מתחביב למותג: לירן חולצה אפורה כבר טאלנט
הוא ניסה להכנס לבית "האח הגדול" ולא הצליח, השתחל למקבצי הפרסומות בערוץ 2 אבל לא הרוויח. רגע השיא בחייו של לירן "חולצה אפורה" נותר כשנעמד מאחורי נועם שליט בעת שחרורו של גלעד, ואם זה נשמע לכם מוזר, חכו שתשמעו למה הוא עושה את זה
בכל פעם הוא מגיח מאחורי הכתב, עומד עם חולצה אפורה ושולח מבט קפוא ישירות אל המצלמה. לא מחייך, לא אומר ולא עושה דבר, לא מגיע על מנת להוכיח משהו. פשוט עומד שם, אפור, בוהה. בעקשנות גדולה הוא מופיע פעם אחר פעם, מגיע אל זירת הצילום באוטובוסים ובטרמפים, נעמד ומצטלם. מאוהב במצלמה.
כל הדרך לחיפה חשבתי על לירן והחולצה האפורה שלו וכל הדרך ניסיתי להבין את המוטיבציה שיש לו לעזוב הכול כל כך הרבה פעמים ולברוח אל המצלמה הפתוחה כדי להשתחל מהחלון אל הפריים טיים.
עוד כותרות ב-nrg:
נעלמת: הסיפור שמתחיל אחרי ההפי אנד
מגבעת חלפון עד אסקימו לימון: כל מה שהכי ישראלי
מחולון עד ניו יורק: תחנות התרבות של אורן ברזילי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אנחנו נפגשים בבית קפה בקניון חיפה אחרי לילה ראשון של גשם שמבשר את החורף. הוא מגיע באיחור ולא מפסיק להתנצל. מספר שעזב משחק אימון של הקבוצה האהובה שלו כדי להגיע. כל מה שמעניין אותו, לפני שאנחנו נפגשים ובמהלך פגישתנו, הוא לדעת כמה אנשים יקראו את הטקסט הזה. מה תהיה רמת החשיפה והאם זה יפורסם גם באינטרנט ובפייסבוק. הוא לא נרגע עד שאני מראה לו את הסטטיסטיקות וגם אז הוא שואל שוב, רק כדי להיות בטוח. בסוף הוא מתיישב מולי על הכיסא, מסדר את החולצה האפורה שלו, חושף את הקעקוע על יד ימין שבו כתוב באנגלית "חייה את הרגע", ונותן לי את המבט.
בוא נתחיל מהשאלה הכי מסקרנת. למה אתה עושה את זה? החלטת מראש שתעמוד מאחורי המצלמות ותהיה מפורסם?
"לא. אני אפילו לא זוכר מתי זה התחיל. התחלתי עם זה בספורט, בעידן שהתרחש הרבה לפני האייפונים ואתרי החדשות. היינו יורדים למגרש אחרי המשחק ורצים למאמן ולשחקנים לשמוע מה הם אומרים. הסקרנות משכה אותנו ורצנו כל פעם כדי לשמוע מקרוב את הראיונות שהשחקנים מעניקים לרדיו או לטלוויזיה. יום אחד עמדתי באחד המשחקים האלה וצילמו אותי לטלוויזיה. ראיתי את עצמי, שמחתי והחלטתי לזרום עם זה".
הסברת לעצמך למה אתה עושה את זה בכלל?
"לא. פשוט זרמתי. אתה רואה מה כתוב לי על היד? אני זורם, אני חי את הרגע, לא תכננתי את כל זה מראש. לא חשבתי שאהיה מפורסם, לא דמיינתי שאנשים יעצרו אותי בקניון וברחוב בכל הארץ וירצו להצטלם איתי. לא חשבתי שבחורות ישרקו לי מהמכוניות ויבקשו סלפי. לא ראיתי את זה מגיע בכלל".
לא ידעת שאתה כזה.
"לא ידעתי. רצתי מאירוע לאירוע. השיא שלי היה לראות את גלעד שליט חוזר הביתה, חיכיתי לו במצפה הילה וראו אותי בחדשות. והייתי גם בשריפה בכרמל ובמחאת האוהלים ברוטשילד בתל אביב".
אבל אני עדיין לא מבין, למה אתה עושה את זה? למה בנאדם שפוי עוזב את כל חייו, נוסע בתחבורה ציבורית למקומות מרוחקים בארץ רק כדי לעמוד מאחורי כתב או צלם ושיראו אותו בטלוויזיה?
”לא יודע להגיד לך. אני זורם. אולי זה יעבור לי בשבוע הבא“, הוא אומר ומגניב חיוך.
אלזסר (34) נולד בחיפה וגדל בשכונת שפרינצק. היום הוא מתגורר בנווה שאנן בבית הוריו, ילידי הארץ. הוא למד בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים בשכונת ילדותו והמשיך לליאו בק. בתיכון למד במקיף העירוני ולאחריו התגייס לצה"ל ("ג'ובניק, הייתי ש"ג בחיל האוויר בכניסה לבסיס הטכני"). האהבה הגדולה של חייו, חוץ מהמצלמות, היא מכבי חיפה. הוא אוהד את הקבוצה מגיל שמונה, מגיע לכל המשחקים שלה. פעם הוא אפילו שיחק בה ("לא השקעתי הרבה"), ואז נפצע ופרש אל יציע האוהדים. יחד עם ג'ורג' ואסילי, אוהד נוסף של הקבוצה, הם מהווים שניים מסמליה המוכרים.
”אני מגיע לכל משחק, בבית או בחוץ. מתייצב. אני לא בארגונים או בתוכניות, אני מגיע ליהנות, לראות כדורגל. הקבוצה של השנים האחרונות זה לא מה שהיה פעם כששיחקו, כמו שאומרים, בשביל הסמל והאהבה. היום הכול זה כסף, זה מה שהשתנה. הזמנים השתנו, חלפו. ערכים שהיו כבר אינם אבל האהבה נשארה".
פרנסה יש לו בדוחק, כשהוא מחליף עבודות מזדמנות. פעם בבזק ופעם בדואר, פעם בחשמל ופעם במיזוג אוויר ואחר כך במכולת. את היום הוא מתחיל מאוחר, קורא קצת חדשות, מדי פעם קופץ לאיזה אירוע שמושך אותו. או אז הוא פותח את הארון הצבוע אפור, שולף משם את החולצה האפורה ויוצא. ברכבת, באוטובוס או בטרמפים, הוא מגיע לכל מקום. במלחמה האחרונה לדבריו ביקר פצועים בבתי החולים ("אפילו עמדתי פעם אחת מאחורי נוסבאום").
לא פחדת לנסוע לדרום בעיצומה של המלחמה?
"לא לכל אירוע אני הולך בשביל המצלמה. תאמין לי שיש הרבה אירועים שאני לא הולך אליהם בכלל, ויש כאלה שאני נמצא בהם אבל לא מצטלם. יש לא מעט אירועים שאני מגיע כדי לעשות כבוד. במיוחד לוויות, אבל גם במלחמה האחרונה רציתי להרגיש מה שמרגישים בדרום, מה שאין לי כאן בחיפה. אז נסעתי וביקרתי גם חיילים. אני לא צריך לרוץ בשביל להצטלם, אני כבר מפורסם. מי לא מכיר אותי? אני הולך ברחוב וכל הזמן מצלמים אותי, מגיע למועדונים ונכנס לא פעם בחינם. אפילו רציתי להיכנס לבית 'האח הגדול' אבל לא הלך לי באודישן".
מה יש לך לחפש בבית האח הגדול?
”זה התחביב שלי, להצטלם, עוד לא הבנת? אני אוהב להיות בעדשה, במצלמה, על המסך. שאנשים יראו אותי, שיכירו. זה תחביב, זה כמו שאתה אוהב לשתות קפה (הוא מצביע על כוס הטורקי שהזמנתי, י.א). זה שילוב של סקרנות עם אהבה למצלמה ולפרסום, משהו שמושך אותי בחומר הזה ומביא אותי לשם. אני לא כמו הילדים האלה שעומדים מאחורי המצלמה ועושים פרצופים או מדברים בטלפון, אני פשוט עומד שם. לפעמים אני אפילו מתבייש בכך שאני עומד לבד".
אל תפקיד הנדחף של חיינו הוא התגלגל לדבריו ללא כוונה, וכך גם הגיע האפור לחייו. "אני בכלל לא אוהב את הצבע הזה", הוא מעיד, "אבל רוב הארון שלי אפור, איזה 30 חולצות לפחות. יש לי גם חולצות שחורות, לבנות, כחולות. פעם אחת תפסו אותי עם חולצה אפורה ומשם המשכתי ככה ועל זה נבנה המותג של 'לירן חולצה אפורה'. מה אתה אומר, יש מצב שייתנו לי להדליק משואה בערב יום העצמאות הבא?"
עם הזמן, ולאחר שכמה עיתונאים התייחסו אליו בהזדמנויות שונות, הפך הניצב הבוהה לטאלנט בפני עצמו. לאחרונה כיכב בפרסומת ליטבתה, עמד במרכז ברכת השנה–טובה של השר נפתלי בנט ובהה קדימה בברכת חג שהוציאה חברת יחסי הציבור גלאי תקשורת. הרבה כסף הוא לא ראה שם אבל כסף, כך נדמה, לא מעניין אותו. "אין לי סוכן, אולי באמת אני צריך לקחת אחד", הוא אומר. "הסכומים שקיבלתי היו סמליים מאוד, לא באמת הרווחתי משהו. אני לא יודע איך להרוויח על זה, אבל אני גם לא עושה דברים בשביל הכסף".
יש איזה אירוע שאתה זוכר במיוחד?
(חושב כמה שניות): "המחאה החברתית. הגעתי מחיפה כמה פעמים והסתובבתי בשדרות רוטשילד, בין כל האוהלים. עמדתי ליד הנואמים. כולם חושבים שאני
אכפת לך מה אנשים אומרים עליך? יש לא מעט טוקבקים שלא מבינים מה אתה עושה בהלוויה של חנה מרון ז"ל, עומד מאחורי דפנה רכטר. כותבים שאתה נדחף, שאין לך רגשות, שאתה לא מתחשב.
”מעולם לא נדחפתי, לכל מקום שאני מגיע כל אחד יכול להגיע. גם לחתונה של נינט הגעתי כי ראיתי את ההזמנה באינטרנט שבועיים קודם לכן, עמדתי בחוץ עם הצלמים. להלוויה של חנה מרון ולהלוויות אחרות כמו זו של אריק איינשטיין, הגעתי כדי לכבד. לתת כבוד לאדם שהערכתי וללוות אותו בדרכו האחרונה. אז מה אם כותבים עליי רע? יש מאות ואלפים אחרים שכותבים עליי טוב. מעולם ברחוב לא אמר לי אדם שאני לא בסדר, לא רגיש, 'נדחף'. אנשים יודעים שאני לא כזה. יש לי 11 אלף חברים בעמוד פייסבוק שבכלל לא פתחתי, ניסיתי לסגור אותו דרך פייסבוק ולא הצלחתי. אני לא מבין בזה כלום, רק מדפדף מדי פעם כשמתייגים אותי באירועים שונים. חוץ מזה אני נכנס לגוגל ומחפש איפה כתבו עליי ואיפה צילמו אותי. זה מעניין אותי לראות מה אנשים כותבים ומה הם חושבים עליי, עושה לי טוב לראות את זה. מתי אמרת שהכתבה הזו תתפרסם?".
גם בדרך הביתה חשבתי על לירן חולצה אפורה, אבל גם קצת עלינו. הוא בן 34 שמתגלגל לו משנה לשנה, מאירוע לאירוע וממצלמה למצלמה. דופק את המבט ומסתכל אל תוך הכלום, אל הרדיפה של הפרסום והחשיפה, אל המבטים שהוא יפגוש אחר כך והמסרונים של "ראינו אותך בחדשות". האפור הזה מאתגר אותנו, אולי אומר לנו שאנחנו סתם מתאמצים כדי לעמוד אל מול המצלמות עם תואר שני והתמחות, כשאפשר לעמוד בפרונט עם המבט והחולצה ולהפוך לכוכב. או שלא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם