ראשי » תרבות » במה

אמנות ההישרדות של יחזקאל לזרוב

עם מועמדות לפרס תיאטרון הפרינג', הצגה חדשה ותערוכה רב תחומית בבית הספר שהקים, יחזקאל לזרוב מרגיש שאמנות צריכה להיעשות מתוך יצר הישרדות, אימפולסיביות ורגש ורוצה להמשיך ולבלוע את עולם היצירה בביסים גדולים

"אני יכול לספר לך שאת 'איגלו' התחלתי לכתוב בזמן ששיחקתי את אלכסנדר פן ב'היה או לא היה'. היו לי 20 שניות על הבמה שאני יושב על הרצפה וכותב משהו, ואסור היה לי להוריד את העיפרון מהדף", מספר יחזקאל לזרוב על ההצגה שכתב וביים ועבורה הוא מועמד לפרס במאי השנה בטקס 'קיפוד הזהב' שייערך ב- 14 בחודש. "אז במקום לכתוב ג'יבריש, זה מה שכתבתי. יש לי בבית ערימה של 450 ניירות, כמספר ההצגות, שאני שומר עליה עד היום, ויש בה משפטים, רעיונות וסצנות שהתחלתי לכתוב בזמן ההצגה. הייתי חוזר הביתה וממשיך לכתוב את הסצנה שהתחלתי לכתוב על הבמה. זה היה מאוד כיף בשבילי, וזה נוצר מתוך אילוץ, תחשבי איזו מתנה גדולה זאת", הוא אומר בהתרגשות, המתחלפת בנימה מהורהרת, כאשר אני שואלת אותו על תהליך היצירה של ההצגה.

עוד כותרות ב-nrg:
איך מתמודדים עם אובדן של ילד?
אלמנטרי: לא רעה בשביל סדרת נוסחה
מאשת בידור לדובי אנושי: צופית גרנט מוכרת קלישאות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
 
"כשאתה כותב מחזה, יש את השלב הארוך מאוד והמענה עד דימום של הכתיבה", הוא אומר. "וזה בכלל לא משנה כמה שנים אתה במקצוע ולא משנה גם כמה אתה מכיר תיאטרון, שלב הכתיבה לגמרי תלוש ומנותק מהחוויה הפיזית של הדבר הזה.

"זו הפעם הראשונה שכתבתי מחזה שהוא עם סיפור של התחלה, אמצע וסוף. עד אז, דברים שכתבתי היו הרבה יותר אסוציאטיביים במהות שלהם. פה החלטתי לכתוב סיפור שבתוך הסיפור עצמו יש מסרים, יש מעברים ועליות בדרגת הפנטזיה והדמיון, כך שבאיזשהו שלב המחזה מקבל תפנית והופך להיות סוריאליסטי כמעט. הגרעין הרגשי של 'איגלו' נע על ציר של זמן, יש בו שני ילדים שהופכים להיות מבוגרים ודמות אחת עוקבת אחרי השנייה מילדות, ומנסה להציל אותה ממשהו שקורה בהווה.

"כל המהלך של הכתיבה היה לי מאוד מאוד מורכב ומאוד קשה ולקח לא מעט זמן. הייתי עם הרבה הפסקות בתוך הדבר הזה, חזרתי והלכתי וחזרתי והלכתי. המחזה מדבר על הדחקה של כאב, הדחקה של טראומה, וזה היה אתגר מבחינתי - איך תופסים את זה, איך מתרגמים בכלל תחושה כזאת של הדחקה לתהליך הכתיבה. כל האלמנטים האלה הפכו את מהלך היצירה לסופר-רגשי עבורי".

באיזה מובן? התהליך העניק לך הזדמנות להתבוננות עצמית, למציאת המקומות שאתה עצמך הדחקת בך?

"לגמרי. אחד הדברים שאני כל הזמן עושה עם עצמי בבדק הבית האישי שלי, הוא לבדוק איפה אני ממוקם ברמת ההתמודדות שלי עם היומיום שלי ועם העבר. זה משהו שאני כל הזמן עליו, ואם יש משהו שמפחיד אותי זה להיות בהדחקה – להדחיק רגשות, להדחיק רצונות שיש לי, וזה שאני כל הזמן מספיק לעשות הרבה דברים, זה מפני שאני לא יודע לדחות ולדחוק ולהדחיק רגשות ורצונות שלי. אז על אחת כמה וכמה, כל כאב שהיה חלק מהילדות שלי או כל כאב שקשור לדברים שחוויתי במהלך השנים, תמיד עובר תהליך של מעבדה. תמיד. וגם חשיפה. זה במילים יפות", צוחק לזרוב. "במילים פחות יפות, זה הרבה בכי. אני עובר את זה קודם כל בחוויה האותנטית של זה, אני לא מעביר את זה ישר לניתוח, אני קודם כל צריך לחוות את הכאב הזה".

אם כך, היצירה ממלאת תפקיד תרפויטי עבורך.

"נכון. לגמרי. אני מרגיש מאוד בר מזל שהמחזה עלה ושעברתי את התהליך הזה איתו, וזה לא היה משהו שהיה ברור. גנזתי אותו לתקופות לא קצרות, התחלתי, הפסקתי, אנשים התחלפו בדרך, והלידה הייתה מאוד ארוכה וקשה ומתישה. הפחדים שנלוו לזה היו באמת ממש קשים, הרגשתי שאני מעלה כאן משהו לא פשוט, שבמקום מסוים, עשויים שלא לסלוח לי עליו. כמעט עד הרגע האחרון רציתי שהדבר הזה לא יעלה.

"ובסוף זה עלה. כשהגיעה ההצעה מפסטיבל ישראל, וזה הפך מרעיון לפרקטיקה, ניגשתי למלאכת הבימוי, ונוצרה בעיה חדשה. שאלתי את עצמי – איך אתה מוצא עכשיו את השפה של השפה שאתה המצאת? בגלל שהכתיבה הייתה רגשית מאוד בשבילי, הבנתי שאם לא אתנתק מתוך הדבר הזה שיצרתי ואגש אליו כבמאי שניגש למחזה, אפספס את הדבר הזה לחלוטין. אז התחלתי להשתעשע עם זה כבמאי ונחשפתי למחזה מזווית אחרת לגמרי, וזו הייתה חוויה לגמרי אחרת.

"גיליתי שאנשים צחקו ובכו מזה כמו שאני צחקתי ובכיתי בתהליך ובסופו של דבר זה היה ניצחון גדול בשבילי מבחינתי, מעצם זה שהסכמתי לדבר הזה לקרות. וכמובן שבדיעבד צחקתי על עצמי על כמה שהיה קשה לי עם זה", הוא מחייך.

זה פרץ בך סכר מסוים?

"זה פתח אצלי איזשהו מקום, זה העלה אותי עוד שלב בדרגת האומץ, ונתן לי פרספקטיבה אחרת על עצמי ועל העשייה עצמה. אני חושב שאם לא הייתי מתגבר על זה, הרבה דברים אחר כך לא היו קורים לי".

הרבה דברים קורים ללזרוב בימים אלה, אחד מהם הוא החזרה לבמה לאחר היעדרות ממושכת ממנה, ב'הנפש הטובה מסצ'ואן', שעלתה ביום שני האחרון ב'גשר'.

"זו הייתה הצעה מאוד מפתה שקיבלתי מיבגני אריה, אחרי שמונה שנים שלא שיחקתי בהצגה שלו, ובכלל, אחרי תקופה מאוד ארוכה של אולי יותר משנה, שבה לא שיחקתי בכלל ולא עליתי על במה. והאמת היא שמאוד נהניתי לא לעלות על במה תקופה ארוכה", הוא מודה. "בתחילת החזרות היה לי קשה, זה לא היה ברור מאליו מבחינתי לחזור לשחק ולהתחבר לזה ממקום אחר שהוא לא אני, לעבוד על דמות, על מילים שהן לא משהו שאני בחרתי. כל המעבר הזה, אחרי שנה וחצי של עבודה מאוד אינטנסיבית עם 'איגלו', עם 'נופל מחוץ לזמן', עם סרט שביימתי ועוד פרויקטים, דברים שאני בחרתי לעשות אותם, ופתאום להשיל מעליי את הדבר הזה ולהתחבר עוד פעם להיות כחומר, לקח לי קצת זמן. אבל אז חזרה עוד פעם התחושה הכיפית הזאת, וזה פשוט כיף, יש בזה משהו מאוד משחרר", הוא צוחק.

"הכרתי את יבגני הרי הרבה שנים ועבדתי איתו שנים, כך שזה לא היה מישהו חדש שהייתי צריך להתרגל אליו, והיה לנו את אותו חיבור כמו תמיד. יש לנו חיבור מקסים, יש לנו קודים שאנחנו מכירים, וזו הייתה שלוחה מאוד טבעית של המשכיות שאני אבוא ואשחק בהצגה שהוא מביים. זה משהו שאני מאוד שמח שאני חלק ממנו".

