בניון בעצמו הבין את זה, הקהל שלו פחות

עמיר בניון בחר להתריס ולהטיל דופי כנגד פלח גדול באוכלוסיה, ויש לזה מחיר. נשיא מדינת ישראל מייצג את כל שכבות האוכלוסיה באשר הן והקהל של בניון צריך להבין ולקבל שחיבוק בפייסבוק זה משהו אחד והרצון לחיבוק מהממסד הוא משהו אחר לגמרי

יקי הפשטיין | 27/11/2014 10:37 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
"לא טוב היות האדם לבדו", אמרו. נדמה שחרמות ונידויים יושבים היטב על מערכות הרגש של כולנו, ולמרות שההצעות לחרמות עולות כאן על ימין ועל שמאל, תרתי משמע, בכל זאת הציבור הישראלי לא נסחף בזרם. כיאה לאינסטינקט הרגשי הנ"ל, התגייסו מעריצי עמיר בניון ולא מעט אנשי ימין כמו יותם זימרי כנגד ביטול הופעתו של בניון בבית הנשיא. לרגעים מסויימים בתוך כל ההיסטריה נדמה היה שכל אלו שכחו לכמה שניות מי זה עמיר בניון, מה זה אמן אמיתי, וגרוע מזה - גם מה תפקידו של נשיא מדינת ישראל.

עוד כותרות ב-nrg:
האמת על קורט קוביין: תיעוד נדיר של סולן נירוונה
פעילות פמיניסטיות איימו על חייה של משוררת
HBO נגד הסיינטולוגיה: נשכור 160 עורכי דין
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
צילום: מירי צחי
רובי ריבלין ועמיר בניון צילום: מירי צחי

ההיסטוריה המוזיקלית שופעת בדוגמאות לתחום האפור שבין האמנות, האמן והחיבוק הממסדי החם, במיוחד בממלכה המאוחדת. ב-1965, מלכת בריטניה הכתירה את פול, רינגו, ג'ון וג'ורג', להלן הביטלס, בתואר המכובד ביותר בממלכה הבריטית, תואר ה"סר". הביטלס הלכו לקבל את התואר. עם השנים ניסו חברי הלהקה להכות על חטא וטענו שגם עישנו משהו בשירותים של הארמון ולנון אף החזיר את התואר בתגובה על מעורבותה של אנגליה בסכסוך באפריקה, אך לא מעט מהקהל שלהם הביע בזמן אמת אי נוחות אל מול יד הרוקנרול המושטת אל עבר הממלכתיות החמימה והמחבקת בבקינגהאם.

כמה שנים אחר כך הבריט פופ, זרם שבאמצע שנות התשעים החזיר את הממונטום בשליטה על הגלובוס המוזיקלי בקרב האינסופי בין אנגליה לבין ארה"ב, נסחף בקסם החיוכים של הפוליטיקה האנגלית והתארח בסלון של טוני בלייר. זה גם בישר על תחילת השקיעה של המוזיקה הטובה שיצאה משם. גם דיויד קמרון, ראש הממשלה הבריטי הנוכחי, חשב להיות מגניב, דיבר על אהבתו ללהקת הסמיתס המיתולוגית וקיבל בראש ממוריסי ומג'וני מאר, הדמויות המרכזיות של הלהקה, שציינו שהיו מעדיפים שיעיף את כל האלבומים שלהם מהמערכת שלו.
לא פעם אנחנו מבקשים מהאמנים שלנו שלא ילכו על ביצים ויפגינו אומץ באמירות שלהם, בלי לחשוב כל הזמן על הרייטינג ועל מכירות האלבומים שלהם ביום שאחרי. עמיר בניון עושה את זה לאורך שנים. בעיני זה ראוי להערכה גם אם אני נמצא מרחק שמים וארץ מהמסרים שהוא מעביר. אבל בשיר המפורסם עם "אחמד" והסכין שיסובב לנו בגב, בניון הלך רחוק מאוד עם הטקסטים הזועמים שלו. הקהל של בניון צריך להבין את זה ולקבל בבגרות ולהבין שחיבוק בפייסבוק זה משהו אחד והרצון לקבל חיבוק מהממסד הוא משהו אחר.

בית הנשיא שייך לכלל אזרחי מדינת ישראל. ערבים, יהודים, צ'רקסים, מוסלמים, נוצרים וכל מי שחי כאזרח במדינה הזאת. אף אחד מבית הנשיא לא דיבר על חרמות

  ועל נידויים. הדרישה של הנשיא ריבלין שבעת הזאת, עדיף שעמיר בניון לא יופיע בטקס רשמי היא דרישה יותר מהגיונית. זה לא טקס חלוקת פרסי מוזיקה, לא עריכה של פלייליסט מוזיקלי וגם לא הופעה בבארבי שמי שרוצה בא וקונה שם כרטיס. השאגות ההיסטריות מצד יעל דן והדרשות לחקירה פלילית מצד מרדכי קרמניצר מיותרות ומתבכיינות, אך לא פחות מכך גם הפליאה מדוע הוא לא יוכל להופיע בטקס רשמי בבית הנשיא.

בניון בחר לייצג קו שמתריס ומטיל דופי כנגד פלח גדול באוכלוסיה, ויש לזה מחיר. מדינת ישראל נמצאת באחד הזמנים היותר רגישים שהיא היתה בו אי פעם. כדי לקיים משחק כדורגל בין ערבים ליהודים נזקקים שלושה שוטרים על כל חתול שעובר ברחוב. בעת הזאת עמיר בניון בועט מבחירה באמצעות המוזיקה שלו בערכים שבית הנשיא מייצג וכאמור בחלק לא קטן מהציבור של אותו הבית. באופן אירוני, לפי התגובות שלו עצמו בניון כנראה מבין את זה, אבל הקהל שלו - פחות. להכניס אותו בכוח למעוז הממלכתיות הישראלית במקרה הזה נופל לא רק על משבצת הלא צודק אלא גם על הלא כל כך חכם.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק