"מנתק המים": מלחמת המעמדות הנמוכים
כולם חסרי אונים בסרט "מנתק המים", שנאלץ לחתוך את עורק החיים מאנשים שלא עמדו בתשלומים לעירייה. את מי אפשר להאשים במועקה המחניקה של שני הצדדים? את הממשלה? את העיריות? כנראה שהרבה יותר פשוט להאשים את המילקי
הובל הוא בוגר בית הספר סם שפיגל, וסרטו העלילתי הארוך הראשון, שמבוסס על סיפורו האמיתי של אביו, הצליח לעורר תשואות, הוצג בפסטיבל ונציה, וזיכה את משה איבגי שמגלם את מנתק המים בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל חיפה. כעת הסרט מגיע למסכי הטלוויזיה שלנו ועליו לעמוד במבחן המסך הקטן.
"מנתק המים" עוקב אחר גבי (בגילומו של איבגי) שבעל כורחו מתפרנס מניתוק המים לתושבי העיר. גבי הוא איש משפחה שדואג לעתיד בנו, ונאלץ לספוג את תסכוליהם של התושבים אשר לא הצליחו לעמוד בתשלומים, תסכולים אשר מגיעים לאלימות מילולית ולעיתים גם פיזית.
עוד כותרות ב-nrg:
עוד לא אמרתי די: יהורם גאון לא מצטער על כלום
אחרי שחזר ללכת, הוא ילמד אתכם לעוף
הילדים של דודו טופז וצביקה הדר בדרך לאלבום ראשון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

חוסר אונים של שני הצדדים. ''מנתק המים''
באדיבות הרשות השנייה
דמותו של מנתק המים, בגילומו של איבגי הנפלא שמגלם דמות אדישה ושתקנית אך מלאה בהבעות רגש, ותגובותיה לעוברים ושבים, מציבה מראה לחברה הישראלית בכלל ולפריפריה בפרט, שכן הסרט מתרחש בנהריה. הסרט מצליח ללכוד את הישראליות שבשוליים - דוכני הפלאפל, הקללות המיותרות, פיצוח הגרעינים, והרגעים המרתקים בסרט הם אלה הנדירים שבהם מנתק המים נתקל באנשים שלהם הוא מנתק את המים - הם תופסים אותו בשעת מעשה, מתחננים בפניו שלא ינתק, ולעיתים אף מאיימים עליו.
אותן דמויות נתפסות כל פעם מחדש ברגע נואש של חוסר אונים ותגובותיהן מרתקות, וכמובן הולכות ומסלימות לאורך הסרט למקומות קיצוניים אך אמינים. האירוניה היא כי אין הרבה הבדל בין מנתק המים (שעושה את עבודתו כדי להרוויח כסף) לאותם מנותקים, אך שניהם עומדים משני צידי המתרס, לא מצליחים לראות את הדמיון ביניהם. המלחמה בסרט הזה אינה מוצגת כמלחמת מעמדות - המעמד הבינוני נגד המעמד הנמוך, אלא המעמד הנמוך נגד המעמד הממש נמוך, כשהצדדים החלשים באוכלוסייה נלחמים זה בזה באיזור אחד, ואין "רעים וטובים". כולם חסרי אונים.
חוסר האונים הזה הוא המאפיין המרכזי של הסרט. המועקה המחניקה מלווה את הסרט כולו. היא גם מרתיעה, שכן אווירת הסרט כבדה, איטית ועגמומית, אך המועקה הזו היא חלק בלתי נפרד
הסרט מתנהל ברובו בדממה. הסצינות השקטות מעניינות וגם תורמות לתחושת התסכול, שכן חלקים ארוכים בסרט נתונים לפרשנות הצופים שכמו מנחשים מה הדמויות חושבות או מרגישות. השקט הזה מרתק כי הוא זורק את הכדור לידי הצופים, מראה להם אירועים פשוטים וריאליסטיים ואומר להם - תחליטו אתם מה לעשות עם זה. תחליטו את מי להאשים, תחליטו את מי לבקר. מנתק המים בסך הכל עושה את העבודה שלו ומנתק את המים, אך חוטף את תסכול הדיירים השונים. גם התגובות שלהם ברורות לרוב, שכן הן נמצאות ברגעי שפל אנושיים. אז אם אף אחד לא אשם בדיוק כמו שכולם אשמים, האם אפשר להפנות אצבע מאשימה לעיריות? לממשלה? ללשכת התעסוקה?
ואולי הסרט לא מעוניין בביקורת, אלא בהצגת העובדות היבשות על האזרחים השקופים במדינה, שמי הם בעצם אם לא כולנו, רק עוד אנשים שעומדים בתור, כמו מנתק המים שהוא רק עוד איש שעומד בתור ללשכת התעסוקה, או בנו שהוא רק עוד חייל שמתגייס. אם כך, הסרט מצייר תמונה פסימית לגבי עתיד המדינה, שכן הוא רומז כי ערכים חברתיים ותרומה למדינה לא יובילו אותנו לשום מקום מלבד לשעון המים שמאחורי הבניין שלנו, או למשבצת השידור הלא אטרקטיבית של 11 בלילה במוצאי החג, אחרי שכולם כבר כיבו את הטלוויזיה. אותם מקומות שלכיוונם אף אחד לא ממש מסתכל, כי הרי קל יותר לדבר על מילקי מאשר על השורש האמיתי של הבעיה.

תחליטו אתם מה לעשות עם זה. משה איבגי ב''מנתק המים''
באדיבות הרשות השנייה