שיחקת ב'קאמרי', שיחקת ואף ביימת ב'גשר', ועכשיו, כאמור, אתה חוזר לשחק שם. ואל מול אלו יש את 'איגלו' שהעלית בתיאטרון 'תמונע'. מהו סוד קסמו של תיאטרון הפרינג' עבורך, אל מול התיאטראות הרפרטואריים?

"וואו, שאלה קשה את שואלת אותי, כיוון שגם בתיאטרון הרפרטוארי, כשביימתי את 'נופל מחוץ לזמן', מאוד השתדלתי לא לעשות את ההפרדה הזאת. יש מחשבה כזאת, שבפרינג' אתה באמת יכול ללכת אחרי האמת שלך כיוצר ולהעז להתנסות בדברים, כיוון שהם בעלי תיקון הרבה יותר רחב מכל דבר שקורה בתיאטרון הרפרטוארי, ששם יש את המשקולת הכבדה הזו של לרצות קהל, ואת עניין התקציב.

"חלק מהתגובות ל'נופל מחוץ לזמן' הופנו כלפי גשר על האומץ וההעזה על כך שאפשרו להצגה עם כל כך הרבה סיכונים לעלות על במה רפרטוארית. הדבר הכי חשוב שקיוויתי לעשות בהצגה הזו, היה לא להיבהל מעצם המעמד הזה, שעכשיו אני ברפרטוארי, ואני אמור, את יודעת, למלא כך וכך רצונות, ולשמור על האותנטיות במובן של ככה אני רוצה שזה יהיה ועל הנאמנות האישית שלי כלפי היצירה וכלפי עצמי, כמה שאפשר. ולא הרגשתי שהיה הבדל בין איך שביימתי את 'נופל מחוץ לזמן' ואיך שביימתי את 'איגלו', ככה שאני חושב שלא באמת צריך להיות הבדל - זה לא משנה אם קיים הבדל, אבל לא צריך להיות".

הצורך לרצות את הקהל, הנושא המימוני – ניכר שיש לך ביקורת על התיאטרון הישראלי.

"התיאטרון לא מעסיק אותי, מעסיק אותי מהו הדבר הבא שאני רוצה לעשות בתוך העולם הזה. יש לי את החלק שלי, שאני רוצה למלא על הצד הטוב ביותר. אני אומר לך את זה לא מתוך התחמקות, באמת - כמובן שיש לי ביקורת, אבל לצד זה גם אין לי ביקורת.

"אני אסביר - אני פשוט מאחל לתיאטרון להיות יותר נאמן לעצמו. אני אשמח לראות יותר שפה של יוצרים ולא שפה של קהל, וההרגשה היא שבמשך השנים הייתה לקהל שפה יותר מאשר ליוצר. זה מקום שהוא חולה בעיניי. בתפיסה שלי, אני צריך להשתדל להיות כמה שיותר נאמן לעצמי ולקוות שהקהל ילך אחריי, ולא להיפך. כשאתה בא ליצור משהו, בדרך יש המון הסחות, המון בורות ליפול אליהם, ככה שכשאתה נכנס לביים משהו אתה פתאום מגלה את המערכת שעומדת מאחורי הדבר הזה, מערכת שהיא לאו דווקא התיאטרון עצמו, ואז אתה כבר לא כל כך מזלזל בדברים שעושים וכבר לא בקלות יכול לצאת בהצהרות כמו 'מה קורה פה בעולם האמנות'. אתה מגלה שזה מאוד קשה לפעול, ורק מצפה מעצמך ומהיוצרים להילחם, להיאבק ולא להתכופף מול זה".

זהו חודש רב התרחשויות עבור לזרוב, עם המועמדות לפרס 'קיפוד הזהב', עלייתה של ההצגה 'הנפש הטובה מסצ'ואן' וגם פתיחת תערוכה רב תחומית בסטודיו אנקורי, פרויקט הקרוב במיוחד ללבו ובו ניגע בהמשך. אך זהו אינו חודש יוצא דופן - הלו"ז של לזרוב צפוף תמיד, והוא מוצא עצמו מלהטט בין כמה וכמה פרויקטים בתחומים שונים דרך קבע.

אני מודיעה לו נחרצות שלאחר הסיפור אודות כתיבת 'איגלו' במהלך 'היה או לא היה' ולנוכח ההתלהבות האדירה הממלאת את קולו בשעה שהוא מדבר על עיסוקיו השונים, אין לי כל כוונה לשאול אותו איך הוא עושה את זה, משום שניכר כי הוא מונע על ידי דלק של סקרנות, להט ורעב בלתי פוסק לעשייה. במקום זאת, אני מבקשת לדעת כיצד הוא מאזן בין העשייה הזו למשפחה, והוא מחייך ואומר שאינו זוכר שאי פעם התבקש להשיב על כך. אני מציינת בפניו כי שאלות מסוג זה מופנות בעיקר לאמהות יוצרות ופחות לאבות יוצרים.

"תודה לאל, יש לי שלוש בנות מדהימות", החיוך שהתגנב אל קולו מתרחב. "אבל מעל שלוש הבנות היפהפיות שלי, יש לי את אשתי, שאני חושב שהיא זו שמאפשרת את כמות העשייה הזו שאני מחויב לה. אם זה לא היה ככה, אני לא בטוח עד הסוף שהייתי מצליח לעשות את זה. זאת אומרת, השנים האחרונות תפסו את אשתי בדיוק בשלב של הלידה של הילדה השלישית שלנו וגם בשלב של חיפוש ולימודים, ויצרנו מקום שבו אני מאפשר לה את החופש ללמוד ולבחור ולעסוק במה שהיא רוצה והיא מאפשרת את כל הדברים האלו לי. אשתי בהחלט לוקחת חלק מאוד גדול בגידול הילדות. ב'נופל מחוץ לזמן', אגב, היא עיצבה את הבגדים, והיינו יחד בתיאטרון. לפעמים, בבקרים, כשאני הייתי פנוי, הייתי עם הבנות, והיא הייתה הולכת ומעצבת, וההיפך. ויש גם הרבה סבא וסבתא, את יודעת.

"זה תמרון לא פשוט עם שלוש ילדות, אנחנו משתדלים כל הזמן. בעיקר יש את השעות האלה שאני משתדל כמה שאני יכול לחזור אליהן הביתה ולהיות איתן, זה קורה אחרי הגן, בשעות שלפני השינה, מארבע עד שמונה, שעות שהרבה הורים לא מצליחים לראות את הילדים שלהם בהן, ודווקא בגלל המקצוע שלי, יש סיכויים יותר גבוהים שאני אצליח להיות איתן.

"אני חייב להגיד לך שמעבר לכל הדבר הזה, השעות שאני עובד בהן הרבה הן בלילה, כשכולם כבר ישנים. ועדיין, אני לא יכול להגיד לך שזה לא על חשבון אף אחד, אני לא אשקר לך ואומר שהכל מושלם מבחינת הטיימינג, אבל אני כל הזמן דואג לראות שהן לא בחסך, ואם כן, אז הוא קטן, והגעגוע הוא גם בסדר. הן יודעות שאבא ואמא נהנים מהעבודה שלהם, ואני תמיד אומר להן שאני מאוד מאוד אוהב לעבוד, שזה מעבר לזה שצריך לעבוד כי צריך לפרנס - אני נהנה מזה, זה חלק מהמהות שלי, ואני חולק את זה גם איתן. אגב, הן קצת מתבלבלות כבר בקשר לבמה בדיוק אני עוסק", הוא פורץ בצחוק מתגלגל. "הן כבר לא יודעות מה להגיד כששואלים אותן במה אבא עובד".

את התשוקה ליצירה ואת הרצון לגעת בעוד ועוד תחומי עשייה אמנותיים, לזרוב אינו שומר לעצמו. יחד עם אסנת הבר קוטון, מנכ"ל רשת אנקורי, הקים ביפו את סטודיו אנקורי, בית ספר שש-שנתי המיועד לתלמידי כיתות ז' עד י"ב. שם, בין כתליו של מבנה מרהיב ביופיו ומעורר השראה, הוא מעודד בני נוער להתנסות בשלל תחומי יצירה אמנותית, לצד לימוד מקצועות הליבה בדרך חווייתית ושונה.

"החלק שלי במקום הזה הוא ברמה הרגשית וברצון שליווה אותי שנים לאפשר משהו כזה לנוער ולילדים שרק מתחילים למצוא את הזרעים שלהם כאנשים, וכאנשים שאולי יהיו יום אחד יוצרים, שיש להם זיקה לאמנות או אפילו סקרנות יתר באיזושהי צורה", אומר לזרוב. "כילד, הייתה לי סקרנות כזו, והרגשתי שבמשך כל ההתבגרות שלי עברתי ממש דיכוי מצד כל הגורמים, מידי דור שחשב והאמין שאני צריך להיות בורג בתוך מערכת, ושתמיד צריך לבחור ולהתמקד בדבר אחד בלבד. וכל הזמן שאלו אותי מה אתה הכי אוהב לעשות, ולא הצלחתי להבין את השאלה הזו".

זה מתסכל, לא? כילד, אתה רוצה לנסות הכל, לראות הכל, לבלוע הכל.


"כן! וגם כמבוגר, אני רוצה לבלוע את הכל ולהתנסות בהכל, ואני חושב שהצורך הזה הוא כמעט בסיסי. תראי, היום כשאני מספר על סטודיו אנקורי, אין אחד שלא אומר 'הלוואי ובדור שלי זה היה ככה. הלוואי וכשאני הייתי תלמיד היה בית ספר כזה'. המשפט הזה חוזר על עצמו כל הזמן, ואני שמח לגלות שלא הייתי לבד בתחושה הזו. כילד, אהבתי לצייר, אהבתי לרקוד, אהבתי לשחק ואהבתי לשיר, וכל הזמן אמרו לי 'אתה צריך לבחור'. לבחור, לבחור, לבחור".

אתה מרגיש שההתפרשות על פני כמה תחומים מפרה את היצירה שלך בכל אחד מהם?

"אני רואה את זה אצלי כל הזמן - בגלל שצילמתי המון שנים, זה עזר לי גם ככוריאוגרף, וכשרציתי לשחק, זה קיבל צורה אחרת בגלל שעסקתי בכתיבה. גיליתי כמה הקשרים וההקשרים בין הדיסציפלינות חזקים, וכמה הן תורמות לי ואחת לשנייה, כי זה נבע מאותו גרעין, שיש לו זרועות והוא כל פעם מבטא את עצמו בצורה אחרת, והוא הולך וגדל ומתעשר בכל פעם שאני סקרן לגבי משהו ואני ממלא את עצמי בו.

"ולכן בבית הספר הזה, מעבר לזה שהוא מקדם ומחזק את לימודי הליבה הרגילה של תכנית הלימודים – מדעים, מתמטיקה, תנ"ך וכל הדברים האלה, הוא גם בא ומאפשר לילד להתנסות בכל תחומי האמנות – פלסטית, מחול, תיאטרון, קולנוע, מוסיקה, עם מורים שהם אמנים ברובם, שמתעסקים באמנות לא רק ממקום של הוראה, אלא גם מהמקום של עצמם. החוויה שהתלמיד עובר שם היא מדהימה. הייתה לנו אסיפת הורים, וההורים דיברו עם דמעות בעיניים, פעם ראשונה שהורים אומרים שהילדים באמת לומדים".

וגם נהנים מהלמידה.

"מאוד, זו הנאה גדולה, ואין ניצחון יותר גדול מזה עבורי, כי אין דבר שיותר שנאתי מבית ספר, את יודעת, וככה עוד תשעים אחוז ממי שהיה סביבי. לשנות תפיסה של בית ספר למקום שאתה נהנה בו ורוצה להיות בו, זה ניצחון אדיר בשבילי. אסנת ואני ישבנו וחשבנו במשך תקופה מאוד ארוכה עם שני פרופסורים ובנינו תכנית לימודים כפי שנדמה לנו שאנחנו היינו רוצים ללמוד, ולרגע לא ניסינו לעשות משהו שלא נובע מהמקום של ככה היינו הכי נהנים ללמוד.

"היום אנחנו כבר מבינים שכדי להצליח בחיים, אנחנו צריכים שיהיה לנו ידע רחב ושתהיה לנו יכולת לנוע מדיסציפלינה אחת לאחרת בקלילות, ולא רק לשמש כפונקציה  בתוך מערכת. מההבנה הזאת, בית הספר הוא קרקע פורייה לילדים שיכולים לקבל את הזכות והרשות להתפתח ולקבל במשך שש שנים את כל מגוון האפשרויות, ובסופו של דבר הם הרי יבחרו מה שיבחרו. וגם אם יבחרו להיות הנדסאים, הם יהיו עשירים בידע בתולדות האמנות, במוסיקה, בתיאטרון, בקולנוע, ואני חושב שזה דבר אדיר, בכל מקרה".

ידע לא חייב לשאת עמו פונקציה תכליתית.

"לחלוטין לא, ובטח לא בגיל הזה, כי גם ככה אנחנו אחר כך הולכים ולומדים משהו וכביכול רוצים אולי להתמקצע. אני מאמין שעד אז, עד שיגדלו, התפיסות הקיימות ישתנו".

בינתיים, עד שישתנו התפיסות הקיימות, ואולי על מנת להניע תהליך של שינוי, לזרוב חושף את הגישה הרב תחומית גם בפני הקהל הרחב, בתערוכה שתוצג בבית הספר ב- 12 בחודש ותהווה את אירוע הפתיחה של חלל האמנות שהוקם בו. 

"הקונספט של התערוכה הוא האמנות לשרוד" מספר לזרוב. "אני חושב שכולנו עכשיו במצב של פוסט טראומה של אחרי המלחמה, כולנו ממש מדגדגים את הניצנים הראשונים של ההדחקה, שמתחילים להופיע. אני מרגיש ככה לגבי עצמי וגם קולט את זה מהסביבה. יש עוד פעם מן שכחה קלה של מה שחווינו לפני רגע ומה שאחרים חוו לפני רגע, והמערכת הזו משוכללת אצלנו בצורה בלתי רגילה, כחברה, כעם. אז רגע לפני שקפצתי לשלב ההדחקה, אמרתי - יש פה את המקום הזה של האמנות לשרוד, ההיבט הזה של הישרדות, שהוא גם אישי וגם פוליטי וגם חברתי וגם בינאישי. רגע לפני שזה קורה, הייתי חייב לעצור ולברר עם זה משהו".

ומה גילית?

"גיליתי שמה שיפה באמנות כדרך הישרדות, זה שזה לגמרי אימפולסיבי ונוגע לכאן ועכשיו, ולא מונע משום בחירה אינטלקטואלית כזו או אחרת  - פשוט אימפולס פנימי, אינסטינקטיבי, פראי, חייתי, שבא ואומר – זה מה שעוזר לי עכשיו, ככה אני יכול לצלוח את הרגע שאני נמצא בו. העבודות נבחרו מתוך המקום הזה, ואפשר להגיד שהן הביאו את עצמן לתוך התערוכה. ברגע שאמרתי לאמנים את נושא התערוכה הם באופן מידי ידעו באיזו עבודה לבחור, ולא היה אמן אחד, ויש לנו כמעט 25, שלא התחבר לדבר הזה בשנייה שרק אמרתי לו".

החיבור בין נושא התערוכה למקום בו היא מוצגת מביא אתו אמירה משל עצמו. זו סביבה פיזית טעונה, בעלת שם סימבולי, שמזמנת את המחשבה והעיסוק בנושא הזה.

"בדיוק. מבנה בית הספר, שהוא יפהפה, נמצא ביפו, יש לו עבר מעניין, וכתובתו היא עזה 13. זה מקום שכולו על טהרת הרב תחומיות, ובקונטקסט של מה שכולנו עברנו עכשיו, הרגשתי שזה המקום הנכון כרגע, לבוא ולדבר בו על הישרדות, בתפר הזה, וליצור בו דיאלוג.

"הדיאלוג הזה הוא לא רק בין הפלסטינים ליהודים, בין עזה וישראל, אלא גם בין הדיסציפלינות השונות, וכמו שהעבודות בכל אחת מהן נבחרו באופן אימפולסיבי, כך נוצר גם כל הרעיון הזה של התערוכה. היה לי חשוב לדבר גם על המקום הזה של הרגע, של הדבר שנוצר מעצמו ונבחר מעצמו, והוא הרבה לפני המחשבה", אומר לזרוב, ולאחר שתיקה קצרה מוסיף - "גם בעולם האמנותי, הרגשתי בשנים האחרונות הרבה פעמים שהאמנות הפכה למילים, ונשכח קצת הרגש".

---

התערוכה "האמנות: לשרוד" תוצג בין התאריכים 12-15.11.14 בסטודיו אנקורי ברחוב עזה 13, יפו. שעות התערוכה: ד' – 19:00-23:30, ה' – 18:00-23:30, ו' – 11:00-17:00, ש' – 18:00-23:30. אירוע הפתיחה ייערך ב- 12.11.14 בשעה 19:00. אוצרי התערוכה: יחזקאל לזרוב ותמיר אטינג.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...