ראשי » תרבות » קולנוע

"מכאן אני ממשיך": לשבת שבעה על הקולנוע

קבלו יצירה שמכנסת בתוכה את כל מה שרע בקולנוע העכשווי: מלאה בשמות גדולים אך חסרת תוכן, תחכום או הומור. אם לשפוט על פי "מכאן אני ממשיך" שמבטיח הרבה ומקיים מעט, תכנים איכותיים באמת קל יותר למצוא על המסך הקטן מאשר בבתי הקולנוע

בשנים האחרונות ישנו ויכוח סוער בין שני מחנות – חובבי הטלויזיה וחסידי הקולנוע (ניכר כי לא ניתן להיות חבר בשניהם בד בבד) – לגבי השאלה איזו מבין המדיה מספק את הסחורה האיכותית יותר. ניתן להגיד שבשני העשורים האחרונים היה שיפור משמעותי באיכות התכנים הטלויזיוניים, עם עלייתן של שלל סדרות איכות, שרבות מהן עוסקות בחיי המשפחה. סדרות כדוגמת "משפחה בהפרעה", "משפחה מודרנית", "הסופרנוס" ו"עמוק באדמה" סיפקו לצופיהן סיפורים משפחתיים מרתקים, מרגשים ויוצאי דופן וניכר כי סדרות משפחתיות רק הולכות ומשתבחות. ובכן, אם בהוליוויד ישנה איזו שאיפה להעלות את רף האיכות ולהוכיח לנו כי קולנוע הנו עדיין המדיום השולט, סרטים על משפחות אינם הדרך לעשות זאת. זו לפחות המסקנה שעולה מצפיה בסרט המשפחה האחרון שעלה על מסכנו, "מכאן אני ממשיך".

עוד כותרות ב-nrg:
תרבות הסלפי: לשרבב שפתיים מגיל שנתיים
אלה רונן: הישראלית שעשתה את זה בשוויץ
מה אביב גפן חיפש בכפר תפוח?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"מכאן אני ממשיך" בוים על ידי שון לוי (ה"גאון" מאחורי כ-ל סרטי "לילה במוזיאון") ומתהדר במספר יוצא דופן של כוכבים הוליוודיים, ביניהם ג'יין פונדה, ג'ייסון  בייטמן, 

רוז בירן וליז למון בכבודה ובעצמה, טינה פיי. למרות כל הזוהר ההוליוודי המסנוור, היצירה הקומית מספקת מבט על כל מה שלא בסדר בקולנוע העכשיווי – מלא בשמות גדולים, חסר תוכן משמעותי, יצירתיות, תחכום או הומור, ומקנח במסר שטחי שהיינו יכולים למצוא בכל עוגיית מזל בסינית השכונתית.

"מכאן אני ממשיך" מגולל את סיפורים של בני משפחת אלטמן, הנאלצים להגיע לבית אמם ולשבת שבעה על אביהם המנוח, שבקשתו האחרונה הייתה שילדיו ישבו עליו שבעה כמו יהודים טובים. העניינים מתחילים להתחמם, כמובן, מיד עם הגעתם של כולם לבית, וככל שמתקדם הסרט הולכות ונערמות להן עוד ועוד בעיות קלישאתיות ובנאליות באופן מכאיב המתארות עד כמה קשה לגדול במשפחה מרובת ילדים.

 

כאילו שהסרט לא היה משמים וחסר מעוף גם ככה, הקאסט המבטיח לכאורה מספק הופעה שטוחה ומאכזבת. ג'ייסון בייטמן ממשיך להדגים כי התפקיד הטוב היחידי שהוא עשה או יעשה אי פעם היה מייקל בלות' ב"משפחה בהפרעה", טינה פיי מקבלת את הוואן-ליינרים הכי לא מצחיקים, כאלה שלא יכולה הייתה להחיות גם אם היה לה שמץ של כישרון משחק, ואדם דרייבר – ההבטחה הגדולה והאכזבה הגדולה – כנראה החליט ששיטת המשחק הטובה ביותר היא לשחזר בדיוק, אבל בדיוק את דמותו של אדם סאקלר אותו הוא מגלם בסדרה "בנות". וג'יין פונדה? טוב, היא מגלמת את אותה דמות כבר משהו כמו עשור אם לא יותר.

לאמיתו של דבר, אין שום מחמאה שניתן להעניק לבזבוז הזמן חסר הפואנטה הזה. הדמויות שטוחות, עצובות וגרועות, המשחק מזוויע, הקונפליקטים בנאליים, התסריט לא מצחיק, לא מרגש, ולא חכם בשום צורה שהיא. אולי הסרט יכול היה הופך לאחד הסרטים האלה שהם "כל כך גרועים שהם טובים", אלמלא כולם היו לוקחים את עצמם כל כך ברצינות. אך למרבה הצער כולם היו כנראה עסוקים בלעשות אמנות עמוקה ומלאת משמעות.

אנחנו, ברשותכם, נמשיך מכאן ונעמיד פנים כאילו שהסרט הזה מעולם לא קרה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...