אנחנו על הַמַפִית: טל ברודי קולע לסיר
שנים של פחד ממחבתות הגיעו לסיומן כשטל "אנחנו על המפה" ברודי, החליט להתגבר ולהיכנס למטבח במסגרת "הצילו, אני לא יודע לבשל". התוצאה: פסטה לא רעה והמון מילים חדשות בעברית שהוא ישמח להמציא עבורכם, אם רק תראו לו היכן נמצא המזווה
בואו נודה על האמת. לראיין את טל ברודי זה ממש לא כמו להיפגש עם עוד סלבריטאי, או לשוחח עם כוכב ריאליטי שמחר ייעלם אל תהום השכחה במגירת ההוא–שכבר–מי–זוכר–איך–קוראים–לו. כאן מדובר בטל ברודי. ט–ל ברודי. גופייה מספר 6 "אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה - לא רק בספורט, בהכול" ברודי.לפגוש את טל ברודי זה קצת כמו לצאת למסע אחורה בזמן. נס באדלונה, ראש הממשלה לוי אשכול ושר הביטחון משה דיין יושבים ביציעים, שידורי ערוץ 1 בימי חמישי, רחובות ריקים, וקבוצה אחת צהובה ששמה אותנו על המפה. טל ברודי היה שם כסטודנט צעיר שהחליט לוותר על החלום האמריקאי ועל ה–NBA ולעשות ציונות. "באתי לארץ בשביל הכדורסל, ונשארתי בגלל שראיתי מה הכדורסל עושה למדינה", הוא מסביר השבוע בראיון למוצש.
עוד כותרות ב-nrg:
צפו: רובי וויליאמס מכריז בעצמו על הופעה בארץ
ערוץ 20 החדש: מלא תוכן, חסר טלוויזיה
פולישוק: מהומה רבה על לא מאומה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
המושג ציונות אולי נשחק עם השנים, אבל ברודי מודל 2014, בן 71 - אבל צעיר במראה וברוח - נותר ציוני נלהב. בשש השנים האחרונות הוא משמש כ"שגריר של רצון טוב" מטעם משרד החוץ, כולל עשייה הסברתית למען המדינה. "בכל בוקר אני קם בחמש וחצי, ועד לשעה 11:00 אני עובר על כל העיתונים באנגלית, מוצא כתבות חיוביות שמראות מה קורה אצלנו ומפיץ בדף הפייסבוק שלי וברשימות תפוצה שמגיעות בסופו של דבר למיליוני אנשים".
הוא נפגש עם תיכוניסטים ומגייס אותם למאמץ ההסברתי ברשתות החברתיות, נפגש עם קבוצות של מובילי דעת קהל מלאומים שונים בארץ ובחו"ל, מרצה בפני סטודנטים ברחבי ארצות הברית ומחזק קהילות יהודיות שסובלות מאנטישמיות באירופה. כשהוא מספר על פעולותיו בזירה ההסברתית, עיניו נוצצות. "ההסברה, זה גביע אירופה שלי", הוא אומר.
לא בא לך קצת לנוח?
"הייתי בן 34, צעיר מקבלי פרס ישראל (על "תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה", ת.פ), לידי ישבו רק אנשים מאוד מבוגרים, ולא יכולתי להאמין שאני מקבל את פרס ישראל בירושלים, עם נשיא המדינה. מבחינתי זה היה לקחת את הפרס וללכת קדימה עם התרומה לציבור. יש כדורסל, אבל כדורסל אי אפשר לשחק כל החיים. תמיד לקחתי על עצמי פרויקטים ויוזמות. בכלל, אני מאמין שמי שעסוק, אין לו זמן לשטויות בראש".
כאחד שבחר לעלות ארצה, מה דעתך על מחאת המילקי שהתרחשה לאחרונה?
"הייתי בכל העולם ואני לא מבין מה יש לישראלים לחפש בברלין. זו מחאה על יוקר המחיה שאפשר לנהל אותה מכאן. אני לא יכול לשפוט אנשים עם בעיות כלכליות, אבל לא צריך להמליץ לאנשים שלא היו אף פעם בברלין לעבור לשם כי חייהם יהיו טובים יותר ולתת להם לחשוב שהכל שם ורוד. זה לא מציאותי. אפילו אם הם יעשו כסף ויצליחו, איזה ערך וסיפוק יהיה להם בחיים? מה הם יכולים לתרום שם? פה זה המדינה שלנו".
לפני כמה חודשים לקח ברודי הפוגה קלה ויצא לעשות לביתו. כלומר, לאשתו. כלומר, האיש שלא חשש מצסק"א החליט להילחם בפחדים הכי עמוקים שלו ולנסות להיכנס למטבח ולהכין חביתה. את התוצאה ניתן לראות ב"הצילו! אני לא יודע לבשל" (מוצ"ש ב–21:00, ערוץ 2, "קשת") תוכנית בישול קצת אחרת, שבה עשרה מפורסמים נטולי ידע בסיסי בקולינריה מתנתקים מחייהם ומנסים ללמוד להפריד חלמונים וחלבונים. ברודי, יש לציין, הפך במהירות לכוכב–על גם בתוכנית הזאת. הקלילות שבה הוא לוקח את עצמו, ההומור ולא מעט מילים חדשות שהכניס ללקסיקון השפה העברית, עשו את זה במהירות.
"אם יש משהו שהיה הכי רחוק ממני זה בישול", הוא מחייך. "מאז ומתמיד האוכל היה לי על השולחן ולא היה לי זמן או רצון להתעסק בזה. כשהציעו לי להצטרף לתוכנית, תרצה אשתי רצתה שאלך, ואני חשבתי שזה יכול להיות כיף, רק קצת חששתי מהשפה. שיגידו לי 'קח את הלקקן' ולא יהיה לי מושג מה זה. או כשלא ידעתי מה זה מזווה או איך אומרים את זה. כשאמרו בהתחלה 'לכו למזווה' הייתי צריך לחכות כדי לראות לאן כולם הולכים".
בכלל, אחרי כל השנים בארץ העברית עדיין לא קלה לך.
"כשהגעתי לארץ ב–1966 תכננתי להיות פה רק שנה, ולכן לא למדתי עברית באולפן. באותה שנה מכבי התאמנו רק פעמיים בשבוע והיה לי זמן, אבל השקעתי בתואר שלישי באוניברסיטה. מאוחר יותר, כשהחלטתי להישאר בארץ, כבר לא היה זמן. גם היום יש לי דברים חשובים יותר לעשות".
מפריע לך שצוחקים על זה?
"לא. לו הייתי יודע עברית, זה היה מפריע לי. גם החיקוי שעשו לי ב'ארץ נהדרת' לא הפריע לי. אפילו פעם אחת כשבאתי להרצות בארצות הברית בפני נשים ישראליות, הראו חיקוי שלי ב'ארץ נהדרת' וכולן צחקו, זה היה מעולה, הקרח מיד נשבר".
אם ברודי סיים בהצלחה את לימודיו באקדמיה לבישול נדע רק בתום העונה. בינתיים אפשר לגלות שהוא כבר אינו מדיר את רגליו מהמטבח ומכין פרנץ' טוסט לנכדים.
מה הדבר הכי חשוב שלקחת מטירונות המחבתות?
"יצאתי מלא הערכה לאשתי. אף פעם לא הבנתי כמה זמן והשקעה לוקח להכין ארוחה. כל החיים שלי הכול היה מסודר, ופתאום כשהייתי צריך לעשות זאת בעצמי, הבנתי. כל הכבוד לה! היום אוכל גם הפך עבורי לעוד נושא שיחה. כשהולכים לחברים או כשבאים אלינו לארוחה, אני יכול להתעניין אם שמו במאכל פטרוזיליה, קצת שום, כוסברה או צנוּן, זה מעניין".
אתה אייקון, לא חששת שתדמיתך תיפגע?
"הלכתי למקום שאני הכי לא טוב בו, כי רציתי ללמוד משהו חדש ולהתקדם. החיים, כמו הספורט, הם תחרויות ואתגרים, ושום דבר לא יכול לשנות את הרקורד שלי, מה גם שבתוכנית עוברים מסרים חיוביים. אנשים התרגלו לראות בתוכניות ריאליטי כאסח, חוסר פרגון והשמצות בין המתמודדים. כאן היה בינינו הרבה פרגון ועזרה הדדית".
אתה חש בשינוי ברחוב, מאז שהתוכנית משודרת?
"בהחלט. אם פעם הייתי מגיע למקום והורים היו שולחים אליי את ילדיהם, היום הילדים מבקשים מההורים לגשת. זו הפתעה שדור הסלפי מכיר אותי והגילאים ירדו לאלה של נכדיי. כל חיי הסתדרתי עם הפרסום ואני רואה זאת בעין יפה. אני זוכר איך גם אני רציתי לקבל חתימות ממפורסמים, כשעוד לא היו לנו אייפונים".
טל (טלבוט) ברודי נולד בניו ג'רזי לאם אמריקאית ואב ממוצא רוסי–פולני, שהיה אחד המהנדסים שבנו את תחנת הכוח רוטנברג, ולאחר מכן ירד לאמריקה. "גדלתי בבית יהודי, אמא שלי שמרה כשרות עד יומה האחרון בגיל 103 והלכנו לבית כנסת בחגים. אמנם פה בארץ אתה או דתי או לא, אבל אף פעם לא אהבתי הגדרות. אני עושה את שלי, אני מאמין ומסורתי מתוך היותי יהודי ואני מרגיש טוב עם עצמי".
מאז ותמיד כדרר ("באמריקה, במקום שבו גדלתי, בכל פינה היה איפה לשחק כדורסל") ובגיל שמונה כבר שיחק בשלוש ליגות."ליגת ילדים ביום ראשון, ליגת המשטרה בשבת וליגת המרכז הקהילתי באמצע השבוע". את ישראל הכיר בעיקר מסיפורי התנ"ך. "למדתי בסנדיי סקול על יוסף, משה וגמלים", הוא מחייך. "רק כשהגעתי בשנת 65' למכביה, גיליתי פה את החיים החברתיים ובטיולים התוודעתי לתרבות ולהיסטוריה המשותפת".
בזמן המכביה ניגשו אליו אנשי מכבי עם הצעה שקשה לסרב לה. "הם ביקשו שאבוא לשחק כאן. אמרו שהמדינה במיתון, שאנשים לא מחייכים, שמאוד קשה כלכלית עם החרם הערבי ושקבוצת כדורסל ישראלית מעולם לא עברה את השלב הראשון בגביע אירופה".
לא נשמע מאוד משכנע.
"הם אמרו, 'אם אתה בא לשנה אתה יכול להביא אותנו למקום אחר, לשנות'. זה עבד. האתגר מאוד דיבר אליי".
באותה שנה נבחרת ב"דראפט ה–NBA" במקום ה–12 וויתרת על זה ועל הכסף הגדול כדי להצטרף למכבי תל אביב".מתחרט לפעמים?
"כל שנה כשאני נוסע ל–'NBA אולסטאר וויקנד' שואלים אותי את השאלה הזו, ואני תמיד עונה את אותה התשובה. לו לא הייתי יודע מה אני הולך לעבור ב–48 השנים שאני במדינה, בוודאי שהייתי לוקח את הכסף. אבל היום, אחרי כל מה שעברתי, אז אני לא מתחרט. עברתי כאן הרבה דברים מאוד מיוחדים".
בעונתו הראשונה והסנסציונית במכבי בשנת 66/67 ("זו השנה שהייתה לעמוד התווך של הכדורסל הישראלי") הוא לא האמין להיכן הגיע. "תנאי המשחק היו קטסטרופליים. האולם שממנו באתי באמריקה הכיל 16 אלף מקומות, וכאן הגעתי למשחק אחד שבוטל בגלל סופות חול, ומשחק אחר שבוטל בגלל הגשם. שיחקנו בקור וחדרי ההלבשה היו זוועה. לא היו פה תנאים נורמליים, אבל התאפקתי כי באתי לשנה עם מטרה לעשות שינוי".
השינוי אכן התרחש, אך בדרך משהו השתנה גם בו. "ראיתי מה הכדורסל עושה לא רק בתוך המדינה, אלא גם מה זה עושה ליהודים באירופה, את ההתרגשות והגאווה. היינו מגיעים לערים שונות והסתכלו עלינו כגיבורי–על, קבוצה יהודית שבאה ויודעת ספורט ומתמודדת מול הקבוצות המקומיות. זה עשה לי משהו. לא אשכח כשזכינו בשנת 2001 בגביע אירופה בצרפת, והקהילה היהודית הייתה מאושרת. הם באו אלינו עם דגלוני ישראל וכיפות על הראש. באותם ימים בהרבה מקומות לא העזו ללכת עם כיפה. זה היה דבר נדיר ואתה מרגיש טוב כשאתה חלק מזה".
בשנת 1977 זכתה מכבי תל אביב לראשונה בתולדותיה בגביע אירופה לאלופות. זו גם הייתה השנה שבה צסק"א אכלה אותה והמשפט של ברודי עם תום המשחק הפך למטבע לשון. "כשחזרנו לארץ וראש הממשלה דאז רבין קיבל אותנו בלשכתו, הוא אמר כמה זה היה חשוב מורלית למדינה. זה היה הרגע שהבנתי שזה לא עוד משפט שאמרתי. דיברתי מהלב, מההתרגשות מהדגלונים, מההורה על המגרש, יצא 'אנחנו על המפה ונשארים במפה, לא רק בספורט, בהכול'", הוא מצטט את עצמו כשאנחנו יושבים שנינו על קפה וביסקוויטים, וזה נשמע בדיוק כמו בימים ההם.
כשאתה יושב בקהל, כמו עכשיו למשל כשחזרת ממשחק הידידות בקליבלנד בין קבוצת ה–NBA של דייויד בלאט למכבי, לא מדגדג לך לעלות על הפרקט?
"כל הזמן, אבל יש את המציאות של החיים ואי אפשר לשחק כדורסל עד 120. אי אפשר ללכת אחורה, רק קדימה".
עם מי היית רוצה לשחק אחד על אחד?
"עם הנשיא אובמה".
הוא נשוי לתרצה ("26 שנים"), סוכנת ביטוח, ולהם שלושה ילדים (שניים שלו ואחת שלה מנישואים קודמים) ושישה נכדים. כשברודי מדבר על נעה, מאיה, יונתן, עדן, הילה והדסה, הוא נמס. "איזה סבא אני? שאוהב את הנכדים. אני אוהב שהם באים אלינו ואוהב לראות אותם. עכשיו יונתן (5) והילה (11) משחקים כדורסל בכפר סבא, עדן (9) רוקדת ג'אז וגם מאיה (9) רוקדת. הם כל פעם מנדבים אותי לבוא לבתי הספר שלהם לדבר על ספורט ובריאות".
בתה של תרצה חוזרת בתשובה, איך אתה מסתדר עם זה?
"אנחנו לומדים. לא מפריע לי ללכת לאכול במסעדות מהדרין, להזמין במיוחד אוכל בשבילם או לאכול בכלים חד פעמיים. אבל אני חושב שגם במסגרת של חזרה בתשובה, הדבר הכי חשוב הוא לשמור על המערכת המשפחתית.
"מפריע לי שאם יש מפגש משפחתי הם לא יבואו, כי מישהו אולי לא יהיה לבוש מספיק צנוע. או שעשינו יום הולדת בעין גדי והם לא הגיעו כי הוא צריך לשמור על העיניים. אמרתי לו ש'אם יש מישהי מאה מטר ממך בבגד ים אל תסתכל, תהיה באזור שלך'. מאוד חשוב לי שהמשפחה, הילדים והנכדים יהיו ביחד".
ברודי כאמור, כבר בעשור השמיני לחייו, אבל בלי גוגל באמת שקשה להגיע למסקנה הזו. הוא זורם, מצחיק, קליל, נראה נהדר ובנוי לתלפיות. וחוץ מזה, הוא נחמד במציאות בדיוק כפי שרואים בטלוויזיה.
מה הסוד שלך?
"אני מאוד אוהב עוגות, מנות אחרונות ובכלל מתוקים, אז אני חייב ללכת לפחות שלוש פעמים בשבוע לחדר כושר. הליכון, אופניים, קצת משקולות ומתיחות. אני עולה על המשקל פעמיים ביום, בבוקר ובערב, אם אני עובר את המשקל של 92 קילו, אני הולך לחדר כושר, או מפסיק לאכול", הוא צוחק. "אני תמיד אומר שמי שמתעסק בדברים יפים ומרגיש טוב בפנים, יש לו חיים ארוכים יותר. אני ישן טוב בלילה, קם בבוקר עם מטרות ויודע מה אני הולך לעשות. אני תמיד עסוק. אני מייחל שאלוהים ייתן לי בריאות ושאוכל להמשיך בעשייה. כל עוד אוכל לעשות, אעשה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם