מי יעצור אותה עכשיו: הדרה לוין ארדי מתפרצת
לא מכבסת מילים ואומרת דברים כפי שהם, יוצרת מוסיקה חדשה ובמקביל מפרסמת ספר, הדרה לוין ארדי לא נחה לרגע ועוצרת רק כדי לספר על הקריירה שהחלה בגיל מאוחר, על תאוות היצירה, על החששות ועל החיבור הגדול לעצמה שהיא מוצאת על הבמה
בשיריה של לוין ארדי, המוכרים היטב לאוהבי האינדי ופחות למאזיני המיינסטרים, לא נדיר למצוא התייחסות למעשה היצירה ולדיאלוג שבין היוצרת לקהל. בשירה "סלב אלטרנטיבה", למשל, כתבה "לחגיגית באים הרבה אנשים, הרבה חברים, אחר כך באים פחות, אלא הכללים... אז בוא אליי, קהל נחמד, אני שלך בכף היד, חבק אותי, תגיד שבעברית אתה אוהב אותי ותן לעוף חופשי". ב"ליקוי מאורות", שזהו ספרה הראשון, הדיאלוג הזה זוכה למיקום מרכזי על גבי הבמה, אותה הוא חולק עם דיאלוג אחר, פנימי, המתנהל בין היוצר ובין עצמו.
ליקוי מאורות: פרק ראשון
"אני מודה שיש ביונתן הרבה ממני, כמו גם בדמויות אחרות בספר, וגם יכול להיות שעם הזמן אימצתי לעצמי ביתר נוחות חלקים מיונתן, שבהתחלה סירבתי להכיר בהם", היא אומרת. "ערבבתי הרבה אנשים, מצבים וחלקים, והתרכובת החדשה כבר יצרה בנאדם שונה ממני לגמרי. הרי בסופו של דבר, כל אדם יכול למצוא בכל אדם משהו מעצמו - הדי.אן.איי של כל האנושות מורכב מאותם חומרים, אותם חלבונים, רק בתבנות אחר, וזה עושה את כל ההבדל.
"אני מפחדת לדבר על יונתן בהקשר שלי, מפאת חומרת הנרקיסיזם שבעניין. אם אחמיא ליונתן, אחמיא לעצמי. ואגב, רק אחרי שהספר יצא, התחלתי להתאהב ביונתן, הבנאדם הקשה הזה. הקושי הזה ביונתן, למשל, זה קושי שאני מכירה מעצמי, ואני חושבת שההחמרה של יונתן עם עצמו, עד כאב, היא משהו שהשאלתי לו באופן ישיר ודפקתי לו את הצורה. התביעה לדייק, התביעה שלו מעצמו ומאהוביו לעמת אותו עם אכזריותה של המציאות, בקרב פנים אל פנים, היא תביעה שמוכרת לי מאוד. היא מייצרת לעיתים אי נוחות ניכרת. הצורך לראות ולדעת ולדייק ולפענח ולגלות את הכאב והכיעור וההשפלה והקנאה בכל אותם מצבים אנושיים מדי, שאנשים מעדיפים בדרך כלל להתנער מהם, לעדן אותם, לכבס בלשונם, להדחיק, להחליק פינות, להשמיט, להתעלם או לברוח בדעתם – זה צורך מוכר לי. ליונתן אין כוח לזייפנים, ואין לו כוח לעיגול פינות, ואין לו סבלנות לשלום שמתחיל מבפנים, והוא שונא את התקינות הפוליטית.
"גם הרבה מנסיבות חיינו דומות", היא מוסיפה ומתארת. "מערכת היחסים המשולשת המרכזית בספר מוכרת לי מאוד. שנינו גדלנו על קו התפר בין קטמון לרחביה, בין הפנתרים השחורים לאצולת הממון, בין מארווין גיי לבוב דילן. שנינו גדלנו על סדרות אמריקאיות משנות השבעים. שנינו למדנו בתיכון שליד האוניברסיטה. אנחנו מסתובבים באותם מקומות, מכירים כמעט את אותם אנשים. אנחנו גם בני אותו גיל. אבל חבריי זיהו אותי לאורך כל הספר, ולא רק ביונתן".
עוד כותרות ב-nrg:
בכורה: האינדי הישראלי לא מפסיק להפתיע
גט ממשיך לגרוף פרסים ברחבי העולם
עם תפילין וכיפה: מצווה לשמוח באינדינגב
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בספר מובע אחד מפחדיו האיומים ביותר של אמן, להיחשב כאחד שזמנו עבר. זהו פחד שמלווה גם אותך באופן אישי?
"ברור, אבל לא באופן בו את מנסחת את השאלה שלך. אני חרדה מפני הזקנה ומפני חלוף הזמן באופן כללי, לא רק כאמן, אלא גם כאדם וחיה חברתית, ועוד לפני כן, כנקבה שנתבעת אל יופייה בעריצות חברתית חסרת תקווה וחסרת תקנה. אבל ריכזתי ביונתן, גיבור הספר, את כל החרדות האפשריות, במינונים מופרזים ומרוכזים מאוד, ובאיכויות קיצוניות, וחשפתי אותן על כל חרפתן, ובלי רחמים. אולי ביקשתי לזקק משהו מתחושת המצוקה הזאת, שאצלי באופן אישי היא לא נוכחת כל הזמן. היא באה והולכת, על פי הנוירו-מודלוציות המוחיות ועל פי ההתניות הסביבתיות, אני מניחה".
הזכרת את הדרישה החברתית כלפי נשים בנוגע ליופי. את אישה בת חמישים במקצוע שמקדש את הנעורים. את מרגישה שעל מנת להישאר רלוונטית עלייך לשדר עלומים?
"'שידור' נעורים זה מונח שנוא עליי במיוחד. מי שמתעסק בשידור עצמו, ניכר בו בעיקר המאמץ, לא הנעורים, והמאמץ להיות מה שאינך הוא דבר מביש ומכוער בדרך כלל. זה כמו פנים מנותחות, שנראות תמיד כמו פנים מנותחות ולעולם לא כמו פנים צעירות. המאמץ מן הסוג הזה יוצא לרוב בהפסד גדול. אני ערה מאוד לקידוש הנעורים במקצוע הזה, מתוסכלת מכך, אבל משקיעה את מאמציי רק בתכנים עצמם, בעשייה, בהליכה עקשנית בדרך המדויקת לי. איני מתעלמת מן המציאות, להיפך, אני רואה אותה במלוא אכזריותה, אבל פועלת על פי צו לבבי, על אפה ועל חמתה. ומה שיהיה, יהיה. הניצוץ הנעורי, אם ניכר, נובע לא מההתעסקות בסטיילינג של הצעירות, ולא בעיסוק באימג'ים שאינם תואמים את התוכן, אלא בעשייה מתחדשת ומתרגשת".
מה עורר בך רצון וצורך לכתוב את "ליקוי מאורות"?
"אני מניחה שהתשובה המיידית והפשוטה לשאלתך תהיה 'עצבים'. אני חושבת שהעצבים התניעו אותי, אבל משהתניעו, התעדנו מייד למעשה אמנות. זה התחיל בסביבות 2006 כפרץ פתאומי, והלכתי אחריו. בראתי את דמותו של יונתן, הגיבור, נתתי לו לכתוב יומן, והישפכתי עצבים מגרונו. מאז עבר הספר גלגולים רבים ומהותיים מאוד עד שיצא לאור. הוא נגנז כמה פעמים, עלה מהמחשכים, השתנה, וחזר לישון שינה עמוקה, עד התחרות הזאת (פרס "סמיט" לספרי ביכורים. א.ק.כ.) שגילתה אותו. היום העצבים שהתניעו אותי, כבר מזמן מאחוריי, והם מתקיימים רק בספר".
מדוע התפרסם הספר רק עכשיו, כ- 8 שנים לאחר כתיבתו?
"הייתי רוצה לומר, כח עליון. אבל זו שאלה שיש להפנות לכל ההוצאות שדחו את כתב היד בגלגוליו השונים. אם כי עליי להדגיש, שנדחיתי אחר כבוד רב, באדיבות, בהתעניינות, אחרי שיחות טלפון או פגישות רבות שנערכו לאורך זמן מול רוב העורכים הראשיים וביוזמתם. זה תמיד גם עניין של מזל. בדיעבד, מבחינת נסיבות חיי השונות, עכשיו זוהי שעתו של הספר, ולא דקה אחת קודם לכן".
גם בכל הנוגע למוסיקה אותה יוצרת לוין ארדי, היא שלמה לחלוטין עם התזמון. בגיל 37, הבלתי צעיר בעליל עבור מוסיקאים מתחילים, לאחר שעסקה בתחום הקולנוע, פרסמה ספר שירה וכתבה טורים בנושאי תרבות, לקחה תפנית חדה לכיוון עשייה מוסיקלית.
"לעולם לא אדע להסביר את הפניה החדה הזאת ששינתה את חיי. כשגיליתי את המוזיקה בגיל 37, גיליתי את הדבר האמיתי מבחינתי, את ארץ הפלאות", היא מתארת. "פשוט, יום אחד רציתי, אז עשיתי. זה כנראה היה הדבר ההכרחי מבחינתי לעשותו. לא חשבתי על זה בכלל, לא היססתי ולא פחדתי, כך שלא נדרש היה כל אומץ או ביטחון לעשות את זה. זה קרה בטבעיות מופלאה.
"אבל ייתכן שבגלל שהגעתי אל ההתחלה הזאת בגיל בוגר, לא היו לי חלומות ילדותיים, ונחסכה ממני ההתפקחות האכזרית אל המציאות. כך שמצד אחד הייתה לי תשוקת עשייה של מתחילים, שיש לה כח להזיז הרים, ומצד שני, לא הייתה בי טיפשות או יומרה של נעורים, כך שנחסכו ממני פנטזיות מיותרות, ואיכשהו נהניתי מכל העולמות, מבחינות מסוימות. לפני כן, לא עלה על קצה דעתי לעשות מוזיקה. לא למדתי את זה, וזה לא היה משהו שחלמתי עליו בכלל. לפעמים דווקא חלומות שלא חלמת מתגשמים", היא מחייכת.
חשבת מה היה קורה אילו היית מתחילה לעסוק במוסיקה עשור או שניים מוקדם יותר?
"בכלל לא. מה היה אילו, זה לא משהו שמעסיק אותי. אני לא אוכל בכלל לעקוב אחרי חוט מחשבה כזה, ואין לי צורך בכך, אז אני לא מנסה".
מה מתניע אצלך את הכתיבה? מהיכן מתחיל שיר?
"אין לדעת באמת. כל דבר יכול להתניע שיר – מילה, מבט, רגש קטן כגדול, אירוע, ריח, שיחה ששמעתי, סרט שראיתי, התאהבות, שברון, שעמום, כעס, רעיון - כל דבר. באמת אי אפשר לדעת מה יצית את השיר הבא. השירים נכתבים כשאני מתיישבת על הפסנתר, ומתחילה לנגן. המילים והלחן עולים יחד, בדרך כלל. לרוב השיר מתחיל את עצמו, כסוג של אלתור, ואם משהו תופס אותי, אני הולכת לשם. רוב השירים נכתבים די מהר, לעיתים נדירות אני מתחילה מרעיון שהולך איתי זמן מה, ואז בונה סביבו שיר, וזה יכול לקחת קצת יותר זמן, לפעמים כמה ימים. לפעמים שיר שהתחלתי לכתוב לפני כמה שנים, עולה מחדש ומקבל השלמות. באמת, זה כל כך מסתורי, המקום הזה שממנו עולים השירים. אבל מה שברור זה שאני כותבת ומנגנת רק כשאני שמחה. כשעצוב, אני לא יכולה לכתוב".
"קשה לי לעקוב אחרי הכתיבה כתהליך עדיין. זה מצב קיומי בסיסי שלי, מאז שאני מכירה את עצמי אני כותבת. אני מפרידה כמובן בין הקאת הדברים כטיוטות, הגיגים וחומרי גלם מזדמנים, שמתפזרים לתיקיות שונות, לבין מעשה האמנות עצמו, שזה עניין תובעני מאוד מבחינתי. כלומר, קשה לי להגיע אליו. כשאני מגיעה, זה רץ, אבל עד שאני מגיעה, הרבה זמן יישפך, הרבה קפה ייגמע, והרבה זמן ייעלם לבטלה.
"כשאני מתכווננת אל כתיבה שמיועדת לאור, לפרסום, אני מתיישבת בפינה מסוימת בבית, בתכונה יתרה, בריכוז גמור, ולא מרפה עד שאני מתפקעת. זה מין ריכוז עצבי כזה. זה לוקח ממני כל כך הרבה אנרגיה, שאני מרבה לדחות את הרגע הזה. אני עושה הכל, אבל הכל, כדי לא להגיע לרגע הריכוז השואב הזה - עוד קפה, עוד מוסיקה, עוד שיחת טלפון, עוד גיחה לסופר, עוד סדרה בטלוויזיה, רק לא לכתוב. אבל כשאני שם, אני קודחת. ואז אני לא מרגישה את זה בכלל. זה בא בפרצים. בזמן כתיבת הספר, כתבתי כל יום, מבוקר עד לילה, בלי להרגיש את הזמן. כמעט לא עשיתי דברים אחרים. אבל בין לבין, אני כל הזמן מודיעה לכולם שיש לי המון עבודה, כי הראש שלי באמת מפוצץ מעבודה, אבל בפועל אני לא עושה כלום, רק מסתובבת סביב עצמי ומנסה לפלס את הדרך להגיע לרגע הכתיבה, לרגע הריכוז הזה, שאני משום מה כל כך מפחדת ממנו, ונוטה להרחיק אותו ממני כל פעם מחדש. בכל מקרה, הרבה קפה, והרבה יין".
ואכן, לוין ארדי עובדת ללא הפסקה ומשחררת שירים חדשים בקצב מסחרר. כשבאמתחתה כמה וכמה פרסים בינלאומיים על כתיבת שירים, וכן שיתופי פעולה מעניינים, ובדרך אלבומה ה- 13, נראה שהרעב היצירתי עדיין מבעבע בה, והיא אינה יודעת שובע.
מהו עבורך המקום בו תביטי על עצמך ועל מה שעשית ותאמרי: "הגעתי. עשיתי את זה"?
"כבר הרבה שנים אני מבינה שאין מקום כזה. אני תמיד ארגיש כמו אוליבר טוויסט, שמבקש עוד, אני תמיד אהיה בתחושה שיש להמשיך ללכת. אני גם לא נחה לרגע על הישגי האתמול".
היא מתנסחת בשטף, בלהט, והתובנות החדות, המזוקקות, שבשיריה מוצאות דרכן גם אל שיחתנו. אך יותר מבכל מקום אחר, היא פורחת על הבמה. שם, מאחורי הפסנתר, בשיער ארוך ומפוזר ועם קול חם הנע בין מתיקות חיננית לחספוס מעודן, בהתאם לסגנון המוסיקלי ולתכני השיר, ניכר שהיא מרגישה לגמרי בבית.
כשאת על הבמה, את מרגישה שזו את שעומדת שם, או מעין דמות שאת עוטה על עצמך?
"זו לגמרי אני, זה יותר אני מאני. זו אני המורחבת, המשודרגת, המתפוצצת. זו אני במלוא האינטימיות האפשרית לי. הרגעים הכי מזוקקים, הכי מאושרים, הכי גדולים שלי בחיים, הם הרגעים על הבמה. גם הופעה קשה ופחות מוצלחת, היא עדיין הרבה יותר נפלאה לי מהחיים שמחוץ לבמה. אני לא משחקת דמות שאינה אני, אבל הנוכחות על הבמה היא בהחלט סוג של מעשה אמנות בפני עצמו, ולא החיים עצמם. זו איזה קריסטליזציה של חלקים באישיותי, זו התעלות רוח.
"כשאני יורדת מהבמה, החיים מתקיפים אותי, ואני הרבה פחות אני, אני הרבה פחות אינטימית, הרבה יותר מבוישת ומפוחדת ועייפה. יש מחשבות ורעיונות שאני מסוגלת לבטא רק על הבמה. לו היה לי האומץ לבטא אותם בחיים, היו צולבים אותי, כי זה מתחיל כבר להיות מסוכן להתבטא ככה, בגל המחשיך המאיים עלינו. ואני אכן בת מזל בטירוף, שמצאתי את המקום להתבטא בו במלואי. אבל זה לא מספיק לי, כאמור".
ברוח השנה החדשה, אני מנסה לסכם איתה את מאורעות השנה החולפת, ביניהם העניין שגילה ביצירתה צמד חוקרי ספרות גרמנים, שתרגם חלקים מספרה, והחיבוק החם לו זכתה בקרב הקוראים בגרמניה. אך לוין ארדי, כך מסתבר, סולדת מסיכומים וגם מהבטחות עצמיות לשנה החדשה.
"שונאת סיכומי שנה. באמת, קשה לי עם זה. אני כל יום מבטיחה לעצמי מחדש. שונאת את הטקסים המסכמים והטקסים המבטיחים - זמר השנה, אלבום השנה, הבטחת השנה. לא הבטחתי כלום, אני מנסה ומנסה כל הזמן".
אם כך, לא הבטחות, אלא חלומות. עם מי היית רוצה לעלות על הבמה?
"הו, החלומות שלי מרחיקי לכת. רוצה שמות? ריאן אדאמס, תום יורק, כריס מרטין, מייקל סטייפ, פארל וויליאמס, שרה סילברמן, ריקי ג'ארוויז, ג'ון סטיוארט, גידי גוב, מוקי, עוזי וייל. רשימה חלקית מאוד".
מהו החלום המקצועי שלך? והאישי?
"החלום שלי הוא לעשות מיליונים מהעשייה שלי, מהיצירות שלי, מהמוזיקה, מהמילים. ולהמשיך לעשות ולעשות, להגשים ולהגשים, יותר ויותר חלומות, וחלומות חדשים, שאני עדיין לא יודעת עליהם. ושהדרך תהא סוגה בשמחת חיים, בבריאות ובאנשים נפלאים ומוכשרים, ושאמשיך להתרגש ככל האפשר, כי קל לאבד את זה, קל להישחק. אני במאבק נגד השחיקה. בעניין חלומות, קצרה היריעה - גראמי, נובל, כל מה שיש. בכלל, היריעה כנראה תמיד קצרה מדי בחיים האלה".
ומהן החרטות שלך לאורך הקריירה?
"אני מסתכנת באי-אמינות קלישאתית נוראה, אבל בחיי, נשבעת, אין לי חרטות. אני שמחה בכל הדרכים שלקחתי, או שלקחו אותי. הגעתי בטעות למקומות נהדרים. זה לא שהכול טוב, אבל אני לא מתחרטת על כלום".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם