לא רק קוני למל: תיאטרון נגד התבוללות
אין לו שום דבר נגד ערבים, אך הוא מתנגד לנישואיהם לנשים יהודיות, הוא דן על הבמה בבעיות בחיי נישואים, אך באמצעות צוות שחקנים גברי בלבד: מייסד התיאטרון היהודי שואף לקרב לעולם התוכן היהודי קהל שלדעתו סובל מבורות חסרת תקדים
לפני 15 שנה הקים חגי לובר, אז איש חינוך ומלמד בישיבה שסיים לימודי משחק, את תיאטרון אספקלריא, התיאטרון היהודי הראשון בארץ. מאז הספיק להציג בפני הקהל רפרטואר של כ-40 הצגות ואף הוכרז בשנה שעברה כתיאטרון רפרטוארי, על ידי המועצה לתרבות.הדבר המתבקש הראשון לשאול את לובר הוא מדוע יש צורך בתיאטרון יהודי ובמה שונה התיאטרון שלו מתיאטראות אחרים בארץ. הופתענו לגלות שבורות של הקהל הישראלי לגבי מורשתו היא שהניעה את לובר לייסד את אספקלריא, בורות שלדעתו נמצאת כיום במצב חסר תקדים.
"תיאטרון יהודי, פירושו תיאטרון שיוצא מתוך מקורות יהודיים ועולם ערכים יהודי. זיהינו איזשהו חסר, איזשהו ניכור הנובע מחוסר ידע, בין עולם התרבות הישראלית ליצירה היהודית ולעולם התוכן היהודי. אנחנו באנו להשלים את החסר, במובן הרחב. לא ניקח פסוקים מן התנ"ך ונתרגם אותם לבמה, אלא ניקח ערכים ורעיונות שנמצאים ביהדות ונביא אותם לידי ביטוי בהצגות שלנו.
"אם נשווה את עצמנו למדינות אחרות, נראה שבדרך כלל העמים יוצרים מתוך מקורות התרבות שלהם וגם לוקחים ממקורות אחרים. כאן יש מצב שבו מעט מאוד מהיצירה הוא יצירה יהודית, ואם כבר, יש ביצירה התרסה כלפי העולם היהודי וניסיון למצוא את הפגמים שלו, להראות איך הוא לא מתאים לעולם ואיך הוא לא מסתדר בעולם, בנימה מאוד ביקורתית ואפילו לעגנית. קחי למשל את קוני למל, הדמות הזאת של האדם הדתי, המבולגן, הצולע, המגמגם. זו התפיסה שיש".
עוד כותרות ב-nrg:
צפו: רובי וויליאמס מכריז בעצמו על הופעה בארץ
ערוץ 20 החדש: מלא תוכן, חסר טלוויזיה
פולישוק: מהומה רבה על לא מאומה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אם כך, ההצגות המועלות באספקלריא מיועדות גם לקהל החילוני, על מנת שייחשף לתכנים המציגים את עולם התוכן היהודי באופן שונה?
"תראי, אנחנו מגדירים את התוכן שעולה על הבמה, לא את הקהל, ומי שרוצה לבוא, מוזמן. ההצגות שלנו מיועדות גם לקהל החילוני וגם לאנשים שבכלל אינם יהודים. התנ"ך הרי מעניין מיליארדים בעולם, בלי קשר לשאלה האם הם יהודים".
מתוך התנ"ך עולים נושאים רבים, שניתן לקחת לכמה מקומות ביצירה. האם יש תכנים שהתיאטרון לא יעסוק בהם, או שניתן לדעתך לדון בכל נושא, והשאלה היא רק כיצד לגשת אליו?
"אני לא חושב שנעלה דברים שקשורים בכפירה או דברים בסגנון כזה, אבל מה שאמרת כאן נכון בעיניי – מבחינת נושאים, אין בעיה לגעת כמעט בהכל, השאלה היא באמת איך עושים את זה".
באיזו מידה אילוצים הנובעים מטעמי דת, או מגבלות, משפיעים על התכנים עצמם? נתייחס, למשל, להצגה "אי זוגי", שבמרכזה שלושה גברים המגיעים לייעוץ נישואים המיועד לגברים בלבד. האם ההחלטה ליצור סיטואציה בה גברים מגיעים לייעוץ נישואים ללא נשותיהם נובעת מהחלטה אמנותית, מרעיון, מסקרנות לבחון סיטואציה כזו, מהשתעשעות במחשבה, או על מנת שלא להעלות על הבמה נשים וגברים יחד?
"מגבלות אמנותיות באות על מנת לייצר בחירות. כשאנחנו באים ליצור משהו, עושים בחירות מסיבות שונות, כמו טעם, למשל, וגם בחירות מתוך כך שנוח לנו להופיע בצורה נפרדת. גם זו בחירה. אז לא נדבר על מגבלה חיצונית, נדבר על בחירה שאדם יוצר עושה, שעל הבמה באה לידי ביטוי. אין יצירה שהיא לא תוצאה של בחירה, והבחירה היא חופשית. זאת אומרת, אני יכול לבחור שמתוך האדם שאני, נוח לי יותר להעלות על הבמה נשים וגברים באופן נפרד.
"בעיניי, המגבלות, כפי שאת קוראת להן, מייצרות מיקוד, ובמקרה הזה, אנחנו כן הלכתיים, אבל אלה אנחנו, אלה לא מגבלות ההלכה. אם אדם רוצה משהו ולא עושה אותו בגלל סיבה חיצונית, אז הוא פוגע באמנות. לעומת זאת, אם אדם לוקח על עצמו להתבטא בצורה מסוימת מתוך חופש בחירה, זו אמנות. כשאני מצייר נוף מבלי לצייר שמיים, למשל, או אדמה, זו בחירה".
אחת מן ההצגות המועלות במסגרת עונת החורף של התיאטרון, הנפתחת כעת, היא הצגה בשם "מעורבות", העוסקת בנישואים בין נשים יהודיות וגברים מוסלמים. הנושא הוא אחד השנויים ביותר במחלוקת והמדוברים ביותר מבין אלו שעלו לאחרונה לסדר היום החברתי, עת חתונתם של מורל ומחמוד עוררה עניין רב בקרב הציבור וחוללה סערה גדולה. ארגון להב"ה התנגד לקיום החתונה וניסה למנוע מבני הזוג להינשא זה לזו, בעוד שאזרחים חילוניים רבים התקוממו נגד הארגון והביעו תמיכה בזוג. זוהי דוגמה מרתקת לאופן בו סוגיה חברתית-תרבותית ודתית נדונה בקרב קהלים שונים בפלטפורמות דיון שונות.
"הסיפורים שאספנו לצורך ההצגה", מספר לובר, "הם של נשים שרצו להיחלץ מן הנישואים והבעל שלהם לא נתן להן, ולכן היו צריכות להיעזר בארגון 'יד לאחים'. חשוב להדגיש שזה לא ארגון שמתנגד לחתונה שבה שני בני הזוג רוצים להתחתן, מדובר כאן בנשים שנכנסו למערכת נישואים שהן אינן רוצות בה.
"אנו חושבים שהתבוללות, כל התבוללות, בין אם זה עם אחמד ובין אם זה עם צ'אנג, היא בעייתית", הוא אומר, "בשל הרצון לשמור על ייחוד של עם קטן מאוד, שכמעט נכחד בשואה. תראי, אם היינו פועלים בארה"ב, סביר להניח שהיינו עושים הצגה על התבוללות עם אמריקאים – אין לנו שום דבר נגד ערבים, יש לנו בעיה עם נישואים מהסוג הזה.
"אני חושב, באופן אישי, כמובן, שבארץ, נישואים עם ערבים יוצרים מצב בעייתי, משלוש סיבות: קודם כל, מהצד הדתי, של מסורת שאוסרת להתחתן עם אדם שאינו מן העם היהודי; חוץ מזה, מדובר בעם שנמצא איתנו במלחמה ארוכת שנים, וקשה לזוג מעורב לא לקחת את המלחמות האלה אליהם הביתה; והדבר השלישי הוא הבדלי תרבות, כי בחורה רגילה ממוצעת שמתחתנת עם בחור ערבי ממוצע, תגלה שבתפיסת המקום של האישה בבית היא נמצאת במקום מאוד בעייתי – היא לא תצא לעבוד ולפתח לעצמה קריירה, תהיה אי שוויוניות בבית. כל הדברים האלה יוצרים פער תרבותי מאוד קשה.
"אגב, זה לא שכל ההתנגדות להתבוללות באה מכיוונם של ארגונים כמו להב"ה, מאז ומתמיד הציונות התנגדה להתבוללות, וראשי הציונות, החילוניים שבהם, התבטאו באופן גלוי וחד משמעי נגד התבוללות. עד היום, העם היהודי שם הרבה מאוד כספים בחינוך יהודי ובמניעת התבוללות. כספי המיסים של כל אזרחי המדינה מושקעים בזה – גם אלו שהיו בעד החתונה של מורל ומחמוד, וגם אלו שהיו נגד. הכספים של כולם הולכים גם למלחמה בהתבוללות".
אנחנו מדברים כאן על פערי תרבות. מה עם הפער שבין התרבות הישראלית לתרבות היהודית? הבעת מורת רוחך מכך. האם אתם מוצאים לנכון להעלות הצגות שאינן באות מן העולם היהודי, תוך פרשנות הנובעת מן העולם הזה?
"עשינו את זה בעבר", משיב לובר. "עשינו את 'מעגל הגיר הקווקזי' ועוד כל מיני הצגות, אבל אני לא רואה בזה את עיקר העבודה שלנו. כל עוד יש הצגה שמתחברת באיזשהו מקום ליהדות, אין לי בעיה להעלות אותה, זה לא שיש לי התנגדות פנימית להצגות כאלה, יש אוצר נפלא ומעניין של תרבות כללית, כמו הצגות מתקופת יוון העתיקה. אני פשוט לא עוסק בזה, וזה פחות מעניין את התיאטרון שלנו ואת היוצרים שהתקבצו אלינו. יותר מעניין אותם לנסות לפענח ולתרגם לבמה את העושר שבמקורות.
"אני חושב שעיקר העניין", הוא מדגיש, "וצריך לעשות על זה ועדת חקירה, זה הבורות חסרת התקדים שיש לישראלים שגדלים בארץ בכל הנוגע לתנ"ך, למשל. אני לא מדבר על קיום מצוות, שזה דבר בפני עצמו, אני מדבר על מי שמכיר את התרבות שלו, שהתרבות שלו קרובה אליו, שהיא מעוררת בו געגועים ותחושה של בית.
"אנחנו, בלי להתיימר, ובלי גאווה, ובלי ניסיון לחנך, מנסים לקרב לתרבות הזאת בצורה של במה, של תיאטרון. יש אוצרות רוח רבים ביהדות, ולכן לדעתי זה פספוס מאוד גדול. כשמדובר בתרבות שהיא אבן יסוד של כל תרבות מערבית, דווקא אצלנו יש בורות, עד כדי כך שאנשים לא יודעים איפה למקם את יוסף בתנ"ך. והבורות הזאת, אני חושב, היא תולדה של הציונות החדשה - הציונות, או ציונים מסוימים, עודדו לזרות של התרבות הזאת".
"יחד עם זאת, אני חושב שהיום יש חזרה למקורות בהרבה מאוד רבדים, במובן של תוכן ולא במובן של קיום מצוות, וזה כרוך בהרבה שינויים, בהרבה למידה ואפילו בקצת השתוקקות, ואת הדגל הזה אנחנו הרמנו. כיום יש לנו בתיאטרון מסגרת של בית מדרש, שבו אנו מפתחים שיטה ללמוד את התנ"ך - זו מסגרת בה דתיים וחילונים לומדים יחד, לוקחים קטע מסוים מהתנ"ך, לומדים אותו במשך תקופה ואחר כך הוא עולה. דבר כזה, לא היה קורה לפני 15 שנה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם