחה ועשיית ילדים, מפני שאם לא יעשו זאת, החברה האנושית תיעלם. אני לא מדברת אתך על קונספירציה, זה לא שמישהו חשב – 'עכשיו אני אעודד ילודה', אבל גם מי שכותב תכניות, סיפורים, סרטים הוא בן לחברה ולתרבות מסוימת. אז יש כאן דבר והיפוכו – מצד אחד, המשפחות הקלאסיות נעדרות מן המסך או מתמעטות, ומצד שני, מהדהד הצורך לייצר משפחות, ושאבא ואמא של הילד, למשל, יחיו ביחד.
"ב'חברים' מציגים בפנינו מקרים בהם יש מהמורות בדרך להקמת משפחה, ותמיד נמצא פתרון שמאפשר להתגבר על כך. פיבי, למשל, משמשת כאם פונדקאית עבור אחיה ואשתו, ומוניקה וצ'נדלר מאמצים. יש כאן מסר מאוד ברור שמדגיש כמה ילדים זה חשוב. עפ"י התפיסה השמרנית, זה שיהיה לך ילד, הוא מרכיב הכרחי בהשגת האושר".
בנוסף, הורות מעלה את ערכו החברתי של האדם, עפ"י התפיסה הזו.
"נכון, ואם אתה לא מקים משפחה, כמו ג'ואי, אתה פחות מוערך, וזוכה ללגלוג מסוים – אתה פחות מתאים לגילך, פחות עונה על סטנדרטים חברתיים. כדי שטלוויזיה תהיה מעניינת, היא צריכה לחדש. וכמה אפשר להראות לנו אמא ואבא ושלושה ילדים? אז פה יש חידוש שממשיך לתמוך בערך המשפחה, אך בא מכיוון אחר. כשאני אומרת חידוש, אני מתכוונת, כמובן, לשנות התשעים. היום יש לנו הרבה כאלה".
את עיקר המשיכה לסדרה, מייחסת לירן-אלפר לפנטזיה האמריקאית המובעת לארכה. אם גם אתם רציתם לעצמכם את החיים שיש לבני החבורה, מגורים בדירה מעוצבת בגודל יותר מנסבל, הממוקמת בלב העיר התוססת בעולם, וניהול קריירה משגשגת אגב רביצה יומית בבית הקפה הסמוך, אתם לגמרי לא לבד.
"חברים" משקפת חלום פנטזיה אמריקאית", אומרת לירן-אלפר, "להיות רווק צעיר בעיר ניו יורק, שזה שיא האושר ושיא העניין. זו כמובן פנטזיה, אך היא מזינה את החלומות של הרבה אמריקאים שחיים במידווסט, בעיירות קטנות, וגם את הפנטזיות של אלה שהתחתנו בגיל 25 ויש להם כבר שני ילדים בגיל שלושים ועובדים בבית חרושת לגרביים.
"זה מתחבר לתופעה של מעבר מהפרברים לעיר, ורואים את זה גם בסרטים – צעירים שחולמים לסיים את לימודיהם בתיכון ולעבור לעיר הגדולה. אנחנו רואים את זה גם בסדרה אמריקאית הרבה יותר חדשה, 'בנות', שהיא אמנם שונה מאוד, אבל גם היא על רווקים, או במקרה זה – רווקות, שמגיעות מערים אחרות לניו יורק. אחת השאלות שמעסיקת את חוקרי התקשורת, היא האם התקשורת מייצרת מציאות או מייצגת אותה. כאן, אנחנו רואים שגם וגם - הסדרה גם מייצגת את התופעה וגם מייצרת אותה".
הרווקים והרווקות שמגיעים לעיר הגדולה, ב"חברים" ובסדרות אמריקאיות נוספות, נמצאים כבר בשנות העשרים והשלושים לחייהם, ויחד עם זאת מתמודדים עם בעיות שאופייניות לגילאי הנעורים, באופן שאף הוא אופייני לגילאים אלו.
"יש את הקלישאה 'העולם שייך לצעירים'. אך זה שדבר קלישאה אינו אומר שהוא אינו נכון. בגדול, אפשר לומר שמהתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, בשנות החמישים והשישים, במרכז תשומת הלב נמצאים אנשים צעירים. צעירים יכולים להיות בני 18 והיום גם בני 32. הגיל כל הזמן עולה, כשהאידיאל הוא צעירות ונעורים – זו לא המצאה של עכשיו, זה תמיד היה – חיים ללא מחויבות, חיפוש אחר מערכת יחסים משמעותית רומנטית ולא רומנטית, חיפוש עצמי – מי אני, מה אני, מה אני רוצה להיות. התקופה הזו בחיים היא הכי מעניינת. החיים האמיתיים של צעירים משופעים יותר בדרמות, האושר הוא גדול מאוד, והעצב הוא עמוק מאוד. הנופך הדרמטי הזה מאוד מתאים ליצירת טקסטים תקשורתיים. בגרות הולכת יחד עם יישוב הדעת, סובלנות, מתינות, ונעורים עם דרמה, ודרמה מצטלמת הרבה יותר טוב".
ציינת שגיל הצעירות עולה. מדוע זה כך?
"יש הרבה סיבות להימשכות הנעורים, שמתחילות, לדעתי, קודם כל בתקשורת וגם בגלל השינויים בכלכלה העולמית – בשל הירידה באפשרויות התעסוקה, קיים ניסיון לדחות את הגיל שבו אנשים נכנסים למערכת הכלכלית, כי הם דוחקים החוצה את המבוגרים יותר. וכך, כל שנות ההכשרה, בהן לומדים ומתכוננים, הולכות ומתמשכות. תסתכלי על מה שקורה היום בארץ – פעם רבים הסתפקו בתואר ראשון, והיום רבים ממשיכים לתואר שני, כדי להשיג עוד קצת זמן".
בדומה לגרבלסקי- ליכטמן, גם לירן-אלפר מייחסת חשיבות רבה לקומיות של הסדרה, כאשר היא מתמקדת בתמהיל של הומור ורגש. "עוד משהו שיש ב"חברים", מלבד החלום והלוק הלא ריאלי שלה", היא אומרת, "זה שהיא משלבת צחוק ורגש – היא גם מצחיקה וגם מייצרת המון הזדהות עם הדמויות. היא מאוד נוגעת ללב, וזה בניגוד ל'סיינפלד', שגם שודרה באותה תקופה, והייתה הרבה יותר צינית, ולכן להרבה אנשים היה קשה לאהוב אותה, גם אם צחקו ממנה. 'סיינפלד' פנתה יותר למשכילים, לאינטלקטואלים, לאלה שקלטו את כל הפואנטות. ואת 'חברים' גם אהבו וגם צחקו ממנה, וזה מה שגרם לה להחזיק כל כך הרבה זמן. תראי את ים השידורים החוזרים, היא לא יורדת מהמסך".
"חברים" גם הרבה פחות ביקורתית מ"סיינפלד".
"נכון. השילוב בין זה שהיא פחות ביקורתית יחד עם העיסוק בחומרים שהם על-מקומיים, וגם על-זמניים - תמיד אנשים מחפשים חברים, אהבה, משמעות לחיים ומקצוע, גרם לאנשים לאהוב אותה".
בחירת החומרים מכוונת היטב לקלוע לטעם הצופים, כך יש לשער.
"כן, אך אני אומרת זאת בהסתייגות, מפני שהיוצרים נותנים הרגשה שהם אוהבים את הדמויות שהם יצרו, שהם התחברו אליהן. אני לא רוצה להיות רק צינית בהקשר הזה, שיש כאן רק בחירה מודעת לקלוע לטעמם של אנשים, אבל במידה רבה כן. זו סדרה מסחרית. תראי, בסוף רייצ'ל ורוס חוזרים להיות ביחד – זה הסוף שהצופים רצו כל כך, ואי אפשר היה לאכזב אותם. זה לא סרט אנגלי שמסתיים כמו שהתסריטאי רצה, מבלי להתחשב במה שהציבור רוצה".
"אנחנו בישראל שונים", לירן-אלפר משיבה כאשר אני שואלת אותה האם קמה ל"חברים" מקבילה ישראלית. "המשפחה עדיין עומדת בחזית בצורה הרבה יותר ברורה. כשאני חושבת על 'חברים' בהקשר ישראלי, השם הראשון שצץ בראשי, ואני מניחה שגם בראשך, הוא 'רמזור', שהרבה יותר צעירה ממנה. זה מרתק לנסות להשוות בין שתיהן. 'רמזור' בבסיסה משפחתית, גם אם היא עוסקת בקבוצת חברים.
"תראי, הקהל הישראלי הוא אינו הקהל האמריקאי. מצד אחד, כל העולם מתעניין באותם נושאים, אבל בכל מדינה יש את הנושאים המקומיים ובתכני הטלוויזיה מתעניינים יותר בהם. בישראל זה צבא, מילואים וגם האם ללכת לאכול ארוחת שישי אצל אמא – זה משהו שמעסיק צעירים ישראלים ולא צעירים אמריקאים, שהולכים להורים פעמיים בשנה, בחג המולד ובחג ההודיה. אחד ההבדלים, הוא הגיאוגרפי, את יכולה להגיע בבוקר מתל אביב להורים בעפולה, למשל, ובערב לחזור, אבל את לא יכולה לגור בעיירה קטנה בנבדה ולנסוע בבוקר לניו יורק ולחזור. אבל זה לא רק העניין הגיאוגרפי, בישראל המשפחתיות מושרשת מבחינה ערכית".
"סברי מרנן", למשל, עוסקת באופן מרכזי במשפחתיות הישראלית.
"היא הדוגמא של המשפחתית הקלאסית. גם 'סברי מרנן' וגם 'רמזור' סיטקומים ישראלים מצליחים, וסביר להניח שאם נבדוק את נתוני הצפייה של שתיהן, נגלה ש'רמזור' פופולארית יותר בקרב גילאי 20 ו- 30, ואילו 'סברי מרנן' בקרב בני 40-50. גם רמזור ישראלית מאוד, באופי היחסים בין החברים ובתל אביביות שלה, אבל היא ישראלית צעירה. 'סברי מרנן' ישראלית יותר מבוגרת ושמה את המשפחתיות בפרונט. אם כך, אין בדיוק 'חברים' ישראלית.
"באופן מעניין, בעוד שבארה"ב נראה קבוצות חברים מעורבות, בארץ יש עיסוק בקבוצות של חברים גברים, ורואים את זה גם בספרות – ב'בשבילה גיבורים עפים' של אמיר גוטפרוינד וב'משאלה אחת
אם יימצאו בקרבנו יוצרים שירימו את הכפפה ויצרו סדרה המקבילה ל"חברים", מסקרן לדעת כיצד תיראה. בתפקיד העיר התוססת, תל אביב, כמובן, ולא יהיה כל קושי למצוא בית קפה שכונתי נוסח "סנטרל פרק" המיתולוגי, אך סביר להניח שאת הדירה המרווחת והנאה של מוניקה תחליף דירה מחולקת.
ומה בנוגע לדמויות? פיבי הישראלית תשתתף במחאה החברתית הבאה, תחרים את בית הקפה של החבר'ה ותנסה להעביר את כולם ל"קופיקס"; בן דמותו המקומי של רוס ילהטט בין משרות הוראה חלקיות בחמישה או שישה מוסדות אקדמיים שונים ויחלטר בקייטנות מדע על מנת לשלם מזונות; רייצ'ל / רחלי תבנה קריירה ב"קסטרו"; צ'נדלר יירשם ל"בצפר" על מנת להגשים את חלומו להיות קופירייטר; ומוניקה תצליח להוכיח לכולם שגם דירה של 35 מטר צריך לקרצף מבוקר עד ערב. וג'ואי? המשימה העומדת בפניו היא אולי הקשה מכולן, לשרוד בג'ונגל הדייטינג התל אביבי. זה, ולמצוא מקבילה ראויה למשפט הפתיחה "?'How you doin". אבל כמה קשה זה כבר יכול להיות, כשלנו יש את המשפט האלמותי "תגידי, אבא שלך גנן?".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם