"תעלת בלאומילך" של קישון מצוינת גם בתיאטרון
תיאטרון הקאמרי צלח משימה לא פשוטה: לתרגם סרט קולנוע אהוב להצגה. הביקורת וההומור של אפרים קישון מ-1969 שומרים על רעננות לא מובנת מאליה, הרבה בזכות המשחק המצוין של גורי אלפי, עזרא דגן ושמואל וילוז'ני
אפרים קישון ממשיך לחגוג. הפעם 'תעלת בלאומילך' בתיאטרון הקאמרי' על פי סרטו הידוע והפופולארי. העלילה מוכרת: חולה רוח שנמלט מהמקום בו אושפז מגיע לתל אביב, לרחוב אלנבי. הוא מביא עמו מקדח חשמלי כבד ומתחיל לחפור ולהרוס ביום ובלילה, כאילו הוא מבצע משימה ביוזמת העירייה, למורת רוחם של השכנים הרוצים שקט. אבל יש גם שכנה אחת התומכת בברנש, העושה, לדעתה, את הדבר הנכון.העניינים מסתבכים. ראש העיר וראשי מחלקות מתווכחים ורבים ביניהם איך ומה לעשות. כולם מבולבלים. איש אינו מתייחס לטענה שמדובר בטעות. כל אחד מנציגי הביורוקרטיה דואג קודם כול לעצמו מבחינת הקידום והמעמד, ולבסוף כולם חוגגים כאילו אכן מדובר ביוזמה רשמית. ברקע יש גם איזה סיפור אהבה, אבל העיקר היא ה'תעלה'.
עוד כותרות ב-nrg:
הסיטקום המצליח בעולם לא כזה טוב
נמצא ההבדל בין חברים לסיינפלד
יש איראן אחרת והיא נהדרת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כמובן שאין מדובר בסתם קומדיה מצחיקה אלא במשהו משמעותי יותר, כצפוי מקישון. סאטירה נוקבת, לא רק כלפי ביורוקרטיה שאינה מסוגלת לתפקד כמו שצריך, אלא גם כלפי איזו שטות או טעות ביוזמתו של טיפוס חריג ומוזר שאין מתייחסים אליו ברצינות לגופו של ענין, הגורם למפנה או למהפך, שלגמרי אינו מצחיק, ויש לכך לא מעט תקדימים היסטוריים בעולם – וגם אצלנו.
אשר לביצוע, מדובר במחזה על פי סרט קולנוע המעמיד בפני היוצרים אתגר לא קל. בדרך כלל מעבדים מחזות לתסריט קולנועי ולא להיפך. אבל, במקרה זה, הצליחו היוצרים למצוא את הסגנון הנכון. עיבוד ובימוי שיש בהם חיוניות מיוחדת, לא רק מפגש ועימות בין בני אדם, אלא גם שילוב של תנועה מסוגננת, עם מוסיקת רקע קצבית מרשימה, המשתלבת בנוכחות הפיסית של הדמויות. הטיפוסים השונים אינם הולכים אלא רוקדים ומקפצים בחזות ונוכחות גרוטסקית, כשהכול מסוגנן בעיתוי ובמינון הנכון, לא כמשהו מופגן ויומרני או 'חדשני', כפי שקורה לעתים, אלא כמשהו מקורי, אותנטי ובלתי אמצעי, מעין גרסה מודרנית ל'קומדיה-דל-ארטה' הקלאסית. גם השיר שכולם שרים עם רדת המסך "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות", משדר לקהל חומר למחשבה – האמנם?
אשר למשחק ולליהוק – רק מחמאות. יצחק חזקיה שיחק כמו שצריך את השכן המתוסכל שאינו מוכן לוותר. איה גרניט-שבא עיצבה שתי דמויות שכולן חיוניות ואנרגיה. עזרא דגן בשני תפקידים – ראש העיר וזקן חרש - הצליח עם מעט מלים, הרבה תנועה ומבט מדויק להעניק לטיפוסים השונים אופי ונוכחות. קובי פרג' בתור 'השוטר אזולאי' כשוטר 'קישוני' מובהק, עם שוטר נוסף, רב פקד, בביצועו של אבי טרמין. צל"ש מיוחד מגיע לשמואל וילוז'ני בתפקיד מנהל 'מחלקת הדרכים' בעירייה המפגין סמכות, אבל מתלבט כל הזמן כדי להבין מה באמת קורה, וגם לגורי אלפי בתפקיד ציגלר, שקלט מה קורה בשטח.
בנוסף, כדאי להזכיר את שתי נשים צעירות, נטע גרסי ה'כלה' ורוני גולדפיין, כאישה וכמזכירה. וכמובן, את שלומי אברהם בתפקיד חולה הרוח שגרם לכל הבלגן הזה.
יש במקרה זה שילוב מיומן ומאוד מתוחכם בין תסריט מילולי לבין שפת תיאטרון מרשימה. מדובר במופע שאין להעריך אותו על פי מוסכמות, אלא כניסיון מעניין ומקורי עם מסר חברתי ופוליטי משמעותי – לעשות את הדברים בדרך מקורית ויצירתית.
"תעלת בלאומילך", התיאטרון הקאמרי
על פי תסריט מאת אפרים קישון
עיבוד ובימוי: אלי ביז'אווי, גורי אלפי
תפאורה: ערן עצמון
מוסיקה מקורית: קרן פלס
ניהול מוסיקלי ונגינה: אוהד בן אבי, נדב רובינשטיין
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם