ראשי » תרבות » מוזיקה

כוכב כוורת: "אני אומר לזמרים לעוף מהארץ"

אפרים שמיר לא אוהב את מה שהוא רואה בישראל של היום. "צעירים מקריבים את חייהם בשביל אנשים משיחיים שרוצים לחזור להר הבית". את הנחמה שלו הוא מוצא במוזיקה, שרק הולכת ומשתבחת

"אנשים מתייחסים קודם כל למה שאני עושה, הם אוהבים אותי כי הם אוהבים את השירים שלי, ולא להיפך. אני לא איזה דוגמן או סלב או דמות כזו, את יודעת", אומר אפרים שמיר בשיחה הנערכת לקראת מופע שירים מיוחד שייערך בתחילת דצמבר. "לעומתי, יש הרבה אנשים שהם מאוד אהובים, בגלל מי שהם, הרבה לפני מה שהם עושים. את יכולה עכשיו לזמזם לי שיר של נינט? לא? אבל את בטוח מכירה אותה. אנשים אוהבים את נינט בלי קשר למה שהיא עושה - אם היא שחקנית, זמרת, רקדנית או דוגמנית, זה לא משנה".

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אנו לא צריכים להרחיק עד לנינט, כשאפשר לדבר על גידי גוב. אמרת פעם שאת עיקר תשומת הלב מבין חברי 'כוורת' קיבל בזמנו גוב, משום שייצג את הצבר שכולם חלמו להיות – בלי מבטא, בלי משקעים. גם כאן, האהבה הורעפה עליו בטרם הכירו את המוזיקה שלו ואת המשחק.
"בדיוק. גידי בנאדם כריזמטי, אנשים אוהבים קודם כל אותו, ואחר כך, אם הוא שר או משחק או רוקד, זו תוספת, אבל זה לא הדבר הראשוני - אוהבים אותו בשביל מה שהוא, בגלל שהוא מייצג באמת איזושהי דמות, איזושהי צבריות, ישראליות, משהו שאנשים אוהבים. מהיום הראשון ועד עצם היום הזה, הוא מייצג משהו לפני האמנות שלו, הוא קודם כל הדמות. אני לא כזה, אנשים אוהבים קודם כל את מה שאני עושה, את המוזיקה שלי, וההתייחסות אליי היא קודם כל בקשר למוזיקה, לא אליי כאדם".

כאן אני חולקת עליך. אתה זוכה ללא מעט התייחסות בשל אמירות שנויות במחלוקת, בעיקר על גבי דף הפייסבוק שלך, שהתנועה בו ערה.
"אני קודם כל, ולפני הכל, אדם מאוד דעתן, ויש לי דעה על כל דבר שזז. תחברי את זה למדיה חברתית, ותקבלי את זה שכשיש לי קיר שאני יכול לכתוב עליו כל דבר שבא לי, זה בדיוק מה שאני עושה".

זה נטו צורך להתבטא ולהביע את דעתך, או שזו גם דרך למשוך אליך תשומת לב?
"תשומת לב זו לא המדיניות שלי, אני לא כותב מתוך רצון לקבל תשומת לב, לא באופן מודע, בכל אופן. אני כותב את מה שיש לי לומר מתוך דחף להתבטא בנושא. ובכל זאת, אם לא הייתי יודע שיהיו תגובות, לא הייתי כותב. את יודעת", הוא מוסיף לאחר שתיקה קצרה, "אם לא הייתי אפרים שמיר, אף אחד בכלל לא היה מתרגש ממה שאני כותב".

אני בספק אם זה מדויק, מאחר וחלק מדבריך בוטה ומעורר פרובוקציה גם ללא קשר לזהות הכותב.
"ברור לי שלפעמים אני מושך אש, כי אני אומר דברים שלדעתי חייבים להיאמר, וברור לי שיש אנשים שאת
הדברים שאני אומר לא יקבלו באהבה. אבל זה מה שאני אוהב, את הרב שיח הזה שנוצר ומתאפשר בפורום ציבורי, על נושאים שבדרך כלל לא מדברים עליהם".

שמיר העלה על גבי דף הפייסבוק שלו פוסטים שעוסקים ביחס למזרחים ולנשים, לא תמיד בלשון מעודנת. לאחר מופע המחווה שנערך לזכרו של אריק איינשטיין, כתב שמיר: "ושוב חוזר הניגון. אני קורא בטוקבקים תלונות שבמופע לא נכללו זמרים מזרחים. אז נכון, לא היו זמרים מהז'אנר המזרחי, אבל היו מלא אמנים ממוצא מזרחי, אבל העיקר הוא לקטר על הקיפוח, תמיד עובד".

בפוסט נוסף שיתף שמיר את תובנותיו על פרשת אייל גולן. "אצל הזמרים המזרחיים יש קשרי משפחה אמיצים, לא אונסים בלי האבא" – וזכה למבול של תגובות סוערות. הוא גם הצליח לעורר זעם בקרב גולשים רבים, לאחר שהתייחס לנשים ששודלו לזנות על ידי כת משיחית: "התנאי לשטיפת מח הוא הימצאות מח, ולנשים האלה לא היה מח מלכתחילה". אלו רק דוגמאות מעטות לנושאים שזכו להתייחסותו הפומבית, לעיתים בהומור האופייני לו ולעיתים ברצינות גמורה.
 

בעוד שלפעמים הדיונים מתנהלים באופן אינטליגנטי ומנומק, פעמים אחרות הם מקבלים אופי שונה לחלוטין וגולשים להטחת האשמות ולמילות גנאי.
"זה נכון, אבל זה טיבו של רב שיח ציבורי, זה גולש לכל מיני מקומות, ואנשים לא תמיד מפוקסים על הנושא, הרבה פעמים זה גולש לפסים אישיים, כשאנשים כועסים לא על מה שאמרת, אלא עליך. זה קשה מאוד לאנשים להבחין בין תוכן הדברים למי שאומר אותם".

בחודשים האחרונים, החל מהימים שקדמו ל"צוק איתן", כל אמירה ברשת הופכת טעונה יותר והיא בעלת פוטנציאל התלקחות גדול יותר, משום שאנשים מחוממים גם כך.
"כן. אבל אני חושב שהזמן הטוב ביותר לדבר על נושאים שבדרך כלל נמנעים לדבר עליהם, הוא הזמן שבו הם קורים, כשאנשים מחוממים. זה נכון שלפעמים הדיון גולש לפסים אגרסיביים ואפילו אלימים, אבל כאלה אנחנו. המזג שלנו בנסיבות בהן אנחנו חיים מוציא מאיתנו לפעמים את העצבים, את יודעת. מצד שני, יש אמירות והתבטאויות, שאני חושב – בכל זאת, יש גבול".

נראה שבעיניך זה כבר עבר את הגבול. לאחרונה כתבת שהמדינה הופכת ל'מדינת הלכה ערסית' והבעת רצון שתרצה שילדיך יתגוררו בחו"ל.
"כשאני עליתי לארץ הייתה לי איזושהי הבנה לגבי ייחודיות העם היהודי, וזו הייתה סיטואציה מאוד שונה מאשר היום מבחינת התפיסה הפטריוטית. מאז, המדינה הקצינה לכיוון היהודי המסורתי והדתי, והקהל מסביב שתמיד הרגיש שהוא מקופח ודחוי, הפך לרוב במדינה ועדיין הוא מלא טענות ומרירות. זה כבר הרוב. הם כבר קובעים והם כבר בשלטון. ההווי שלהם כבר הפך לנחלת הכלל, וזה לא כמו שאני דמיינתי שזה יכול להיות.
 

"ישראל הפכה למקום מאוד קיצוני, מאוד קשה, שתובע מחיר מאזרחיה עבור הקיום", מוסיף שמיר, "ישראלי משלם מחיר גבוה מאוד עבור עצם קיום המדינה, והמדינה כל הזמן דורשת ממנו להקריב משהו. אל תחשוב שאתה במצב סבבה, אנחנו במצב של מלחמה על ההישרדות, אנחנו עדיין מייבשים ביצות. זה שיש לך מזגן בבית זה נחמד, תגיד תודה ושתדע לך שפעם לא היה".

פעם הייתה תחושה שמוכנים לעשות הכל למען הקיום.
"כן, אבל הרוח החלוצית הזו כבר לא קיימת בארץ, אולי בהתנחלויות. דור המקימים של המדינה גידל ילדים לחיים נורמאליים כמו בכל העולם. אנחנו מחוברים לטלוויזיה ורואים איך נראה העולם ואיך אפשר לחיות. ישראלי צעיר שאין מאחוריו איזו אידיאולוגיה של טרומפלדור, חושב שהוא רוצה לנסוע במכונית יפה וגם רוצה לגור במקום שבו לא צריך להיזהר כשאתה נכנס לאוטובוס, ולחיות באופן שבו אף אחד לא ישלוף אותך פעם בשנה באמצע החיים לשלושים יום מילואים".

קולו של שמיר הופך נסער, ואחרי הפסקה קצרה, הוא ממשיך. "כשאתה נותן את הנשמה, אף אחד לא באמת מעריך את זה, חוץ מלכתוב 'חיילנו הנפלאים' או 'כמה הוא היה גיבור', כשקורעים לך את הצורה בחיים עצמם. המדינה עצמה הפכה להיות לא שווה את ההקרבה, בעיני הצעירים.

"כשאני מסתכל על הצעירים אני רואה המון כישרונות. מוזיקאים צעירים שואלים אותי 'מה לדעתך אנחנו צריכים לעשות?', ואני אומר להם 'עופו מפה'. אני לא אשקר להם. העתיד שלהם בארץ ייגמר בזה שהם ילוו איזשהו זמר, כשהכישרון שלהם הוא מעל ומעבר לזה. וזה לא רק מוזיקאים, אלה כל האנשים הצעירים שחולמים על עתיד . למה הם צריכים להקריב את חייהם למען אג'נדה של כל מיני אנשים משיחיים, שרוצים לחזור לשחוט טלאים על הר הבית? זה טמטום מוחלט. זו מדינה מטורפת, זו מדינה שיצאה מדעתה", הוא מוסיף בקול סדוק מעט. "עכשיו אני רוצה לשאול אותך שאלה. למה כל הזמן מדברים כאן על אחדות?".
 

התשובה שאתה מצפה לה היא 'כי אין לנו כזו'.
"בדיוק. כי אנחנו עם מפולג מאוד, וגם לא באמת עם, אלא אוסף של אנשים. אנחנו חלוקים באופן קיצוני, עד כדי כך שפלגים בישראל די שונאים האחד את השני. אנחנו קוראים לעצנו 'אחים' באופן מלאכותי, ואנחנו לא. אין שום דבר משותף ביני ובין אנשים שמה שמוביל אותם בחיים זה אמונה דתית. אני לא מזלזל באמונה הדתית ואין לי שום ביקורת עליה כשלעצמה, אבל השאלה היא מה אתה עושה בשם הדת. לכל אחד יש דעה משלו, ואני מכבד את זה, אבל בשביל דעה של מישהו הילדים שלי לא צריכים לשפוך דם.

"היה יכול להיות פה הרבה יותר טוב, ישראל יכולה הייתה להיות מקום הרבה יותר ידידותי לתושביה, כאשר בפועל, היא מתאכזרת אליהם, כולל זקנים, ניצולי שואה וחיילים. אין פה מישהו שמדינת ישראל לא ממש דופקת אותו, מנצלת אותו וסוחטת ממנו כל טיפת זיעה למען עצמה ועוד אומרת לו שיסתום ויגיד תודה שיש לו מדינה. תקריב את החיים שלך, ובזמן שאתה חי, נעשה לך את המוות.

"מצער אותי שחלום חיי הופך להיות סיוט, או נמצא בדרך לשם. מתוך דאגה לילדיי הייתי רוצה שהם יגדלו במקום נורמאלי. אני אוהב את ישראל ואני אוהב את האנשים שבבועה שלי, שבאזור הנוחות שלי. אבל ישראל היא מדינה קטנה, ואתה לא יכול להתרחק מאלה שאתה רוצה להתרחק מהם. יש פה עימותים תרבותיים כתוצאה מהקרבה הזאת, וכמו שאמרתי, אנחנו מפולגים, ואנחנו די לא סובלים האחד את השני. מזל שיש לנו את הערבים", הוא מגחך. 

אבל אותו תרחיש קלאסי של התאחדות אל מול אויב משותף לא מתממש כאן. ההיפך, ככל שהאיום מצד האויב הולך וגדל, הולכת וגואה האלימות בתוכנו.
"תגידי לי, האמריקאים מאוחדים? הרוסים מאוחדים? המצרים מאוחדים? מי מאוחד לכל הרוחות? על איזה איחוד מדברים? הפרינציפ של בני אדם הוא השוני שלהם והם לא אמורים להתאחד. זה סוג של חלומות באספמיא, או קשקוש של תעמולה – להתאחד כנגד האויב המשותף. איזה אויב משותף ואיזה נעליים? יש לכם איזה עניין להילחם על הר הבית, אז אני צריך להתאחד איתכם בזה? לא מעניין אותי הר הבית. מה יש לי בהר הבית?".

בנימה לא מאוד אופטימית, אנו זונחים את הדיון החברתי פוליטי לטובת דיבור על המופע החדש של שמיר, "יוצא מהמסלול", בניהולו המוזיקלי של מיכאל גוטליב, שיעלה עוד שבועיים.

"זה מופע עם שירים שלי בגרסה קאמרית, עם חליל, בס, אבוב ופסנתר", מספר שמיר, שקולו הופך קליל יותר. "זה נטול רוקנרול וזה מאוד שונה מבחינת האנרגיה. השירים יותר עירומים ואני צריך להתאים את עצמי לתדר הזה. זו יוזמה של מיכאל, ורוב העיסוק בזה היה שלו, כל ענייני העיבוד והעברת השירים לקונספט הזה. אני בינתיים המשכתי בחיי השלווים. הייתי הרבה פחות מעורב בזה ממנו, כך שבאיזשהו מקום אני מרגיש שאתארח בשירים של עצמי".
 

מה עוד על הפרק?
"פעם, לפני 35 שנה, הייתה לי להקה בשם 'חמסין' שלא כולם מכירים. החלטתי לכבוד יום ההולדת שלי, וכתוצאה מלחץ תמידי מצד יוסי פיין, לעשות הופעה ב- 9 בדצמבר עם אלון הלל מההרכב המקורי ויוסי פיין במקום אוהד אינגר. זה הולך לקרות במועדון 'האזור' בתל אביב".

נראה שכל מה שאתה רוצה לעשות, מבחינה מקצועית, אתה פשוט קם ועושה. יש לך חלומות מקצועיים שעוד לא הגשמת?

"האמת היא, שאת הרוב המוחלט של החלומות שהיו לי הגשמתי, ואפשר לומר שהשיא היה לפני שנה עם 'כוורת'. מבחינה מקצועית אני מסופק מאוד, ואין לי שום חלום דחוף להגשים, כרגע. האמת, החלומות אף פעם לא היו הלפיד של חיי. לא היו לי תשוקות מיוחדות ולא אמרתי לעצמי לא אשקוט עד שאופיע בנוקיה. זה לא מה שדוחף אותי, אני לא קרייריסט במובן הזה שאני חייב להוכיח את זה לכולם.

"מה שמעניין אותי זה מוזיקה, לא בהכרח כזו שקשורה אליי, אלא מוזיקה ומוזיקאים בכלל. אנחנו חיים בתחום הזה בשפע מטורף שלא היה כדוגמתו והרמה המוזיקלית מאוד גבוהה. אם היית שואלת אותי בשנות השבעים האם הרמה המוזיקלית שאני מכיר מצביעה על מגמה של מה שקורה היום, הייתי אומר לך שאת הוזה. אז השפע המוזיקלי הזה, ואני לא מדבר על עוד זמר או זמרת פופ, זה משהו טוב שקורה כאן". 

המופע "יוצא מהמסלול" יעלה ב- 4.12.14 בשעה 20:30 בבית אבי חי, רח' המלך ג'ורג' 44, ירושלים.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...