מה הביא את קרני פוסטל לבחור בצ'לו?

הגברת הראשונה של הצ'לו חברה ליוצר רועי ירקוני לפרויקט שהוליד מיני אלבום שיצא בנובמבר הקרוב. עם יציאת "הלכתי", הסינגל הראשון מתוכו, ולקראת הופעה מיוחדת בפסטיבל הפסנתר, קבלו את תחנות התרבות של קרני פוסטל

nrg תרבות | 4/11/2014 13:04

רועי ירקוני מוכר במיוחד בתור הקלידן של להקת נקמת הטרקטור וגם כמנהיג ההרכב פאניק אנסמבל; קרני פוסטל מוכרת בזכות שיתוף הפעולה ארוך השנים שלה עם אסף אמדורסקי, כחלק מההרכב ביקיני וכמובן כצ'לנית מבוקשת בסצנת הרוק והאינדי המקומית.

מה הביא את פוסטל לבחור בצ'לו ומתי הבינה שלא תוכל להסתפק במוזיקה קלאסית? לרגל הוצאת מיני האלבום המשותף של ירקוני ופוסטל שיקרא "רחוק מדי", הסינגל הראשון מתוכו "הלכתי" והופעה מיוחדת בפסטיבל הפסנתר ב-7.11.14 במוזיאון תל אביב, מספרת קרני פוסטל על תחנות התרבות בדרכה להצלחה, מילדות עד בגרות.

עוד כותרות ב-nrg:
•בייבי בום: הריאליטי עולה על כל דמיון
• סטיב בושמי חוזר לתחנת מכבי האש
• קאט סטיבנס מצוין גם כיוסוף איסלאם
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

קרני פוסטל ורועי ירקוני דין אהרוני

פינה באוש

כשהייתי בערך בת 14, אבי פנחס, אמרגן בזמנו, הביא לארץ את פינה באוש ולהקתה עם העבודה ״ציפורנים״.

עבודתה של באוש מיוחדת במינה בזכות שפת הריקוד המיוחדת שלה שכוללת הרבה תנועות פשוטות ויומיומיות, מינימליסטיות ומונוטוניות. הבמה היתה שזורה בציפורנים והתלבושות, כמו השפה התנועתית, כמעט יומיומיות אך מעט מוגזמות. המוזיקה בה השתמשה היתה מיוחדת ומרתקת וכמו כן תמיד הקפידה על ווליום מאד חזק. הבמה עטפה את הרקדנים והמוזיקה עטפה את הבמה. אני חושבת שאז הבנתי שאהיה חייבת לשלב את התעסקותי במוזיקה עם מדיות אחרות. המוזיקה כשכבה נוספת וחשובה למימד אחר.

ובאמת נפלו בידי הזדמנויות שונות ומגוונות, כתבתי מוזיקה למחול, תאטרון, ווידאו ארט וסרטים. חווית העבודה עם כוראוגרפים ובמאים מעניינת מאוד.

צוותא - שחרית 11:11

לדעתי הסדרה קיימת עד היום. בכל אופן, כשהייתי קטנה, מדי שבת בשעה 11:11, היו נערכים קונצרטים קאמרים בצוותא תל אביב, מדואו ועד קוורטטים. זכורים לי כמה וכמה קונצרטים ובמיוחד אחד מהם בו הופיעו עוזי ויזל הצ׳לן וארנן ויזל בנו. אני די משוכנעת שקונצרט זה גרם לי לבחור בהיותי בת שבע וחצי בצ׳לו.

אני בטוחה שמהלך חיי היה שונה לחלוטין אם לא הייתי מנגנת.

פריז טקסס

סרטו של וים ונדרס מ-1984. חוץ מזה שזה אחד הסרטים היפים שראיתי, אני חושבת שזו פעם ראשונה שהבנתי את מהותה ומקומה של המוזיקה כפס קול. במקרה זה מבוססת המוזיקה שהיא גיטרה קלאסית בלבד, על שיריו של וילי ג׳ונסון - זמר בלוז עיוור שחי בשנות ה-20. המוזיקה מינימלסטית מאד וחוזרת על עצמה.

ב-15 השנה האחרונות אני כותבת גם לסרטים, בעיקר דוקומנטרים. אין לי ספק שפס הקול הזה השפיע על כתיבתי מאד ויותר מזה על ההבנה שלי של מינון וביטוי מוזיקה לסרטים.

הפינגווין

כשהייתי בת 15 והתחלתי לצאת לבלות, הגעתי למועדון הפנגווין. השנה היתה 1986, אותה שנה בה הצטרפתי לdxm - להקה שפעלה בשוליים הקיצוניים של המוזיקה בתל אביב. מוזיקה תעשייתית ומאוד אפלה, הקצנה של הניו ווייב האנגלי. סולן הלהקה היה יריב אלטר שקפץ אל מותו לפני מספר שנים.

החברות בלהקה והערבים במועדון חידדו לי הרבה קונספטים של אסטטיקה וטעם מוזיקלי. קוד הלבוש קרץ לי מאוד, או יותר נכון לומר - מצאתי את עצמי לחלוטין בתוך בליל השחור הזה, וסיכות הביטחון והמוזיקה שניגנו שם השלימה לי תמונה רחבה יותר שחציה היה תחום המוזיקה הקלאסית שממנו הגעתי. אז הבנתי שהרמוניה ומלודיה מאד חשובות אבל היה חסר לי הקצב, זה שנתנה מכונת ה-8.0.8 והארפיג׳ים של האוברהיים והג׳ונו.

אני חושבת שאז הבנתי שאני לא יכולה לוותר על הצד המוזיקלי הזה ולכן לא אוכל לעסוק רק במוזיקה קלאסית.

מתוך התערוכה ''רוק בשחור'' מירי דוידוביץ'

לאה גולדברג

המשוררת האהובה עלי.

יש טקסט אחד שלה ״שיר אהבה מספר עתיק״, שהולך איתי כבר מימי התיכון. בסוף הוא גם הולחן ונכנס לתקליט הסולו שלי.

קראתי רומנים שלה ואת כל שיריה. יש ספר מופת שאני מאוד אוהבת, ״בין סופר הילדים לקוראיו״ - ספר המדבר על עולמו, השקפותיו ואחריותו של סופר הכותב לילדים. כל כתביה תמיד מרגשים אותי. היא בעלת חוש הומור, מאוד אנטלגנטית ולדעתי אלופת החריזה. הראיה שלה של סיטואציות ותמצותן מופלא ומיוחד במינו.